פרק שני – מתנות עניים

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

מתנות עניים (כא:)

“יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש… ת”ש מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו בה הנמושות ואמרינן מאי נמושות ואמר רבי יוחנן סבי דאזלי אתיגרא ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי ואמאי נהי דעניים דהכא מיאשי איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה”.

בסוגיא דיאוש שלא מדעת הביאו את המשנה בפאה פ”ח מ”א “מאימתי כל אדם מותרין בלקט..” ומכאן לכאורה ראיה שיאוש שלא מדעת של עניים במקומות אחרים הוי יאוש, להתיר לכל אדם הלקט. תירצה הגמ’ שעניי מקום אחר מעיקרא מתיאשים.

שאלות:

1. הקשה רע”א (תוס’ רע”א במשנה פאה פ”ח מ”א):

“וקשה לי הא מ”מ גם לעניים קטנים יש חלק בזה, ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת…
קשה לי הא הלקט שנופל בעת הקצירה שהוא על שדה דבעל הבית כשנתייאשו העניים ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצירו דקונה שלא מדעתו”.

ביאור דבריו:
הרי לעניים קטנים גם יש חלק בפאה ובלקט, ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת.
מדוע מותרין לכל אדם, והלא בעל השדה זוכה בלקט, ששדהו קונה לו שלא מדעתו.

2. הרמב”ם בפיהמ”ש בפאה שם, כתב:

“אמר ה’ במתנות האלו הנעזבות לעניים, ‘לעני ולגר תעזב אותם’ ואם חדלו עניים מלחזר אחריהם הותרו לכל אדם לפי שלא צוה ה’ להניחם לאבוד או לעופות”.

הקשו האחרונים (‘תבונה’ על פאה בירושלמי) מדוע שינה הרמב”ם מפירוש הגמ’ שסיבת ההיתר לכל אדם היא משום שהעניים מתיאשים, שזה צד קנייני, ומדוע הביא על זה ‘תעזב אותם’ – ולא לעופות”.

3. הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”א הל’ י’ כתב:

“נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים”.

ובהמשך דבריו בהלכה י”ג כתב:

“מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה ואע”פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם”.

ויש לעיין בהבדל בין ההלכות מדוע בהל’ י’ כתב הרמב”ם שמותרין לכל אדם, ובהי”ג כתב שהן של בעל השדה.
אמנם הרדב”ז עמד על הבדל זה וכתב:

“ולפי זה הא דתנן מותרין לכל אדם לאו דווקא אלא לומר שמותרין לעשירים ולעולם בעל השדה דווקא ואפשר לחלק בין המתנות שאין העניים מקפידים עליהם שהם לבעל השדה אבל מה שנשאר אחר העניים אפשר לומר שהוא לכל אדם, והנכון אצלי שהכל לבעל השדה”.

לפי דבריו כוונת הרמב”ם שגם בהל’ י’ הן של בעה”ב, אבל אחרונים אחרים נקטו כפשט דברי הרמב”ם וצ”ע.

4. במשנה תרומות פרק א’ משנה ה’:

“אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וכו'”.

ופירש הרמב”ם שם בפיהמ”ש:

“ידוע שהלקט והשכחה והפאה לעניים אין לכהן1 בהם שום מתנה לפיכך לא יפריש תרומה הראויה לפירותיו מאחד מאלו שהן מתנות עניים”.

והקשה התוס’ יו”ט:

“ודבר תימה הוא דמאי קמ”ל שאין אדם פוטר עצמו מחובו במה שהוא של אחרים”.

גדר מתנות עניים:

בירושלמי פאה פרק ה’ הלכה ה’:

“ומי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח את א’ ואת א’ אינו מניח או שהוא מסייע את א’ מהן הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר אל תשיג גבול עולים.
ר’ ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהן לסמיא צווחין סגיא נהורא”.

הגמרא מבררת את מי בדיוק גוזלים כאשר לא מניחים מתנות, ומביאה שני הסברים:
עולי מצרים.
אלו שירדו מנכסיהם.
יש לברר מהו הקשר בין אלו שעלו ממצרים ובין העניים שלא קבלו עכשיו את מתנותיהם, וכן יש להבין איך קישרו בין ‘גבול עולים’ לבין ‘אלו שירדו מנכסיהם’, הרי הם ירדו ולא עלו.

במחלוקת בירושלמי נראה שמ”ד עולי מצרים היינו שלעולי מצרים נחלקה הארץ ובחלוקת הארץ כבר נקבע שכל אחד מקבל הקרקע וחלקו בארץ מכלל ישראל. הביטוי לכך הוא במצוות פאה שהיא הביטוי שחלקו ניתן לו מעולי מצרים ולכן צריך לתת חלק לאלה שעתה אין להם קרקע והוא בעצם משתמש בחלקם.

ומ”ד אלו שירדו מנכסיהם אמר “לסמיא צווחין סגי נהורא”, פירושו – לעיוור קוראים ‘אור גדול’.
ונראה שעומק גדול בביטוי ‘סגי נהורא’ בהבנת המושגים אור וחושך.

בפירוש הרב מרגליות ל’ספר הבהיר’ א’ כתב:

“דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימית כי ענין החשך והאור הרמוזות בתורה האמיתית אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהיפך, כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חשך והחשך המוחש אצלנו הוא אור כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון מי משפלים בלעדי השי”ת יוכל לסבלו… וזה הנשאר נקרא חשך בערכו, ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור כי האור הראשון נקרא חשך בעיני הנבראים כי לא יסבלוהו… והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש, כי המביט בעין השמש, ישוב בעיניו חשך… הנה נתבאר כי מה שהוא חושך בחוש ראותנו כפי האמת הוא אור, ומה שאנו מרגישים אור בחוש ראותנו הוא החשך שנמשך מהעדר האור האמיתי”.

אור גדול נגלה לנו כחשך והאור הקטן הוא שנכנס לנו לעיניים, הסומא שאינו זוכה לאור הקטן, הוא סגי נהורא, שכיוון שאין לו החלק המקטין את האור ומביאו לעיניים הוא אינו רואה, אך בעצם אורו גדול (=סגי נהורא) עד כדי שא”א לחוותו בעיני בשר.
אף עניים, מכיוון שירדו מנכסיהם אין להם את הדרך המצומצמת לקבל פרנסתם, לכן הם עולים לבקש פרנסתם ישר מה’, בבחינת “תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו”, ניתן לאמר שככל שהעני יורד יותר מנכסיו כך הוא עולה יותר לקבל ישירות מהקב”ה.

ושניהם לדבר אחד נתכוונו שחלק העניים אינו מבעל הבית אלא בעל הבית נקרא גוזל או את עולי מצרים שזה בעצם כלל ישראל או את אלו שירדו מנכסיהם וזה בעצם גזל הקב”ה שבעל הבית הוא רק צינור להעברת חלקם של העניים מאת הקב”ה.

את ההסתכלות הראשונה ניתן לראות בדברי הכוזרי מאמר ג’ פסקה י”ט:

“והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה יסתפק בתקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתקון חומותיהם… כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק: השתתפות החלק בכל. ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל, זאת אומרת, מחובתו לעבוד למען תקון הצבור שהוא חלק ממנו ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו. כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף… אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל – למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו. אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש, קבע האלוה את כל דיניו: ה’מעשרות’ וה’מתנות’ וה’קרבנות’ ודומיהם הם חלק הכלל בקניינים…”.

הכוזרי מבטא את יחס היחיד לכלל ומשליך את זה גם לפן הקנייני שממונו של היחיד יש לו מצבים שבהם הוא שייך לכלל, אחת הדוגמאות לכך היא מתנות עניים המוגדרות כחלק הכלל בתוך ממונו של הפרט, ולכן אותה פאה שבעל השדה משאיר הוא לא משאיר מצד החסד אלא מצד הדין, שזה בכלל לא שלו, והנתינה היא רק גילוי לזה, ובידו של בעל השדה ניתן רק השיעור.

ישוב קושיות הרמב”ם:

הגמ’ בחולין קמ”א דנה בדברי ר’ יהודה במשנה שהנוטל אם על הבנים לוקה, אם זה משום שסובר לאו הניתק לעשה לוקין עליו או משום שסובר ‘שלח מעיקרא משמע’ ואינו ניתק לעשה, והביאה הגמ’ ראיה ממתנות עניים:

“ת”ש דתני ר’ אושעיא ור’ חייא ‘לא תשוב’ ושב ‘לא תכלה’ וכלה ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי רבי יהודה שמע מינה טעמיה דברי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו דלמא התם היינו טעמא דקסבר תעזוב מעיקרא משמע”.

ופירש רש”י שם:

“‘מעיקרא משמע’ – לא תכלה, אבל מה עליך לעשות עזב אותם ולא תכלה”.

ונראה שבפשט הדברים הבינה הגמ’ שיש במתנות שני שלבים: הראשון הוא ה’לאו’ – ‘לא תכלה’ והשני הוא “לעני ולגר תעזב אותם”. וי”ל שלדעת חכמים החולקים על ר’ יהודה, נשארת הבנה זו.

ולדברנו י”ל ששני השלבים הללו הם השלבים עליהם דברנו בגדר הממוני של המתנות. שהלאו הוא נובע מחלק הכלל בממון, שמתוך שממונו אינו רק שלו, אלא יש שתוף לכלל בממונו, הרי שאסור לו לשוב ולקחת השכחה וללקט הלקט.

ע”פ זה מבוארת הסתירה בדברי הרמב”ם בין הל’ י’ להל’ י”ג, שגם בגדר “תעזב אותם ולא לעטלפים” ישנם שני שלבים. בהלכה י’ פוסק הרמב”ם “הרי הן של בעל השדה” מכיוון שמדובר במקרה שמלכתחילה ברור שמה שנשאר לא יגיע לעניים אלא לעופות ולכן שם ‘פאה’ מעולם לא חל על זה וממילא זה לא הופקע מידי בעל השדה ולכן פסק הרמב”ם שזה שלו.
לעומת-זאת בהלכה י”ג פסק הרמב”ם “מותר לכל אדם” מכיוון ששם מדובר במקרה שמלכתחילה כן היה שייך שזה יגיע לעניים ולכן שם ‘פאה’ חל ע”ז וממילא זה גם הופקע מידי בעל השדה וגם במקרה שמסיבה אובייקטיבית זה לא יכול לצאת לפועל ועניים לא יקבלו, הדין שזה יחזור לכלל ולא לבעל השדה שהרי זה לא שלו.

כן משמע בגמ’ חולין קל”ד שבמקרה שאין עניים אין דין לקט כלל:

“לוי זרע בכישר ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים”.

וכן בירושלמי פאה פ”ח הל’ א’:

“תני מתנות עניים שאין עניים מקפידים עליהם הרי הן של בעה”ב רבי בון בר’ חייא בעי, ויש אדם קורא שם פאה לעצמו, תני רשב”י לעני ולגר תעזב אותם ולא לעורבים ולעטלפים”.

נראה שבעיית ר’ בון היתה שאם כבר קרא שם פאה, איך יהיה מותר לו ללקט והלא אמרו בפירוש (חולין קל”א:) לא תלקט – להזהיר לעני על שלו, ואם כבר קרא שם הרי הוא אסור במתנה זו.

היחס בין פאה לבין לקט ושכחה:

כוזרי מאמר ג’ פסקה י”א:

“והנה החסיד משלנו שומר את כל המצוות האלוהיות האלה… וכן נזהר הוא מ’פאה’ ומ’ערלה’ ומ’קדש הלולים’. כללו של דבר – שומר הוא כל שאפשר לו לשמור מן המצוות האלוהיות, למען יצדק באמרו “לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי”…
אשר למצוות החברתיות הלא הן: ‘לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב… ועזיבת ה’לקט’, ה’עוללות והפארות’ לעני – וכל המצוות הדומות לאלה”.

חילוק מיוחד מוצאים אנו בדברי הכוזרי בהם משייך הוא את מצות פאה למצוות האלוהיות ואילו את מצות לקט למצוות החברתיות.
חילוק בין מצוות לקט ופאה מצאנו גם ברוגוצ’ובר ובמשנה למלך.

הצפנת פענח מתנות עניים פ”א הל’ ט’ כתב:

“וכ”כ בזה בח”ב לחלק בין לקט לשכחה ופאה דלקט לא חל שם לקט עד שיבוא ליד עניים ולא דמי לפיאה דשם מרשות בעה”ב נפיק לי מיד ואף אם נטלן עשיר לא גזל את בעה”ב רק את העניים… משא”כ בלקט אם לקטן מקודם שזכו בו עניים הוה כמו שגוזל את בעה”ב”.

לפי הרוגוצ’ובר יש הבדל בן פאה ללקט, שפאה זה מתחיל באיסור של “חלק הכלל בממון” ואילו לקט הוא מצוה על בעה”ב להשאיר לעניים שבאמת זה שלו רק אם שכחת כבר אל תחזור לקחת אלא זכור את החברה.
ויובן בזה היטב הכוזרי המחלק את פאה למצוות אלוקיות שזה האיסור לבין לקט ושכחה למצוות חברתיות.
אמנם המשנה למלך תרומות פ”ב הל’ ט’ הבין אחרת וכתב:

“… כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת (במעשרות)… אפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעה”ב”.

המשנה למלך הבין להיפך, וסברתו שפאה שניתנת בדעת בעלים הרי עד שנותן זה ממונו ולכן הגוזל גוזל את בעה”ב אבל לקט לא השגיחה התורה בדעתו שהרי נשר שלא מדעתו ולכן בזה אינו גוזל בעה”ב אלא גוזל עניים.


1 זוהי גירסת הרב קאפח שליט”א, אמנם בגירסה שלפנינו כתוב “ואין לבעל השדה בהם זכות”, אך עצם קושיית התוס’ יו”ט נשארת בכ”מ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.