פרק ראשון – זה נוטל עד מקום שידו מגעת
"תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה מחוי ליה רבי אבהו ובשבועה אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היכי משכחת לה אמר רב פפא דתפיסי בכרכשתא. אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקני".
שאלות:
1. רש"י ד"ה 'ש"מ' כתב:
"מדקתני עד מקום שידו מגעת קנוי לו".
וצריך עיון מדוע שינה רש"י מלשון הברייתא 'זה נוטל עד מקום שידו מגעת'.
2. נחלקו הראשונים על 'מחוי ליה רבי אבהו ובשבועה' אם כוונתו שהכל בשבועה (תוס') או השאר בשבועה ועד מקום שידו מגעת נוטל בלא שבועה (רמב"ם).
התוס' בד"ה 'מחוי' כתבו:
"נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף, מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס".
ואילו הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פר' ט' הלכה ט' כתב:
"היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל".
מכאן אנו למדים שהתוס' סובר שהשבועה היא גם על מה שתופס בידו ואילו הרמב"ם סובר שמה שתפוס בידו אינו צריך לישבע ונשבע רק על השאר וצריך להבין שורש מחלוקתם.
3. כתב הרמב"ם שם בהלכה ז':
"שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה".
והקשה עליו הלחם משנה:
"שנים שהיו אוחזים בכלי א' וכו'. קשה דאמאי זה נוטל חציו וזה נוטל חציו ליהוי כטלית (לק' ה"ט) דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת. וקשה עוד מזה דברי הרב המגיד ז"ל שכתב בדין הטלית שיש חילוקים ולכך רבינו ז"ל לא הזכיר טלית אלא כלי. משמע שבכלי לא אמרינן עד מקום שידו מגעת ולא ידעתי למה… מ"מ חילוק בין כלי לטלית לא ידעתי למה הוא וצ"ע".
הקשה הלחם משנה למה חילק הרמב"ם בין דין כלי לדין טלית ולא פסק שגם בכלי יהיה הדין 'עד מקום שידו מגעת'.
4. השו"ע בסימן קל"ח ס' ג' פסק כרמב"ם:
"במה דברים אמורים, כשאוחזין בשפת הטלית, שאין ביד שום אחד ממנה שלש (אצבעות) על שלש, אז חולקין אותה, אפילו שהטלית מוזהבת והזהב לצד אחד מהם, ואינו יכול לומר: חלוק אותה לרחבה שיבא הזהב לחלקי, אלא חולקים אותה לארכה כדי שיבא לשניהם בשוה. אבל אם כל אחד קצתה בידו, וזה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה ונשבעים על הדרך שנתבאר. ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל".
וכתב על זה ה'ספר מאירת עיניים' שם:
"והשאר חולקין בשוה ונשבעין כו'. כן הוא ל' המיימוני פ"ט דטוען וס"ל שדוקא על המותר נשבעין אבל מה שהוא ביד כל א' אין צריך לישבע עליו… וכן כתב המגיד משנה בשם רב האי גאון וכתב שהראב"ד והרמב"ן והרשב"א לא סבירא ליה הכי אלא דנשבעין גם על מה שביד כל אחד וכוותיהו סתם גם כן הטור ומהתימא על המחבר ועל מור"ם שלא הזכירו דעת החולקין שהן רוב מנין ובתראי".
הקשה הסמ"ע מדוע השו"ע והרמב"ם לא הביאו גם את הדעות החולקות עליהם.
בגדר חזקת מטלטלין
בסימן קל"ג כתב השו"ע:
"כל דבר המטלטל שהוא ביד אדם, בחזקת שהוא שלו".
וכתב ע"ז הקצות ס"ק א':
" ונראה דאם היה ביד קטן מוציאין ממנו כל שיש עדים שהיה שלו… מפני שאין להם טענה בקרקע… ומזה נראה דה"ה במטלטלין דמטלטלין נמי טענה בעי והוי ליה כמו חזקה שאין עמה טענה".
הקצות הבין שדין מטלטלין הוא כמו בקרקעות שהחזקה תפעל רק כשיש עמה טענה.
וכתב ע"ז הנתיבות שם ס"ק א':
" וישתקע הדבר דלא דמי קרקע למטלטלין… ועוד דגבי קרקע חזקה מכח שטרא קאתי וקטנים לאו בני שטרא נינהו משא"כ במטלטלין דבני קנין מדרבנן נינהו והוי קנין דאורייתא במקום שדעת אחרת מקנה להם… ודאי יש להם חזקה".
לעומת הקצות כותב הנתיבות שישנו הבדל בין מטלטלין לקרקעות ולא ניתן להקיש האחד מהשני.
ונראה בביאור הדברים שיש לדון בחזקת מטלטלין אם אמנם כקרקע נינהו רק שבקרקע צריך חזקת שלש שנים ובמטלטלין לאלתר הוי חזקה וצריך טענה כמו כל חזקה הזקוקה לטענה או שמטלטלין היא גדר אחר שחזקה כל מה שתחת ידו של אדם שלו הוא, לא כחזקת שלש שנים בקרקע אלא שהוא הבעלים הגמורים ואין צריך טענה, כיון שדרכן של מטלטלין להטלטל מיד ליד הרי שכל מקום שהם שם הם ברשות בעליהן והממע"ה, מכיוון שהמציאות טוענת בעדם, משא"כ בקרקע שמצד המציאות הרי אין ראיה ולכן צריך שטר, ומזה בא דין חזקת שלש שנים באין שטר.
ונראה שבזה נחלקו הרמב"ם והטור:
כך הוא לשון הרמב"ם בפ"ח ה"א מטוען ונטען:
"כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו אע"פ שהביא התובע עדים שהמטלטלין האלו ידועין לו".
והטור כתב בחו"מ קל"ג:
"כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם נאמן לטעון עליו שהוא שלו אפילו אם יביא המערער עדים שהוא לו".
וההבדל בין הטור לבין הרמב"ם ברור שהרמב"ם כתב 'בחזקת זה שהן תחת ידו' ולא הזכיר טענה ונאמנות אלא מציאות לעומת הטור שכתב שהוא 'נאמן לטעון'.
ונראה בעצם המחלוקת בין הרמב"ם לטור בגדר החזקה שכל מה שתחת ידו אם הוא משום חזקת ראיה וצריך טענה או שהוא משום מוחזקות עצמית ונראה שתלוי בהבנת בעלות על מטלטלין. מצד אחד ניתן לומר שבעלות על מטלטלין היא מצד ראיה כמו בקרקע, שהחזקה ברקע היא הראיה, (כמובא בקצות) מצד שני ניתן לומר שבעלות על מטלטליןהיא מצד המציאות שמטלטלין הם חלק מהוויתו של האדם בבחינת 'צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם' כי זה משהו עצמי.
לכן חילק הרמב"ם (והנתיבות) בין קרקע למטלטלין, שבמטלטלין אין החזקה ראיה אלא החזקה גורמת שאין צריך ראיה ואין צריך טענה.
גדר עד מקום שידו מגעת
נראה שלשיטתם נחלקו בשניים אדוקים בטלית כשזה נוטל עד מקום שידו מגעת אם צריך להשבע או לא . שלדעת הרמב"ם פ"ט הלכ' ט' אין צריך להשבע ןלדעת הטור סי' קל"ח – צריך להשבע (כדעת התוס'). שלדעת הרמב"ם עד מקום שידו מגעת זה ככל המטלטלין שהן תחת ידו של אדם שהן בחזקתו ואין צריך טענה וממילא אין גם שבועה, כי אין שבועה בלא טענה.
אבל לשיטת הטור "נאמן לטעון שהן שלו"- על כל פנים צריך להשבע על טענתו.
ובכך נבין את לשונו הזהב של השו"ע שבס' קל"ג סע' א' התחיל כלשון הטור ושינה לכתוב כשיטת הרמב"ם וז"ל:
"כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם בחזקת שהוא שלו אפילו אם יביא המערער עדים שהוא שלו".
ולשונו מוכיחה שבדווקא כתב כרמב"ם אף שבחר בלשון הטור בהגדרת המקרה ודו"ק שלשונו מוכיחה שהבדל יסודי בין הרמב"ם לטור . ועל-כן פסק בסי' קל"ח סע' ג' כפסק הרמב"ם שאין נשבעין על מקום שידם מגעת ולא הביא כלל דברי החולקין כי לפי הבנתו גדר חזקת מטלטלין, אין כלל מקום לדבריהם.
שיטת רש"י
מלשון רש"י שכתב "עד מקום שידו מגעת קנוי לו" יש ללמוד שבברייתא מצד הקנין הוא בא ליטול את חלקו, שכן כשבאים לפנינו מוחזקים בטלית אנו דנים אותם כאילו הרימו ביחד את הטלית, ואם אמנם כן הוא, הרי החלק שבידו קנוי לו ועוד חצי השאר ואין לחלק בין מה שתחת ידו לבין השאר שכן הדין הוא על הקנין.
לכן נראה שרש"י בשיטת תוס' (שהובא לעיל) שגם על מה שתחת ידו נשבע.
ומזה הוכיח רב משרשיא שמה שאוחז בידו קנוי לו, ולכן בקנין סודר – כשבעינן כלי – אם אחז ג' על ג', קנה והסוגיא מתפרשת כפשוטה. נראה שאמנם מסופה של הסוגיה למד רש"י על תחילתה שטלית באה ללמד על קנין סודר ונמצאת למדה ממנו שמצד קנין אנו באים.
ומתוך כך יש להבין דברי רש"י בדף ו' ע"א על דברי הגמרא 'במה דברים אמורים בששניהם אדוקים בו אבל היה טלית יוצאה מתחת ידו של האחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה'.ומוסיף רש"י ד"ה 'יוצאה מתחת ידו של אחד מהם':
"יוצאה לפני בי"ד מתחת יד האחד שהוא לבדו אחוז בה ולא חבירו".
ובהמשך ד"ה 'כדקתני':
"שזה לבדו אחוז בה ובה".
ולא כתב כלשון הברייתא שיוצאת מתחת ידו של אחד אלא הדגיש לבדו, ובודאי דברים בגו.
ואף במשנה הדגיש רש"י בד"ה שנים אוחזין בטלית:
"דווקא אוחזין דשניהם מוחזקין בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו, הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן ליטול זה בשבועה".
נראה שהדגשת רש"י שהמשנה באה לאפוקי "לבדו", באה להוציא משיטת הרמב"ם.
שיטת הרמב"ם:
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות על משנת שניים אוחזין בטלית:
"זה הדין הוא כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית, אבל אם תפס כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפס והחזיק בו והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם".
הרי שהרמב"ם פירש שנים אוחזין לאפוקי ששניהם תפסו חלק מן הטלית, ולשיטתו אזיל שעל חלק זה אין נשבעין והוא כאילו לבדו מחזיק בזה.
ומכאן נבין דברי הגר"א (קל"ח ג' י"ב) שהבין 'אם היתה טלית יוצאת מתחת יד אחד מהם הממע"ה' – שפירושו מתחת יד כל אחד מהן, שעל חלק שבידו חל דין הממע"ה. וכך הבין התורת חיים בפשטות:
"אבל במאי דתפיסי לא בעי שבועה ואע"ג שטעמא דשבועה שלא יהא כ"א הולך ותוקף מ"מ מה דתפס כל אחד בידו כמאן דפסק דמי וכל אחד מוציא מחברו הוא ובמוציא מחבירו לא תקיני רבנן הך שבועה כדתני לעיל בד"א בשניהם אדוקים בה אבל היתה טלית יוצאה מתחת יד אחד מהן הממע"ה".
הרי לנו שתי הבנות במשנת שנים אוחזין, אם שנים אוחזין בא לאפוקי 'אחד לבדו' (רש"י) או בא לאפוקי שנים תפוסים בחלק מן הטלית (רמב"ם).
וכן נראה ההבדל בבריתא "בד"א בששניהם אדוקים" שלרמב"ם זה מתיחס למשנה שדווקא שניהם תפוסים בכרכשתא, אבל אם כל אחד תופס חלק, הממע"ה על אותו חלק. ולרש"י זה מתיחס גם לדין שכל אחד תופס חלק ולאפוקי אחד לבדו.
ההבדל בין כלי לטלית ברמב"ם
כמו שהבאנו לעיל בפ"ט מהלכות טוען ונטען ה"ז הביא הרמב"ם את דין משנתנו, אלא ששינה לכתוב 'כלי' במקום 'טלית' ותמה עליו הלחם משנה שם, ויש להבין שינוי זה בלשון הרמב"ם שהרי אין זו דרכו לשנות מלשון הגמרא ללא מקור.
כתב אבן האזל הל' טוען ונטען פ"ט ה"ז:
"והנה ההוספה על משנתינו הוא מדברי הר"י מיגא"ש שבהרבה פעמים הביא דבריו".
שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הר"י מיגא"ש (ב"ב לד:) ולשונו שם – "מחוורתא דהאי דינא כל מידי דמנצא עליה ביה תרי…" ולא כתב טלית.
נראה שיש הבדל מהותי בין כלי לטלית. כלי הינו מציאות אחת שאינה ניתנת לחלוקה. לעומת זאת לטלית יש שני שימושים – כיסוי ולבוש.
כיסוי – השימוש היומיומי של הטלית הוא לכסות את הגוף ומצד זה כל חלק מהטלית מהווה כלי בפני עצמו ומשמש לכיסוי.
לבוש – הטלית היא מהות אחת ומיועדת לשמש לאדם בבחינת 'לכבוד ולתפארת' – מדיו של אהרון מבטאים את תפקידו וכבודו. מבחינה זו הטלית היא גוף אחד כמו כלי.
הכיסוי זה הבחינה המיוחדת שקיימת בטלית ואינה קיימת בכלי ולכן מתחדש בה דין מיוחד – "זה נוטל עד מקום שידו מגעת" מכיוון שכל אחד תוםס תחת ידו כלי דלם של שלוש על שלוש (לפחות) שמשמש לכיסוי, כמאן דפסיק דמי ולכן זה שלו, חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו.בכלי, אפילו שניים אדוקים, אין תחתידושל אדם כלי שלם ולכן הם כמו אחוזם ברכשתא וילוקו בשווה.
בהלכה ז' הביא הרמב"ם את דין יחלוקו שנובע מאחיזה שווה ומשותפת של שני הצדדים, ועל כן כתב הרמב"ם כלי ולא טלית כ י על הטלית "יש חילוקים רבים" כדברי המגיד משנה הנובעים משני הבחינות שבטלית- אחיזה ברכזתא או אחיזה בגוף הטלית.
בהמשך מביא הרמב"ם את דין טלית: בהלכה ט' את דין אדוקים בגוף הטלית, בחינתכיסוי, ואילו בהלכה י' את דין אחיזה בכרכשתא בחינת לבוש.