פרק ראשון – ההוא רעיא

הרב יהושע ויצמן
י״ד בכסלו ה׳תש״ס
 
23/11/1999

'ההוא רעיא' (ה.)

"ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא אמר ליה אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן".

שאלות בשיטת רש"י:

לשון 'היסת' פירש"י בסוגייתנו:

"שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות…".

לעומת זאת במסכת שבועות דף מ"ו ע"א פירש"י 'היסת':

"לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א' כ"ו) "אם ה' הסיתך בי"'.

וכן אותו הבדל מצינו ברש"י בין פירושו בדברים לפירושו בשמואל.
בדברים י"ג ז' על "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך…":

"כי יסיתך – אין הסתה אלא גרוי שנאמר אם ה' הסיתך בי אמיטר"א בלע"ז שמשיאו לעשות כן".

בשמואל א' כ"ו י"ט על הפסוק "אם ה' הסיתך בי":

"הסיתך בי – לשנאותי כל הסתה לשון שומה אמישמינ"ש בלע"ז".

יש לדקדק בלשון רש"י שכתב בד"ה 'ותקנתא':

"ולשבועה דאורייתא עבוד רבנן תקנתא אבל תקנתא לתקנתא לא עבדינן".

מדוע משנה רש"י לשונו מ"עבוד רבנן" ל"עבדינן" שמשמע אנחנו?
כמו"כ במסכת שבועות מ"ו ע"א ד"ה 'אלא בהא קמפליגי' רואים אנו שרש"י ג"כ שינה:

"ובהא פליגי ר' יהודה סבר בדאורייתא עבדו רבנן תקנתא לשכיר היכא דאיכא אבעל הבית שבועה דאורייתא עבדו רבנן תקנה לשכיר למיפכיה לשבועה עליה אבל אדרבנן תקנה היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן היכא דאין שם מקצת הודאה דלא רמיא אבעל הבית אלא שבועת היסת דרבנן היא גופה תקנתא היא כרב נחמן ותקנתא לתקנתא להפכה מבעל הבית ולמישדייה אשכיר לא עבוד רבנן".

יסוד השינוי ברש"י קיים כבר בגמ' עצמה בשבועות מו.

"אלא אמר רבא: בהא קמיפלגי, ר"י סבר: בדאורייתא עבדו ליה תקנתא לשכיר, ובדרבנן הווי תקנתא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ורבנן סברי: בדרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר".

לכאורה יש סתירה שבסוגיא דשבועות דף מ"ו לרבנן עבדינן תקנתא לתקנתא ורק לר"י לא עבדינן, ואילו בסוגיין מסקינן דלא עבדינן תקנתא לתקנתא, אף לרבנן.

גדר שבועת היסת:

במשנה בשבועות מ"ה ע"א נאמר:

"אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן לי אותו דינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בעל הבית".

ופרש"י שם:

"ישבע בעל הבית – שבועת היסת".

וכתב בספר "תורת חיים" בשבועות מ"ח:

"ותימה דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל וכן פרש"י ז"ל לקמן בסוף פירקין בהדיא וז"ל וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה. ונראה לפרש דשבועת היסת בימי התנאים ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני שלא יהא כל אחד הולך וגוזל את חבירו בכל עת שירצה לפי שכל אדם קונה ומוכר פירות… כי ההיא דריש פ"ק שמציעא דאמר רבי יוחנן שבועה זו דשנים אוחזין בטלית תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא…
ואתא רב נחמן והוסיף ותיקן שבועת היסת בכל תביעות שבעולם משום שחזקה אין אדם תובע את חבירו אלא א"כ יש לו עליו. וכן משמע קצת שכבר ניתקנה שבועת היסת בימי שתנאים מדנקט רב נחמן בפרק שבועת הדיינין ומשביעין אותו שבועת היסת משמע דה"ק אותה שבועה ששמו חכמים כבר משביעין נמי למי שאומר מנה לי בידך וכו'".

ההבדל בין שבועת היסת של המשנה לזו של רב נחמן:
נראה לפרש לפי רש"י את ההבדל שבין שבועת היסת של המשנה לבין שבועת ההיסת דרב נחמן. השבועה שבימי המשנה מדברת בשכיר או בחנוני שיש דין ודברים בין השניים ונוצרה זיקת טוען ונטען. לכן תקנו שבועה, ובעצם השבועה מוטלת על שניהם אלא שכעין דאורייתא נשבעין ולא משלמים, וחכמים תקנו תקנה מיוחדת שנשבעין ונוטלין.
אבל שבועת היסת דרב נחמן הרי אין דין ודברים ביניהם ולא נוצרה זיקה, הוא אומר להד"מ או פרעתי ואין לי עסק בך יותר, ומצד שאין אדם תובע אא"כ יש לו, רצה רב נחמן להסיתו להודות, והיינו שהשבועה היא בדווקא על הנתבע, ולא בין שניהם, ואם נרצה לתקן שכנגדו ישבע, זו תקנה מיוחדת שלא כעין דאוריתא וזה לא עבדינן, לתקנת שבועת היסת, שכנגדו ישבע.
לפי זה י"ל שיש הבדל בין "היסת" שבשבועת המשנה לבין היסת דרב נחמן, שבמשנה פירושו ששמו חכמים שבועה, ולא דווקא על הנתבע, אלא מצד כעין דאורייתא, אבל לרב נחמן היסת פירושו שהסיתוהו חכמים להודות1.
מקור הדברים במכילתא דרשב"י:
במכילתא דרשב"י פרק כ"ב פס' י' מופיע:

"שבועת ה' תהיה וגומ' אין אנו יודעין אי זה ישבע ויטול אי זה ישבע ויתן ת"ל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה הלז פטור מלשלם. יכול אף השכיר והנגזל והנחבל ת"ל בין שניהם פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע. ומנין שכנגדו חשוד על השבועה הרי זה נשבע ונוטל ת"ל בין שניהם פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע. מנין שכשם שהשבועה חלה על הנשבע כך שבועה חלה על המשביע ת"ל שבועת ה' תהיה בין שניהם".

מדברי המכילתא אנו מבחינים בשתי בחינות שיש בשבועה: בחינה אחת אנו לומדים מדברי המכילתא "כיוון שקיבלו הבעלים שבועה", ששבועה היא בחינה של חוב. פירושו של דבר, שכאשר לאדם יש חפץ בבעלותו זה לא רק בעלות על החפץ אלא גם בעלות על הראיה כלומר לא רק שהחפץ בבעלותי אלא שאין אני צריך להוכיח את זה, לכן חובת השבועה חלה רק על התובע.
ע"פ פירוש זה לכאורה אין מציאות של "כנגדו", לעומת זאת לומדת המכילתא בהמשך "יכול אף השכיר…ת"ל בין שניהם", וכוונת הדברים שהשבועה מחוייבת 'בין שניהם', שהמקרה מחייב שבועה וזה כאשר ישנה זיקה בין השניים כגון אצל שכיר ומכאן למדו שכנגדו נשבע כיון שמלכתחילה השבועה היא 'בין שניהם'.
יוצא מדברי המכילתא שתי בחינות בשבועה: א)חוב ב)בירור.

מקור הדברים במכילתא דר' ישמעאל:

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מס' דנזיקין משפטים פרשה טז ד"ה 'בין שניהם':

"בין שניהם – להוציא את היורשין, בין שניהם – להוציא את [בן] שכנגדו חשוד על השבועה. בין שניהם – להוציא את הדיין שלא ישביענו בעל כרחו. רבי נתן אומר: בין שניהם – מגיד ששבועה חלה על שניהם".

המכילתא בנויה מארבעה חלקים, ונראה שכל חלק בא להגדיר צד מיוחד בשבועה.
"בין שניהם – להוציא את היורשים":
כיון ששבועה היא בגדר חוב, יש הו"א שהיורשים גם להם יהיה אותו דין. קמ"ל שאין היורשים יורשים דין השבועה.
"בין שניהם – להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה":
ב'איפת צדק' גורס "להביא את שכנגדו" ונראה טעמה יותר, ולכן משום שהשבועה חלה על שניהם "בין שניהם", אין השבועה רק חוב של הנתבע כלפי התובע, אלא יש בה גם בירור בין שניהם, ומצד הבירור יכולים להשביע גם את התובע. הבירור הוא כלפי בי"ד ולא שנעשה בין שניהם.
"בין שניהם – להוציא את הדיין שלא ישביענו בעל כרחו":
שלא נבין שיש כאן מצות עשה ואם אינו נשבע מבטל עשה, בניגוד לסברת החינוך שכותב שהעובר ולא נשבע ביטל מצוות עשה.
כך נכתב בספר החינוך מצווה תל"ה "מצווה על כל הצריך להשבע שישבע בשם השם":

"להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחוקו והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר 'ובשמו תשבע'… ועובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל ברמב"ן ז"ל כתב, שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצוות עשה כלל כי אם רשות גמורה שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום…".

הקנאת סופרים מביא שיש מפרשים שהבינו שאף אם רצה לשלם חייב להשבע ואם לא נשבע ביטל מ"ע:

"ועל דא איפליגו רמב"ן ז"ל ודעימיה דסברי דאפילו בשבועה לצורך, לאו חובה היא ולא מצווה עשה אבל רשות היא בידינו וכן הביא מחלוקתן בעל ספר החינוך… והעבור על זה ולא רצה לישבע בשמו בעת הצורך ביטל מצוות עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שאין לו שבועה בשמו יתעלה בעת הצורך מצוות עשה כי אם רשות גמורה שאם ירצה נשבע ואם לא ירצה לישבע אין בכך כלום".

המכילתא באה להוציא מהבנה זו, ומפרשת שאמנם זו מצוות עשה לישבע אם אינו משלם, אבל במקרה שכן משלם פקע חיוב השבועה ובירור המקרה ואינו מבטל מצוות עשה (שכן בתשלום נעשה בירור ללא צורך בשבועה).
"רבי נתן אומר: בין שניהם – מגיד ששבועה חלה על שניהם":
מתוך דברי המכילתא "בין שניהם" אנו למדים שאין כאן שבועה למישהו פרטי אלא יש כאן שבועה כפן יותר כללי- כמציאות, על ידי אמירת השבועה המציאות מושפעת כדוגמא לכך ניתן לראות במדרש.
מדרש במדבר רבה פרשה כ"ב א':

"מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת".

ראינו במכילתות את שתי הבחינות בשבועה: א. חוב ב. בירור.
יוצא מזה שדין 'מתוך שאינו יכול להשבע משלם', נובע מגדר החוב שבשבועה, ואילו דין 'שכנגדו ישבע', נובע מגדר הבירור שבשבועה.

הסבר לשיטת רש"י:

בזמן המשנה, השבועה היתה בבחינת "שבועת ה' תהיה בין שניהם" שאז תיקנו שבועה על המציאות הפשוטה כמו המקרה של שכיר וחנווני שישנה זיקה בין שני אנשים. היוצא מזה ששבועה זו לאו דווקא היתה על איש פלוני אלא הייתה שבועה על המקרה. על מקרים אלו פירש רש"י היסת לשון שומא שבי"ד שם שבועה על המקרה.
רב נחמן הוסיף על גדר זה של השבועה שיש שבועה גם במקרה שאין זיקה בין השניים. במקרה כזה ישנו מישהו ספציפי שהוא חשוד ובי"ד רוצה לגרות ולהסית אותו להודות, ולמרות שאין כאן זיקה ביניהם אנו גורמים לו להשבע. כלומר מקרה זה הוא כאשר אין זיקה אך יש חשד, ובמקרה כזה פירש רש"י "היסת" מלשון הסתה וגירוי.
לכן בשבועה דרבנן לא שייך 'מתוך שאינו יכול לישבע משלם'.
עיין תוס' רבינו פרץ דף ה:

"ותקנתא לתקנתא לא עבדינן: וא"ת, א"כ הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם. י"ל, ה"מ בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא אמר הכי"

דין "שכנגדו" לא שייך מצד תקנתא לתקנא שבמקרה של הסתה וגירוי הכנגדו מחוץ לתמונה ולחייב אותו שבועה זה חידוש גמור בשונה מהמקרה שבמשנה שזה טבעי לחייבו.
על שבועת המשנה שקיימת באופן עקרוני על שניהם, כתב רש"י עבוד רבנן – חכמים החילו מכוח חכמתם את הדין הקיים על שכנגדו. ע"כ בשבועת היסת שבמשנה פירש"י "שֹם" ואצלינו ביחס אליהם בד"ה "ותקנתא" פירש 'עבוד רבנן תקנתא'.
ברם, בשבועת ר"נ לאחר שלא קיימת השבועה על צד אחד היה צורך לתקן שבועה חדשה ולא רק לעשות תקנה בשבועה הקיימת ע"כ פירש"י היסת "הסתה" וכתב רש"י לא עבדינן= עשייה חדשה מצד המציאות ולא מצד לימודם את הדין הקיים וע"כ לא כתב רש"י במקרה כזה 'עבוד רבנן'.
בגמ' בשבועות כאשר רש"י דן בהעברת השבועה מצד אחד לשני בשבועה קיימת כתב 'עבוד רבנן' ברם בשבועת ר"נ כאשר אין דין מודה במקצת והיה צורך להחיל שבועה חדשה כתב רש"י 'לא עבדינן'.


1 מושג אחד המתחלק לשני הבנות, הוא תופעה שכיחה בתלמוד, לדוג' בסוכה ד: על 'גוד אסיק מחיצתא' בפירוש ר"ח: "סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא כלומר הבן בלבבך כאלו חתכתה … ר' יעקב סבר גוד פירוש משוך מלשון וימשכו ומתרגמינן ונגידו… ", ועיין גם ברשב"א קידושין ו. ד"ה "עסוקין באותו ענין", וכן בריטב"א ב"מ ח. ד"ה "מיגו דזכי לנפשיה", וברש"ש שבת ס"ט: וכן בראב"ע על "המבעיר את הבהמה" (שמות כ"ב, ה').
ועיין שיעור בנושא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.