פרק ראשון – שניים אדוקים בשטר
שאלות
הסוגיה בדף ז' בביאור מחלוקת רבי ורשב"ג מעלה כמה שאלות בפשט:
1. לשון המחלוקת של רבי ורשב"ג אינה לשון רגילה של מחלוקת, רבי אומר יתקיים השטר בחותמיו ורשב"ג אומר יחלוקו והרי אפשר לקיים את דברי שניהם, ומדוע לא נקטה הגמרא בלשון יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי ורשב"ג אומר אין צריך או רשב"ג אומר יחלוקו ורבי אומר לא יחלוקו?
2. הרדב"ז בשטמ"ק שאל מדוע אמר רבי 'יתקיים השטר בחותמיו' והלא יש כמה צורות נוספות לקיום שטרות:
"קשיא לי דהכי הוה ליה למימר יתקיימו חותמות השטר דלישנא משמע יתקיים השטר ע"י עדים החתומים בו"?
3. ואיתא בשו"ת "בית-הלוי " חלק ב' תשובה מ"ג אות ג' :
"לכאורה דהאריך כאן הגמרא יותר מבכל דוכתא דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא מפרש טעמו מאן משוי ליה שטרא וכו'."
הקשה ה"בית-הלוי" מדוע האריכה הגמרא לבאר את דברי רבי מה שלא עשתה בכל מקום שהוזכר דין "מודה בשטר שכתבו", ויש להוסיף מדוע בדברי רשב"ג לא האריכו בדברים?
4. לדברי רב נחמן כו"ע לא פליגי שבשטר מקוים יחלוקו ונחלקו בדין "מודה בשטר שכתבו" האם צריך לקיימו או אין צריך, והקשו המפרשים (שיטה ע"ע אחיעזר ח"ב ע"ד וחידושים וביאורים ועוד) מדוע לא נחלקו במפורש בדין זה של מודה בשטר שכתבו והתירוצים אינם עולים יפה שתירצו מילתא אגב אורחא קמ"ל להודיע כוחו דרשב"ג, וצ"ע שבשביל אגב אורחא מסבכים את עצם המחלוקת, ומדוע הגמרא הפכה את הטפל לעיקר והעיקר לטפל?
5. רמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק י"ד הלכה י"ד:
"שנים שהן אוחזין בשטר המלווה אומר שלי הוא והוצאתיו להיפרע בו ממך והלווה אומר פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלווה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלווה היסת שפרעו וילך לו."
הרמב"ם מביא בהלכה את מחלוקת רבי ורשב"ג ופוסק כדעת רבי על פי רב נחמן, אך השמיט את הסוגיא של תורף וטופס .
ומעיר עליו ה"מגיד-משנה":
"ודברי רבינו בה כדברי ההלכות שלא חילקו בין טופס לתורף אלא כיוון ששנים אדוקים בשטר יחלוקו כר' יוחנן דאמר לעולם חולקין. וכן דעת "בעל העיטור" ז"ל. ואולי היתה להם גירסא אחרת בסוגיית הגמרא שם ."
וכן כתב ה"הגהות מימוניות" שלרמב"ם היתה גירסא אחרת מהרי"ף:
"אבל באלפסי כתב ויחלוקו דקאמר לדמי ניירא וצ"ע ע"כ."
העיר עליהם הרב משה פיינשטיין זצ"ל ב'דברות משה' הערה נ"ה:
"והצ"ע שמסיק הגה"מ הוא על זה שהרמב"ם פסק דלא כהרי"ף שלא רגיל בזה ולמה שביארתי הקושיה היא על הגירסא של הרמב"ם צריך לומר שהיה לו גירסא אחרת מכפי שהיה להרי"ף שזה ודאי לא מצוי שהרי גם להרמב"ם היו הספרים מגירסאות דחכמי ספרד שקושיא זו יותר גדולה מהקושיא שפסק דלא כהרי"ף."
הרב משה פיינשטיין זצ"ל סבר שלא ניתן לומר שלרמב"ם ולרי"ף היתה גירסא שונה.
א"כ, נשאלת השאלה, מדוע הרמב"ם השמיט את הסוגיא של טופס ותורף אף על פי שהרי"ף כן הביא סוגיא זו?
ב-כמו כן נשאלת השאלה, מדוע הרמב"ם הביא דין זה בהלכות 'מלווה ולווה' ולא הביאו בהלכות 'טוען ונטען' (בהלכות של שניים אוחזין)?
6. ירושלמי בבא מציעא פ"א ה"א:
"ותני שנים שהיו תופסין בשטר זה אומר שלי ואבד ממני וזה אומר שלי הוא שפרעתיך לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי. רבן גמליאל אומר יחלוקו. אמר רבי לעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים. אמר רב חסדא אין שמעותוניה אתיית כרבי שמעון."
רב חסדא מעמיד את דברי ר' אלעזר דווקא לפי רשב"ג. וקשה מדוע לא העמיד את ר' אלעזר גם לשיטת רבי שהרי במקוים גם רבי סובר שיחלוקו?המחלוקת היסודית בין הרמב"ם לרמב"ן בענין שטרות:
הרמב"ם בהלכות עדות פרק ג' הלכה ד':
"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתב ידן, אבל מדיני סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן."
הרמב"ם הבין שעדות מדין תורה היא דווקא מפיהם ולא מפי כתבם אבל חכמים תיקנו שפוסקים דיני ממונות בעדות שבשטר, דהיינו גם מפי כתבם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
הרמב"ן משיג על דברי הרמב"ם בהשגותיו על ספר המצוות בסוף השורש השני:
"וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנים בגיטין מעדי חתימה בלבד, והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להינשא על עדות השטר. וזה לדברי הכל, ומפורש אמרו בפרק "השולח": "והעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב 'וכתוב בספר וחתום והעד עדים" … מה שאמרנו: קיום שטרות דרבנן כוונתם בו היפך מדברי הרב לומר דמן התורה בלא קיום דנין בהם כמו שהזכירו בתחילת גיטין: "בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטרות כמי שנחקרה עדותן בבי"ד ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן" … אבל מה שאמרו 'מפיהם ולא מפי כתבם' אינו בשטר שבעל דבר כותבו כגון גיטין וקידושין והלוואות ומכירות …"
מקשה הרמב"ן על הרמב"ם כיצד מתירים אישה להינשא על פי עדות בשטר שהוא מדברי סופרים לשיטתו?
הרמב"ן הבין שמה שאמרו 'מפיהם ולא מפי כתבם' זה לא בשטר שבעל דבר כותבו כגון גיטין וקידושין אלא בשטר ראיה. דהיינו, שטר מועיל מן התורה דווקא אם יש התחייבות מצד דעת כותב השטר.
הסבר הרמב"ם עפ"י יסוד דברי הגר"ח בחידושיו על הרמב"ם:
חידושי הגר"ח בהלכות עדות פ"ג ה"ד:
"ונראה לומר, דהנה באמת מבורר בגיטין דף ע"א דעדות בכתב בטלה מהך דרשה דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וס"ל דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין כמו גיטין וקידושין שחרורים וקניינים וכדומה .דאיכא עלייהו דין שטר מד"ת אבל מה שנעשה רק לראיה, בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפ"כ ."
הנה נתבאר בדברי הגר"ח שאף הרמב"ם מודה שיסוד שטר הוא מהתורה, שהרי גיטין וקידושין בשטר חלים מהתורה וניתן להתיר אישה ע"י שטר. וביאר הגר"ח שיש לחלק בין שטרי חלות דהיינו שטרות שפועלים פעולת קנין לבין שטרי ראיה שכל ענינם עדות על הנעשה . וכתב הרמב"ם ששטרי חלות בודאי חלים מהתורה ,ושטרי ראיה אינם מועילים אלא מדברי סופרים .
יש להוסיף, שבשטרי חלות, החלות אינה מכח העדות ,אלא השטר פועל מצד עצמו ואעפ"כ הוא צריך להיות חתום או נמסר בעדים .
לגבי גיטין מה שאישה מוציאה גט מוחזקת כמגורשת אינו בכח עדים אלא מצד 'רגלים לדבר' כדברי הנצי"ב ב"העמק שאלה" שאילתא נ"ה ס"ק ט' וב"משיב דבר" ח"ד תשובה נ"ד ד"ה "ואפילו":
"בגיטין ודאי כשר מן התורה לכו"ע והקיום אינו צריך אלא מדרבנן בעינן קיום כמבואר בסוגיא דפרק קמא דגיטין ומשום דכתב מוכיח, מהני, דרגלים לדבר והיינו שכתב הרמב"ם שלהי פרק ז' מהלכות גירושין שאין דין האיסורין כדיני ממונות ר"ל שבזה מהני רגלים לדבר ובדיני ממונות לא מהני."
זהו ביאור הביטוי "שחותכין" דינים על פי עדות שבשטר דהיינו להוציא ממון. כלומר שמדברי סופרים ניתן לקבל בדיני ממונות עדות שבשטר, דהיינו ע"י קיום, ופירושו של הקיום הוא שהעדים אומרים שזו חתימת ידיהם וממילא מעידים מפי הכתב על מעשה ההלואה או המכירה. וזו עדות שבכתב שמועילה מדרבנן כדי שלא תנעול דלת. זהו הפירוש לדבריו "קיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין"(בפרק ו' מהלכות עדות ה"א). והקיום הוא עושה את השטר לראיה על ההלואה בעדים וזה עיקר השטר,וא"כ הקיום של השטר לפי הרמב"ם הוא קולא . זאת בניגוד לדעת הרמב"ן שסובר שהמושג 'קיום שטרות מדבריהם' הוא לחומרא שכן מדאוריתא שטר מועיל מצד עצמו גם ללא קיום ורבנן הצריכו קיום.
מעיר ה"לב שמח" בספר המצוות סוף שורש שני (דף ל"ד מדפי הספר) על מה שכתב הרמב"ם "כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם" שהרי קודם פרק זה לא נתבאר דבר זה כלל, ונראה שהרמב"ם התייחס לפרק ג' מהלכות עדות הלכה ד' על מה שכתב "אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר… כדי שלא תנעול דלת בפני לווין".
בשתי ההלכות הללו הרמב"ם התייחס לשטרי ראיה שבהם צריך קיום מדרבנן. ומה שאמרו "בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי"(בפ"ב דכתובות ובריש גיטין) הכוונה על חלות דין שלזה אין צריך קיום והשטר חל מצד עצמו ואינו צריך ראיה על עצמו לחיזוקו, ובאיסורים ש'יש רגלים לדבר' הדין הוא שמגורשת ובחזקת מגורשת1.
מחלוקת רבי ורשב"ג ב"שניים אדוקין בשטר":
נראה לבאר בשיטת הרמב"ם שהיא גופא המחלוקת אם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או אין צריך לקיימו. לפי רבי לא די בדעת הלווה ובהסכמתו על השטר, אלא צריך קיום החתימות כדי שתהא זו עדות, כי היא נותנת כוח לשטר ולא דעת המתחייב.ואילו רשב"ג שסובר שאין צריך לקיימו אלא די בהודאת הלווה שהוא בעל הדבר, כי דעת המתחייב היא זו שנותנת כוח לשטר.
נראה שמחלוקת רבי ורשב"ג ב'מודה בשטר שכתבו' המתייחסת לעצם כוח השטר, יש לה השלכה על עניינו של השטר, שלרבי אין בגוף השטר מאומה , והעדות היא המחייבת בהלואה והשטר בא רק "להזכיר" את העדות, ולהגדירה כעדות מפי הכתב.ממילא אין חשיבות לתפיסתם בגוף השטר, מבחינת שנים אוחזין, אלא רק לעורר ספק על ההלואה אם נפרעה או לא, והדין שיחלוקו הוא מדין 'ממון המוטל בספק' ולא מכוח אחיזתן בשטר. אבל לרשב"ג הכוח בשטר פועל מצד עצמו ולא כעדות, דהיינו שהמתחייב נתן כוח בשטר לגבות וממילא האחיזה בשטר קובעת.
ולא דבר ריק הוא שנחלקו דווקא ב'שנים אדוקין בשטר' שכן זה מבאר את יחסם לאחיזתם בגוף השטר האם השטר הוא המחייב או העדות על ההלוואה, שנעשית מפי כתבם.
על כן מאריכה הגמרא לבאר את דברי רבי שאם אינו מקיימו אין לו דין שטר והוא חספא בעלמא, ודעת המתחייב לא מועילה לעשותו שטר ולכן נאמן לומר פרוע. אבל לרשב"ג הדברים מובנים ששנים אדוקין בשטר, היינו בגופו, א"כ דעת המתחייב עושה את השטר ולכן יחלוקו. לרבי הלשון 'שנים אדוקין' לא שייכת כל כך כי אין אחיזתם בגוף השטר קובעת אלא הספק המתעורר מכוח האחיזה ולכן מאריכה הגמרא בדבריו.
אם כן מבוארים עתה גם דברי הירושלמי שרב חסדא מבין שר' אלעזר מתייחס רק לשיטת רשב"ג, שניתן לומר על פי מה שאמרנו שכל הסוגיא של טופס ותורף אינה אלא לרשב"ג מפני שרק לפי שיטתו יש תפיסה בגוף השטר ולרבי אין התפיסה בגוף משנה אלא לעורר ספק על ההלואה ולכן אין נפקא מינה במה אוחזין.
כן מתורצות בזה הקושיות על הרמב"ם מדוע לא הביא בהלכות את סוגיית טופס ותורף, מפני שהוא פסק כרבי. אף מובן מדוע הביא את סוגיית שנים אדוקין בשטר בהלכות מלוה ולוה ולא בהלכות טוען ונטען, שעניינה של הסוגיא היא העדות שבשטר וספק ההלואה ולא דין טוען ונטען כשאדוקין בגוף השטר.
הוספה: (קושיית הרב אנגלמן שליט"א)
בסוגיה בכתובות דף י"ח על המשנה "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו… הרי אלו נאמנים" ובגמרא "תנו רבנן אי נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר…טעמא דר' מאיר כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו" ובהמשך מפורש שר' מאיר כרב הונא סבירא ליה. קשה לפי זה שהגמרא משווה את הודאת הלוה על השטר להודאת עדים, ובשלמא לפי תוס' והראשונים שסוברים שהמחלוקת במודה בשטר מצד המיגו, אין להבדיל בין עדים ללוה אבל לפי דברינו יש הבדל גדול בין הלוה לעדים שאף שבלוה אפשר לומר שצריך לקיימו היינו כי צריך עדות אבל העדים שאומרים הרי הם עושים את השטר, על כן צריכים הם להיות נאמנים .
אמנם כן לפי תירוץ התוס' אבל רש"י כתב בסוף ד"ה "אין המלווה צריך לקיימו":"… ור' מאיר נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לווה שכתבו קאמר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא" ומפורש בדברי רש"י שרבי מאיר כרב הונא סבירא ליה, היינו שמדבר במציאות שהלווה הודה, ולרב הונא אין צריך לקיימו ואפילו אין צריך גם לעדים לא מפיהם אנו חיים ולכן אין נאמנים. ואדרבא מרש"י ששינה לפרש באוקימתא כזו משמע כדברינו שאין להשוות מפשיטות הודאת הלווה להודאת העדים, ודו"ק.
1 ישנן שתי התייחסויות לדבר כתוב. הראשונה על פי מה שנאמר בספר 'יצירה' (המופיע בספר הכוזרי מאמר רביעי פסקה כ"ה) "ספר ספר סיפור". השטר בבחינת 'ספר' "וכתוב בספר וחתום", ה'ספר' הראשון מצד הכותב וה'ספר' השני מצד המקבל והעדים בבחינת ה'סיפור' "על פי שנים עדים". והשניה על פי מאמר חז"ל 'אנא נפשי כתבית יהבית' (לשון נוטריקון אנכ"י) שהכותב מכניס את עצמיותו אל תוך השטר.
הרמב"ם מתאים יותר לההתייחסות הראשונה ולכן גם בשטר שחל בעצם המסירה או ע"י עדי חתימה "נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד" שבלא זה אין עדות. ויש לשים לב שריש לקיש לא אמר עדים החתומים על השטר- השטר כשר אלא דווקא "נעשה כמי שנחקרה עדותן" שצריך דיבור מפיהם והשטר כאילו מדבר מפיהם ובלא העדות אין קשר ביניהם, אם כן, מה שיוצר ומחיל את הקשר בין הספר מצד הכותב והספר מצד המקבל זה הסיפור –העדים. העדים א"כ הינם חלק מהשטר ולא רק כראיה על אמינותו.
ואילו הרמב"ן מתאים יותר להתייחסות השניה שדעת המתחייב היא הפועלת בשטר.
המקור של בית הלוי אינו מחלק ב אלא מחלק ג ודו"ק.
הערת המערכת: תודה רבה! טופל.
לא טופל, המקור זה חלק ג סימן מ"ב אות ג
במקור בבית הלוי חלק מהמקור הוא בכלל לא מהמקור אלא מהסיכום וק"ל.
הערכת המערכת: תודה רבה! טופל.