פרק ראשון – המגביה מציאה לחבירו

הרב יהושע ויצמן
ט׳ באדר א׳ ה׳תש״ס
 
15/02/2000

'המגביה מציאה לחבירו' (ח.)

"אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא לאו ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין, מאי טעמא לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ש"מ".

שאלות:

1. רש"י ד"ה 'זאת אומרת' כתב:

"מתני' דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ש"מ המגביה מציאה כו'…".

ובריטב"א (הישנים) כתב:

"אית לך למימר דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי אמר הכי אתינא לומר שיזכה הלה בהגבהת חבירו כאילו הגביה אף לצורך חבירו דאי אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאיזה צד יוכל לאמר שיזכה הלה בהגבהתו של חבירו. והלא אילו כוון להגביה בשבילו ממש אינו זוכה והיאך יזכה עכשיו שלא נתכוון להגביה בשבילו. אלא ודאי על כרחין משום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אתינן עלה ואמר דלהוי כל חד וחד כמגביה לצורך עצמו ולצורך חבירו".

בניגוד לרש"י שכתב שהמגביה מתכוון בעצם הגבהתו להקנות לחבירו חציה, כותב הריטב"א שאמנם מגביה המציאה קונה לצורך עצמו, אך מכיוון שישנו דין 'המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו' – גם לחבירו יהיה חלק בהגבהתו ויקבל חלקו במציאה, למרות שהמגביה התכוון רק לצורך עצמו.
ושאל הבית זבול (ע' י"ג – גם לשיטת רש"י):

"ואכתי אינו מובן דסוף סוף מאי טעמא אמרין דחשיב כאילו זכה לחבירו אם נימא דמטעם תקנת חכמים הוא דהתקינו שיחשב כאילו כל אחד הגביה לחבירו אינו מובן לאיזה צורך תיקנו כך".

2. כתב הרמב"ן בספר הזכות (כתובות פרק הכותב דף מ"ג: מדפי הרי"ף) בתוך ביאורו לדין המחזיק בשטר שאינו על שמו שאינו נאמן לומר לקוח בידי וחילק בין מטלטלין לבין שטרות וז"ל:

"והטעם לפי שהמטלטלין, כיוון דניקנין במסירה והגבהה בתפיסתו עצמה שהוא תופס בהם הוא קונה לו, נאמן הוא לומר לקוחים הם בידי ולא מפקינן ממון מתותי ידיו דמוחזק.
אבל בשטר שאין תפיסתו קנין ואינו מוחזק כלל אלא בניר שלו, אם טען: "בענין כך וכך נמסר לי" – עליו הראיה, שאין שיעבוד השטר יוצא מחזקתו של מלוה הכתוב בשמו".

והקצות במשובב נתיבות ס' ע"ב ס"ק ל' דקדק בדברי הרמב"ן שכתב "במסירה והגבהה", שבדווקא נקט לשון זו, וכתב:

"…שלא כתב הרמב"ן דתפיסת החפץ עשה קנין מטעם משיכה, רק כתב כיוון דמסירה והגבהה קונה בהם, ובהא לא פליג ר' יוחנן1 דהגבהה קונה בכל מקום".

ומשמע מדבריו (וכן הבינו באנצי' תלמודית ע' 'הגבהה' א' הערה 27) שר' יוחנן שאומר מעות קונות מהתורה ולא משיכה, דווקא משיכה, אבל הגבהה קונה גם לר' יוחנן מהתורה. ומלבד שצ"ע מנין לו, הרי הרמב"ן גופא כתב בהדיא אחרת בקידושין כ"ו, וזו לשונו:

"… והא דתנן ושאין להם אחריות אינן ניקנין אלא במשיכה, לאו למיעוטי מסירה והגבהה, אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא שטר ולא בחזקה, אלא במשיכה, וה"ה ובמסירה והגבהה כדקתני ברישא. ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תיקנו אלא מחמת משיכה, למ"ד 'או קנה מיד עמיתך…' דבר הנקנה מיד ליד, היינו משיכה, שההגבהה אם אינו מושכה לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך ועדין ביד עמיתך הוא למ"ד כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיקר התקנה, משיכה הוא למושכה לרשותו, אע"פ שתיקנו הגבהה, משום משעה שהגביה, על מנת להימשך היא וכך המסירה משעה שנמסרה לידו דרכו למושכה ותחילת משיכה הוא. נמצאת אומר שמשיכה בנין אב לכולם, לפיכך שנו כאן משיכה".

מרמב"ן זה נראה בפירוש שקנין הגבהה הינו תקנת חכמים ובניגוד למשובב נתיבות שהבין ברמב"ן ב'ספר הזכות' שהגבהה היא קנין דאורייתא.
3. בדף י' ע"א:

"רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוויהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכו' ".

ודנו שם בסוגיא, ובסוף: "אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכו' ".
והקשה בבית זבול (שם):

"פלא גדול מה שהמ"ד ר' יוחנן ורב נחמן ורב חסדא דאיירו במגביה מציאה לחבירו שמבארם הש"ס בדף י' לא נזכרו למעלה בדף ח'. ורמי בר חמא לא נזכר בסוגיא בדף י' ".

גדר קנין הגבהה

כתב החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' ש"י):

"… אי לא חדשה התורה שום קנין לא לבני ישראל ולא לבני נח ע"ה היה בנוהג שבעולם אדם קונה מחברו במעות שהיה פורע לו עד גמירא מה שהתנו ביניהם ואח"כ היה לוקח מקחו לתוך ביתו ורשותו ובזה היה נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק… אמנם ניתנה תורה ונתחדשה קנינים מחודשים לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנה לידו כלל ולאידך במשיכה וזה איננו לקיחה לביתו ורשותו אלא אפילו רק בסמטא ורה"ר כשמושכו או הגביה קנה…".

הקניינים עברו שינוי מלפני מתן תורה לאחרי מתן תורה, הן במישור החיצוני – מעשי, והן במישור הפנימי – רוחני, לפני מתן תורה קישור הבעלים לחפץ היה קישור חיצוני – מציאותי וממילא בעלות האדם על החפץ היתה תלויה בשימושו. ע"מ לקנות חפץ על האדם היה לקחת את החפץ ולהביאו לביתו, וכל זמן שהחפץ בביתו ובשימושו זוהי בעלותו.לעומת זאת, לאחר מתן תורה קישור הבעלים לחפץ איננו עוד קישור חיצוני בלבד, אלא קישור פנימי והשימוש החיצוני אינו אלא ביטוי לבעלות העצמית, וממילא בעלותו של אדם בחפץ, איננה תלויה רק בשימושו המעשי. כתוצאה מזה ע"מ לקנות חפץ אין עוד חובה בהבאת החפץ לרשות האדם אלא די בעשיית קנין כמו משיכה בסימטה ברה"ר על מנת ליצור את הקישור הפנימי שבין האדם לחפץ, ולכן גם אם אין החפץ נמצא תחת רשות הבעלים הוא עדיין נחשב בבעלותו.ניתן להגדיר שלאחר מתן תורה חודשה גם הפרדה בין רשות לבעלות, שלפני מתן תורה בעלותו של האדם על חפץ תלויה היתה בהיות החפץ ברשותו, ולאחר מתן תורה חודשה מציאות שהחפץ הינו בבעלותו אף ע"פ שאיננו ברשותו.
בגדר קניין הגבהה כתב הרשב"ם ב"ב פ"ו. וז"ל:

"הגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו אפי' בלא משיכה כן נראה לי".

ונראה שיש להבין בדבריו שגדר קניין הגבהה הוא הכנסה בפועל לרשות הקונה, שאין לך רשותו של אדם יותר מידו וכיון שמגביה בידו הרי זה בפועל ברשותו. ויסוד הקניין הוא שהאדם מוכיח בעלותו על החפץ על ידי שהוא ברשותו, כלומר הגבהה קונה מצד המציאות, שעכשיו החפץ ברשותו. והרי זה כקנין מציאותי (חיצוני) כקנינים שקודם מתן תורה.עוד יש אפשרות להבין אחרת את קנין הגבהה שאף הוא ביטוי לבעלות, ונתחדש עם שאר קנינים שאחר מתן תורה.

מחלוקת רמי בר חמא ורבא

על פי ההבנה שקנין הבגהה הוא מצד המציאות שבפועל החפץ נמצא ברשותו י"ל שלא יועיל לזכות אחר בהגבהתו שלו, שכן זה קנין אישי שבפועל החפץ ברשותו (ומעין קנין ביאה בקידושיו שא"א לעשותו ע"י שליח), אבל אם נאמר שגם קנין הגבהה אינו אלא מעשה המבטא את הקשר י"ל שאפשר לזכות לחבירו על ידי הגבהתו.
ונראה, שרמי בר חמא הסובר ש 'המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו' בא מתוך הבנה שקניין הגבהה קונה מצד דין תורה, כחלק מהקניינים שחודשו לאחר מתן תורה, כך שאיננו פועל רק בהעברת רשות ממשית אלא גם כיצירת קישור נפשי-פנימי בין החפץ לבעלים, ולכן יכול להגביה מציאה לחבירו מתוך שלוחו של אדם כמותו.ובהבנת המשנה בשנים שהגביהו מציאה י"ל שאין קנינו של אחד מפריע לזולתו כי אין צריך הכנסה בפועל של הטלית לשרותו אלא מעשה קנין.
לעומת זאת רבא האומר ש 'המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו' מבין שהגבהה קונה מצד המציאות, שכאשר החפץ נמצא בידיו, אין קנין גדול מזה, לעומ"ז הגבהה לבד ללא הבאה לרשות הקונה – אינה קונה, כי ההגבהה קונה רק מכח העברת הרשות, כלפני מתן תורה. לפי זה אין הגבהה יכולה להתבצע ע"י מישהו אחר כמו בקידושי ביאה שאע"פ שביאה קונה, אי אפשר לקנות בה ע"י שליח מצד עצם אופיה, אך שותפים יכולים לקנות בהגבהה, שכן יש לו בעלות על החפץ ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואין לבאר המשנה משום המגביה מציאה לחבירו, שאי משום הוא הרי כל אחד מפריע לזולתו, ורק משום שותפין שקנו – מועיל.
על פי זה מובן אף הריטב"א. תקנת חכמים היתה שהגבהה קונה גם כדין, ולא רק כקנין מציאותי, וא"כ כל אחד מהם קונה על ידי הגבהתו של חבירו, ואם אינה יכולה לקנות לו, הרי שיש כאן חסרון במעשה הקנין וכאילו מונחת על גבי קרקע ולא קנה.

ביאור שיטת הרמב"ן

ונראה שיש לחלק בין המשובב נתיבות לבין הרמב"ן בקידושין. הגבהה בחפץ שדרכו להעבירו לרשותו לגמרי בהגבהתו (כגון משכון מסוים שכן דרכו), בודאי שזה קנין מעולה כקודם מתן תורה ולכן מוגדר כדאורייתא. אבל בגדר של נשרפו חטיך בעליה (הרמב"ן בקידושין), הרי זה בחפץ שדרכו להיות בביתו ואינו הולך עמו בכל מקום, בודאי שהגבהה היא תקנת חכמים, כמשיכה ולכן הקנין אינו הבאת הדבר בפועל ולגמרי אל הקונה ותשלום מלא למוכר, אלא די בביטוי לעצם הקשר כגון משיכה בסימטא או פרוטה בכסף על מנת ליצור יחס

חילוק הסוגיות דף ח' ודף י'

ונראה ששתי הסוגיות העוסקות במגביה מציאה לחבירו, דנו כל אחת בענין אחר של הדין.
הסוגיא בדף ח' באה מצד עצם קנין הגבהה ונפק"מ למגביה לחבירו.
והסוגיא בדף י' באה מצד התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והיינו שאף שמצד הקניין יכול להקנותו לחבירו מכל מקום במציאה אינו יכול משום תופס לבעל חוב.


1 נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בב"מ מז: בענין קנין. ר' יוחנן סובר דבר תורה מעות קנות וקנין משיכה הוא תקנת חכמים, ור"ל סובר שאף משיכה מן התורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.