“אמר רב יוסף אמר לי רב יהודה שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו היכי דמי אילימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר לא קני אלא אי איכא למימר דלא קני רכוב הוא דאיכא למימר אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה מאי רכוב עדיף דהא תפיס בה או דלמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה”.
שאלות:
א. יש לדון ברכוב במקום מנהיג שיש הו”א שהרכוב יקנה, והרי קודם אמרנו שמנהיג לבד קונה ואילו רכוב לבד אינו קונה, א”כ מה ההו”א שכאשר יהיו שניהם ביחד יקנה הרכוב?
השאלה מתחדדת לאור דברי רש”י:
“או דלמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה – והיא הגדולה בקנין”.
לפי פירוש רש”י שמנהיג זה ‘הגדולה בקנין’ – א”כ מה ההו”א של הגמ’ שרכוב יקנה.
ב. כתב תוס’ בד”ה ‘רכוב עדיף דתפיס בה’:
“אין לפרש דתפיס ברגליו או במה שיושב עליה דהאי לא מיקרי תפיס בה אלא במה שהוא תפוס במוסירה קרי תפיס בה דהא בסמוך נקט האי לישנא. וצריך לומר דתפיס בה ואזלא נמי מעט מחמתיה או דלמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה טובא…”.
והקשה עליו ה’תורת חיים’ ד”ה “רכוב עדיף” (בסוגייתנו) :
“מה לי מעט מה לי הרבה אטו שני מנהיגים שהנהיגו בהמה יחד שיעור קניה וחד מינייהו הנהיגה אח”כ יותר מכן, מי עדיף מחבריה? ואי לית ליה שיעור קניה א”כ לאו מידי קעביד וכמאן דלא אזלא דמי ופשיטא דמנהיג עדיף”.
וביאור דבריו שתוקף הקנין נקבע רק בשיעור קבוע וכל מידה אחרת בין מעט ובין יותר אינה משנה לחלות הקנין.
ג. הרמב”ן אף הוא התקשה בסוגיא שבתחילה פשיטא בגמ’ שמנהיג עדיף על רכוב ואח”כ מסתפקים אם רכוב עדיף על מנהיג:
“קשיא לן הך סוגיא מעיקרא פשיטא ליה דרכוב לא עדיף כמנהיג ואי איכא למימר דלא קני רכוב הוא דאיכא למימר והשתא מיבעיא ליה אי עדיף רכוב ממנהיג”.
ועוד הקשה במה קונה רכוב:
“וכי מפני שבין רגליו היא עומדת יקנה?”.
וכתב:
“ואיכא לפרושי דמעיקרא קא מיבעיא ליה דילמא רכוב קני משום דרכיב עלה מחמת רכיבתו של אדם בהמה מהלכת. ואע”פ שזה מנהיג וזה מסייע בהילוכה ומחמתו היא מהלכת מעט ועוד שהוא תפוס במוסרה, וזה וזה גורם לו לקנותה יותר ממנהיג לחודיה… וזה אינו מחוור כלל”.
***
הרמב”ם בהלכות כלאיים פרק ט’ הל’ ט’ פוסק שלא כשמואל בסוגייתנו ומחייב אף את היושב.
“עגלה שהיו מושכין אותה כלאיים – היושב בעגלה לוקה, ואף על פי שלא הנהיג, שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה. וכן אם היה אחד יושב בעגלה, ואחד מנהיג – שניהן לוקין; ואפילו מאה שהנהיגו כלאיים כאחד, כולן לוקין”.
וכתב בהלכות מכירה פרק ב’ הל’ ו’:
“כיצד קונין את הבהמה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה, אלא אפילו קרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, והוא שימשוך בפני הבעלים אבל אם משך שלא בפני הבעלים צריך שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקנה”.
משמע מדברי הרמב”ם שרוכב קונה אף אם לא מנהיג ברגליו, אך בתנאי שתלך כתוצאה מישיבתו.
היחס בין אדם לבהמה
נראה שדרך קנייתה של בהמה קשורה לדיון בדבר התיחסות מעשה הבהמה לאדם. ברור שלבהמה יש רצון וכוונה (“כוונתה להזיק”), ורצון זה נותן לבהמה ישות עצמית. מאידך ברור שהאדם שולט על הבהמה והיא עושה את רצונו, והרי היא ככלי ביד היוצר וכמשור ביד מניפו.
המגיד משנה בהקדמתו להלכות מכירה מבאר סדר הפרקים וזו לשונו:
“פרק ראשון יתבארו בו דיני קניית הקרקעות…
פרק שני נתבארו בו דיני קנית העבדים שהוקשו לקרקעות בדינם ודיני קניית הבהמה שהיא דומה לעבדים שיש להם תנועה רצונית
פרק שלישי נתבארו בו דיני המטלטלין לבדן וכו'”.
הרי לרמב”ם התנועה הרצונית של הבהמה מיחדת לה מקום בקניינים ועושה אותה דומה לעבד, וההשלכות לקנין מבוארות שכיוון שאינה כמטלטלין, א”א לקנותה כמטלטלין, ואף ששניהם נקנין במשיכה, זה שיתוף השם בלבד אבל משיכתן שונה כי במטלטלין שאין להם רצון – הבאתם לרשותו של הקונה מספיקה, ואילו בהמה צריך לברר אדנותו עליה, ולא מקומה חשוב כי אם בעלותו עליה. ובזה דומה לעבד שיש לו ישות עצמית, ובזה דומה לקרקע שאינה תחת ידו של אדם, וא”א להביאה אליו.
וסדר הרמב”ם יוצא נפלא בזה: קרקע – עבד כקרקע – בהמה כעבד – מטלטלין כבהמה.
ונראה שניתן לראות את יחס קנין האדם לבהמתו בשלוש צורות, וכפי שיפורט בהמשך:
א. עצם הימצאות האדם על הבהמה אף ללא תנועה בבחינה שהבהמה טפילה לרוכב (רש”י) כמובא בבראשית רבא ס”ח ט’:
“א”ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס”.
ב. הבהמה זזה מרצונה כתוצאה מהתישבותו של הרוכב עליה. (רמב”ם)
ג. שליטה מלאה של הרוכב על הבהמה – והוא המנהיג אותה בצורה מלאה. (רמב”ן)
***
הרמב”ם בספר מורה נבוכים – חלק א’ פרק ע’ כותב:
“…ודע כי הושאל לו ית’ ‘רוכב שמים’ לדמיון הזר המופלא, וזה: כי הרוכב יותר מעולה מן הנרכב (ולא יאמר ‘יותר מעולה’ אלא בהקל מן המאמר – שאין הרוכב ממין הנרכב); והרוכב גם כן הוא אשר יניע1 הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה, והיא כלי לו ישתמש בה כרצונו, והוא נקי ממנה, בלתי נדבק בה, אבל חוצה לה. כן האלוה (יתעלה שמו!) הוא מניע הגלגל העליון, אשר בתנועתו יתנועע כל מתנועע בו, והוא ית’ נבדל ממנו ואינו כח בו”.
הרמב”ם מדמה את הרוכב על הבהמה, לצורת הנהגת ה’ את העולם, שתנועת העולם מכוחו, מבטאת את שליטתו בעולם. ומהנמשל נלמד למשל, שתנועת הבהמה מכחו של הרוכב מבטאת את שליטתו של הרוכב בבהמה.נמצא שאין אנו באים לדון בקנין משיכה, אלא בביטוי הבעלות של הרוכב, המתבטא בהליכת הבהמה.נראה, שזו כוונת התוס’ בדבריו: “ואזלא נמי מחמתיה מעט”, וכן דברי הרמב”ם: “שרכב עליה והלכה בו”. הליכת הבהמה מחמת הרוכב מבטאת את קישורה אליו ואת שליטתו בה.
שתי בחינות במשיכה
רש”י בקידושין דף כ”ח ע”ב על דברי המשנה “רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה”, פירש:
“בחזקה – משיכה”.
כתב רב האי גאון בספר המקח י”ג (מובא בקונטרס הביאורים ב”ב ס’ י”ז):
“לא קני איניש בחזקה אלא קרקע ועבדים בלבד… וחזקה זו מתחלקת לשני פנים יש חזקה שאין אדם קונה את הקרקע אלא בשלש שנים וזו היא חזקה שיש עמה טענה… וטענת המוכר אינה טענה, אבל חזקה שהיא ברצון שניהם שזה מוכר וזה לוקח ואין טענה ביניהם אם נעל גדר ופרץ בפניו כל שהוא ואח”כ אחד מהם רוצה לחזור בו לא כל כמיניה”.
ונראה ביאור דבריו שיש חזקה שהיא גופא הדרך להעביר הקרקע ברצון שניהם ויש חזקה שהיא מעבירה בעלות, שאחר שלוש שנים המרא קמא הוא המחזיק וממילא אין טענת המערער טענה, ואף זה נקרא קנין שמעמיד הדבר ברשותו כנגד כל טוען. הנפק”מ ביניהם היא שהחזקה הראשונה אינה זוקקת טענה בשונה מהחזקה השניה שזוקקת טענה.
ולכאורה מה מועילה החזקה השניה, הרי יש צורך בטענה? – אלא מועילה היא בכך שהיא מקנה למחזיק את הבעלות על הראיות שחובת הראיה אינה מוטלת עליו, כאדם המחזיק בחפץ שמלבד שיש לו את עצם יכולת השימוש בחפץ, בנוסף לכך הוכחת הבעלות אינה עליו אלא על חבירו – ‘המוציא מחבירו עליו הראיה’. ומכאן שהמוחזקות היא גם סוג של קנין – קנין על הראיות.
מדברי רש”י הנ”ל “חזקה – משיכה” ניתן להסיק שמשיכה כחזקה וגם בה יש שתי בחינות: א. משיכה בבחינת נעל גדר ופרץ ב. משיכה מצד המוחזקות, שכאשר אדם יושב ע”ג בהמתו זה צורה של מוחזקות, ועל בחינה זאת שואלת הגמ’ ‘אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה’ שאע”פ שמצד דין קניין ודאי שלא קנה אך מצד מוחזקות יכול להיות שיקנה.
ניתן לדייק מדברי רש”י במשנה “ושווים לקנות מההפקר” שדווקא מההפקר רכוב ומנהיג שווים מכיוון שאין צורך בהעברת החפץ מבעלות האחד לבעלות האחר כלומר אין צורך ברצון משותף ואז גם ישיבה בלבד על-גבי הבהמה תקנה מצד המוחזקות.
רש”י ד”ה ‘אלא רכוב במקום מנהיג’:
“הי עדיף רכוב עדיף דהא תפיס ביה…”
רש”י ד”ה ‘או דילמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה’:
“והיא הגדולה בקנין…”
רש”י בפרשו ‘מנהיג’ משתמש במילה ‘קנין’ ואילו בפרשו ‘רכוב’ אין הוא מזכיר קנין אלא ‘תפיס’. וניתן לדייק שדווקא כאן בסוגיתנו רש”י עושה הדגשה זו על מנת להדגיש את ההבחנות שהבחנו בין מוחזקות לקנין וכוונת רש”י בפרשו “מנהיג היא ‘גדולה בקנין'” כלומר לא שבקנינים הוא החשוב ביותר וזהו יתרונו על פני רכוב אלא שיתרון המנהיג על פני רכוב הוא בכך שמנהיג הוא מצד הקנין ואילו רכוב הוא מצד המוחזקות – תפיס ביה.
קנין משיכה ברה”ר:
כתב התוס’ רי”ד דף ט’ ע”ב :
“ואי ברשות הרבים הוא קני. ואי קשיא והא במנהיג ברגליו מוקמינן לה דהוה ליה מנהיג והיינו משיכה, והא קיימא לן דמשיכה ברשות הרבים אינה קונה כי אם בסימטא…, תשובה נראה לי דיש חלוק בין משיכת מטלטלין ובין משיכת בעלי חיים, דמשיכת מטלטלין אינה קונה ברשות הרבים ומשיכת בעלי חיים קונה ברשות הרבים”.
התוס’ רי”ד חילק בין קנין משיכה במטלטלין שאינה קונה ברה”ר לקנין משיכה בבעלי חיים שקונה ברה”ר ויש להבין מה מקור חילוקו.
כתב הרמב”ם בהלכות מכירה פרק ב הל’ ו’:
“כיצד קונין את הבהמה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה”.
וכתב בהלכה ה’:
” … אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם”.
ושם בהלכה י’ כתב:
“המוכר בהמה לחבירו או נתנה לו במתנה ואמר קנה אותה כדרך שבני אדם קונין… או שהיה ברשות הרבים שהרבים דורסין שם, הרי זה קונה ברכיבה, והוא שתהלך בו”.
מדברי הרמב”ם בהלכה ו’ אנו רואים שרכיבה היא גם אופן של קנין משיכה, ומהלכה ה’ אנו לומדים שאין קנין משיכה ברה”ר אלא בסימטא. לעומת זאת כתב הרמב”ם בהלכה י’ שכן קונים במשיכה ברה”ר, ויש להבין דברו.
ונוכל ליישב דברי הרמב”ם ע”פ פירושינו לעיל את דברי רש”י שפירש “משיכה – חזקה”, שישנם שתי בחינות במשיכה: דין ומציאות. מצד הדין לא ניתן לקנות ברה”ר במשיכה אלא רק בסימטא, אך מצד המציאות שמשיכה היא דרך הילוכה של הבהמה ורשות הרבים ניתנה להלך בה, כן יהיה ניתן לקנות במשיכה – רכיבה ונראה שזהו שורש חילוקו של התו”ס רי”ד בין בהמה שרה”ר היא כדרך הילוכה לעומת מטלטלין שלא.
1 הרב ‘קאפח בתרגומו למורה נבוכים כותב בהערה 20: כלומר שההנעה וההנהגה נעשת בעצם רכיבתו ללא שום פעולה נוספת מצדו, וראה בהלכות כלאים פ”ט הל’ ט’, ועיין כסף משנה שם.