פרק ראשון – כי לי בני ישראל עבדים

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו. מאי טעמא – הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן: מציאת פועל – לעצמו. במה דברים אמורים – בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא! – אמר ליה: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. – והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! – אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, דכתיב (ויקרא כ"ה) 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם', ולא עבדים לעבדים.

יש לדון, במה נחלקו רבא ור' נחמן, ומה למד ר' נחמן מן הפס': 'כי לי בני ישראל עבדים'.

שיטת התוספות

תוס' בסוגיא (ד"ה 'כי') כתבו:

כי לי בני ישראל עבדים – נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם.

דברי תוס' מתבססים על שתי הנחות: א. מהפס' 'כי לי בני ישראל עבדים' נובע איסור להימכר לעבד, וכדברי הגמ' בקידושין (כ"ב ע"ב):

אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע.

ב. תוס' מבינים שאין איסור על האדם להשכיר עצמו למלאכה.
משתי הנחות אלה נובע שיש חילק בין עבד לשכיר, ותוס' מחדשים שהחילוק הוא שעבד אינו יכול לחזור בו ושכיר יכול לחזור בו.
חילוק דומה מופיע גם בדברי התוס' בקידושין (י"ז ע"א ד"ה 'חלה'), לגבי עבד שחלה, שאם עבד ג' וחלה ג' אינו חייב להשלים, ולגבי שכיר כתבו התוס':

…דאין לדמותם כלל לעבד עברי דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח.

כאן מחלקים התוס' בין עבד עברי שגופו קנוי, ובין שכיר שרק מלאכתו קנויה, ונראה שהן הן הדברים. בעבד, כיון שגופו קנוי, הרי שאינו יכול לחזור, אך שכיר לא שיעבד את גופו ורצונו אלא רק את מלאכתו, והשאיר בידיו את היכולת לשלוט בגופו ולחזור בו¹.
לפי תוס', עיקר הלימוד מן הפס' 'כי לי בני ישראל עבדים', הוא האיסור להשתעבד, וכיון ששכירות מותרת, הרי שהחילוק הוא האם יש שעבוד הגוף וממילא האם יש יכולת לחזור. אם אינו יכול לחזור, הרי שעובר על האיסור, וכיון שהתירה התורה שכירות, הרי ששכיר יכול לחזור ואפילו באמצע היום.

שיטת המרדכי

המרדכי הבין אחרת את הסוגיא אצלנו, כפי שמשמע מדבריו (ב"מ סי' שמ"ו):

ונשאל לרבינו מאיר על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית לך מעמדי איני חפץ בך, ונתרצה המלמד, ושוב חזר בו בעל הבית ורוצה לעכבו, והמלמד אומר מחלת שעבודי ואיני רוצה ללמוד לך יותר, והשיב, נראה לי דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא וראיה מפ"ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי: 'ולימא ליה באפי תרי זיל', ומשני: 'עבד עברי גופו קנוי', אלמא דלא זכי נפשיה באמירה בעלמא, והוא הדין בנידון זה דמדמינן פועל לעבד עברי פ"ק דב"מ.

המרדכי הבין שאין הבדל בין עבד ובין שכיר², ושניהם קנויים קנין גוף ויכולים לחזור. יש להבין את דבריו על פי דברי הרשב"א בחידושיו (יבמות ע' ע"ב):

"אלמא לא קני ליה רביה קנין גמור" – ואע"ג דאמרינן בפרק קמא דקידושין 'עבד עברי גופו קנוי', קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, אי נמי בשש וביובל…

נראה, שהבנת התרוץ הראשון, שגרעון כסף הוא שמלמד על חלקיותו של קנין העבד, היא שגרעון כסף הוא כחזרה, ובכוחו לבטל את הקנין מעיקרא, ולא רק ליצור קנין חדש, ונראה שכך הבין המרדכי, ולכן דימה שכיר לעבד עברי, ששניהם קנויים קנין הגוף ויכולים לחזור מכח הפס' 'כי לי בני ישראל עבדים'. נמצא שהפס' מחדש לנו גדר אחר בקנין עבד עברי, לא כתוס' שהבין שיש בכך איסור, וכפי שיתבאר בהמשך.

מחלוקת האמוראים בירושלמי

נחלקו רב ור' יוחנן בירושלמי (ב"מ פ"ו ה"ב):

רב אמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה את זה. אמר רבי יוחנן עבד עברי היא מתניתא. על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית.

דנו האחרונים בדברי הירושלמי (עי' נתיבות סי' של"ג, ועוד), ונראה פשט דברי הירושלמי, שרב הבין שהפס' מלמדנו את הגדר הקנייני של ישראל. כיון שהם שייכים לה', הרי שאין אדם יכול לקנותם. ר' יוחנן סובר, לעומת זאת, שאין הפס' מדבר על שלילת הקניין של ישראל, אלא על עבד עברי, והוא בא לומר שבמכירת עצמו לעבד עברי יש פגיעה בעבדותו לה', אך שכיר שאינו מוכר את גופו אלא את מלאכתו, אין בכך פגם וקניינו קנין.
נראה לבאר מחלוקתם על פי האמור בקהלת (ח', ט'):

את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם בְּאדם לרע לו.

רב סובר, שכיון ששלטון האדם באדם הוא רע, הרי שנאסר הקניין ואין ישראל קונין זה את זה, ור' יוחנן סובר, ששכיר אינו נחשב שלטון באדם, כיון שאינו מוכר את גופו אלא את מלאכתו בלבד ובכך אין בעיה.

הגדרת הקניין

נראה, שרב ור' יוחנן הולכים לשיטתם בקשר למושג הקניין, ועל פי זה יתבארו גם דעות רבא ור' נחמן, כדלקמן.
הגמ' (ב"מ מ"ז ע"ב) אומרת:

אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה… ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה. מאי טעמא דריש לקיש, אמר קרא: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', דבר הנקנה מיד ליד.

כתב בספר 'מלא הרועים' (חלק א' ערך 'מעות קונות'), שר' נחמן סובר כר' יוחנן, ורב, וכן רבא, סוברים כריש לקיש.

נתקשו האחרונים בסתירה בדברי הרמב"ם לגבי תוקף קניין מעות לאחר תקנת משיכה אליבא דר' יוחנן שהלכה כמותו. בהל' תרומות (פ"ט ה"י) כתב:

יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך.

ובהלכות מעילה (פ"ו ה"י) כתב:

קנה בה (בפרוטה של הקדש) חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל, ואם מן ישראל לא מעל.

הטעם שלא מעל הוא כיון שמשיכה קונה ולא די במעות, ולכן אין נקרא שמעל עד שימשוך, וא"כ מדוע בהל' תרומות כותב הרמב"ם שדי בנתינת מעות כדי לאסור את הפרה מלאכול בתרומה?!
נראה, שכל חפץ כולל בתוכו שני דברים: א. הערך הממוני. ב. השימוש בחפץ. אדם המוכר בחנותו חפצים, אין לו עניין בשימוש שבהם, אלא רק בערכם הממוני, אך לקונה יש עניין בעיקר בשימוש בחפץ. קניין מעות פועל על ערך הדבר, וע"י כך קונה את החפץ, וקניין משיכה פועל על השימוש, ומתוך שהשימוש שייך לו, גם ערכו של החפץ שייך לו.
על פי זה נראה, שבתרומה, שאמרה תורה (ויקרא כ"ב י"א) 'קנין כספו', הרי שדי בעצם הקניין כדי לקבוע את מעמד הבהמה, ולכן אף שלא משך נאסרת הבהמה בתרומה³, אך במעילה, נאסר השימוש בהקדש, וא"כ כל עוד לא משך לא נעשה השימוש במטבע ועדיין לא מעל.
באותה דרך ניתן להסביר את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן סובר שהקניין פועל בערך הדבר, וריש לקיש סובר שהקניין פועל בשימוש ובשליטה על החפץ. לכן לר' יוחנן מעות קונות, כי הן פועלות בערך הדבר, ולריש לקיש משיכה קונה. תקנת משיכה לפי ר' יוחנן היא שלא נעשה הקניין עד שניתנה לקונה גם שליטה בחפץ כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה.
גם בירושלמי נחלקו לשיטתם. ר' יוחנן סובר ששכיר נקנה לערכו בלבד, ואין לבעל הבית שליטה על גופו, ולכן אין איסור לקנותו, אך רב, שסובר כריש לקיש, סובר שקנין הוא שליטה בדבר, ולכן אין ישראל קונין זה את זה, כי אין שלטון לאדם על אדם.
כמו כן בסוגיתנו תוסבר מחלוקת רבא ור' נחמן. לרבא אין קניין לאדם באדם אחר, ולכן פועל הוא כאדם אחר שמוצא חפץ (ולא כבעל הבית), אך ר' נחמן, שסובר כר' יוחנן, סובר שיש קניין בשכיר – למלאכתו – ולכן ידו כיד בעל הבית.

שיטת הריטב"א בשם הרא"ה

הריטב"א בתשובה (סי' קי"ז) מבין בצורה שונה את הלימוד מהפס' 'כי לי בני ישראל עבדים'. השאלה עוסקת באדם שנשכר לחברו ועשה קניין על כך, והבין השואל שיכול לחזור בו מדין 'עבדי הם – ולא עבדים לעבדים'. ועונה הריטב"א:

תשובה. באמת כן נראה מדברי התוספות כדבריך, אבל כך מקובלני ממורי הרב הגדול ר' אהרן הלוי ז"ל וכן כתוב אצלי משמו בפ' השוכר בשנים או שלשה מקומות, כי הלכה רווחת אצלו משום רבותיו ז"ל שלא אמרו שהפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה כדין פועל של תורה, אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו, וכל כי האי גוונא תנאי שבממון הוא שהוא קיים, כמתנה על שאר כסות ועונה, דאפי' עונה דבר שבממון הוא כפי הפירוש הנכון וכפי הירושלמי וכל הנאה שבגוף כדבר שבממון חשוב… וכליה פרקין דהשוכר את הפועלים דהיינו בפועל שנשכר בדברים, וכל כי האי גוונא חדוש הוא ואין לנו בו אלא חדושו, ועל דא אנא סמיך.

הרא"ה מחלק בין שכיר שנשכר בדברים, לשכיר שנשכר בקניין, שהראשון יכול לחזור ולא השני, והדין של הפס' 'עבדי הם' חל רק כשלא עשה קניין. נראה שהרא"ה הבין שיש בפס' גדר ממוני, כלומר שהתורה נתנה אפשרות לאדם לחזור בו בטענה שהוא עבד ה', אך כשעשה קניין, ויתר על אפשרות ממונית זו, וככל תנאי בדבר שבממון תנאו קיים⁴.

סיכום

א. 'כי לי בני ישראל עבדים'
מצאנו בהבנת הלימוד מפס' זה וחלותו לגבי שכיר שלוש שיטות:
1. הפס' מלמד על גדר איסורי במכירה לעבד, ושכיר כיון שיכול לחזור בו אינו בכלל האיסור – שיטת התוספות.
2. הפס' מלמד על גדר קנייני בקנין עבד, שהוא קניין חלקי, ולכן יכול לחזור בו (בגרעון כסף), וכן שכיר יכול לחזור בו – שיטת המרדכי.
3. הפס' מלמד על גדר ממוני, שהאדם רשאי לחזור בו, אך יכול לוותר על זכות זו – שיטת הריטב"א.

ב. מחלוקות האמוראים
מחלוקות האמוראים נובעות מהשאלה האם הקניין פועל בערך החפץ או בשימוש ובשליטה בו.
מכאן נובע הדיון האם יסוד הקניין הוא במעות (ערך) או במשיכה (שימוש), וכן האם קניין שכיר הוא קניין מלא או לא. אם הקניין הוא בערך, הרי שיש ערך ממוני למעשיו של האדם וניתן לקנותם, אך אם הקניין הוא בשליטה על החפץ, הרי עת שלט האדם בְּאדם – לרע לו והקניין איננו מלא.
ר' יוחנן (ב"מ מ"ז ע"ב, וירושלמי ב"מ פ"ו ה"ב) וכן ר' נחמן (בסוגיתנו) סוברים שהקניין הוא בָּערך.
ריש לקיש (ב"מ מ"ז ע"ב), רב (ירושלמי ב"מ פ"ו ה"ב) וכן רבא (בסוגיתנו) סוברים שהקניין הוא בשימוש.

---

¹ בדומה למוכר שטר חוב לחברו, שהשאיר בידיו את היכולת למחול, ואם חזר ומחלו – מחול.
² נראה ששיטה זו עמדה בפני התוס' בקידושין (י"ז ע"א) שהבאנו לעיל, שכתב בתחילת דבריו: "יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות, אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסים…".
³ לגבי המשך ההלכה בהל' תרומות שם, שישראל שמכר לכהן אינו מתיר לאכול בתרומה עד שימשוך, הרי זה כיון שיכול לחזור, ויתברר למפרע שבהמת ישראל אכלה תרומה.
⁴ ובשו"ת הריב"ש (תש' תע"ו) חלק על הדברים במפורש וכתב: "…אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם, אפילו התחיל במלאכה, ואפילו בקניין", עיי"ש.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *