ארון המקדש
הרמב"ם לא מונה את הציווי לבנות את כלי המקדש כמצווה עצמאית, אלא כולל אותם במצוות בניית המקדש, שכן הם חלקי המקדש, "והכל יקרא מקדש":
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה כ
כבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש.
הדברים מתאימים לגישת הרמב"ם האומר בשורשים לס' המצוות שאין למנות כמה ציוויים הכלולים יחד במלאכה אחת כמצוות בפני עצמן, אלא כל המלאכה נמנית כמצווה אחת על כל חלקיה:
ספר המצוות לרמב"ם שורש יב
השרש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה. כמו אמרו (ר"פ תרומ') ועשו לי מקדש שזה מצות עשה אחת (ע' כ) מכלל המצות והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים. ואחר כן בא לתאר חלקיו ואיך ייעשו. ואין ראוי שיימנה כל מה שאמר בו ועשית ועשית מצוה בפני עצמה.
על פי זה כלי המקדש הם חלקי המקדש הכלולים בו. הכוזרי בדומה לכך מדמה את המקדש וכליו לאדם ואבריו. כל איברי האדם בסופו של דבר מרכיבים אדם אחד, וכך כלי המקדש הם למעשי חלקי המקדש המרכיבים אותו.
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לג
…ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני י"י תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ' כ) שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו…
הרמב"ן משיג על הרמב"ם, ואומר שלדעתו יש עצמאות לכלי המקדש והם אינם כלולים במקדש. בסופו של דבר גם הרמב"ן לא מונה את בנייתם כמצוות עצמאית, וזאת כי הוא כולל את בנייתם בתוך מצוות העבודה בהם. למשל, עשיית המנורה נכללת במצוות הדלקת הנרות, עשיית השולחן כלולה במצוות לחם הפנים, וכן הלאה.
ננסה להגדיר את ההבדל בין הרמב"ם לרמב"ן ואת הנפקא מינה ביניהם.
נראה לומר שהרמב"ן רואה את עשיית הכלים כהכשר לעבודה, והרמב"ם רואה את הכלים כחלק מן המקדש. מה יהיה בכלי שאין בו עבודה, כמו הארון? ראינו שהרמב"ם לא מונה את עשייתו כמצווה. לפי הרמב"ן, צריך לומר שיש בעשיית ארון מצווה עצמאית. ואכן, כך אומר הרמב"ן בסוף דבריו:
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לג
…ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה
נראה את דברי הרמב"ם בהלכות על כלי המקדש:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ו-ז
ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.
…המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים, ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה א,ג
המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי…
מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה א
המנורה מפורשת צורתה בתורה, וארבעה גביעים ושני כפתורים ושני פרחים היו בקנה המנורה שנאמר ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, ועוד פרח שלישי היה סמוך ליריכה של מנורה שנאמר עד ירכה עד פרחה.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה יב
השלחן היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים, והיה מונח ארכו לאורך הבית ורוחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים שבמקדש אורכן לאורכו של בית ורחבן לרוחב הבית חוץ מן הארון שהיה אורכו לרוחב הבית, וכן נרות המנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה יז
מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה, והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך בין השלחן והמנורה לחוץ, ושלשתן היו מונחין משליש ההיכל ולפנים כנגד הפרוכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה יח
הכיור היו לו שנים עשר דד כדי שיהיו כל הכהנים העוסקים בתמיד מקדשים ממנו כאחד, ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד, והיא חול כדי שלא יהיו המים שבה נפסלין בלינה שהכיור מכלי הקדש ומקדש וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו', ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה
נראה שגם לשיטת הרמב"ם יש הבדל משמעותי בין הארון לבין שאר הכלים. הרמב"ם לא פותח את ההלכה ב"הארון", כפי שפתח "הכיור" או "המנורה". ועוד, הרמב"ם לא דן במידותיו, אלא רק מציין את מקומו שעל אבן השתיה.
נראה שהארון אינו בדיוק חלק מהמקדש, אלא מציאות עצמאית, ולכן אין מה לפרט עליו בכלי המקדש, אלא רק על מקומו בתוך המקדש – על אבן השתיה.
למעשה, כבר בפסוקים ניכר שיש הבדל בין ציווי עשיית הארון לבין ציווי על הכלים האחרים:
שמות פרק כה פסוק ח (פרשת תרומה)
וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:
שמות פרק כה פסוק י (פרשת תרומה)
וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ:
שמות פרק כה פסוק יז (פרשת תרומה)
וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ:
שמות פרק כה פסוק יח (פרשת תרומה)
וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת:
שמות פרק כה פסוק כג (פרשת תרומה)
וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ:
שמות פרק כה פסוק לא (פרשת תרומה)
וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ:
בכל הכלים נאמר "ועשית", ואילו בארון נאמר "ועשו ארון", בדומה למקדש עצמו שנאמר בו "ועשו לי מקדש". נראה כי בניגוד לשאר הכלים שם יש ציווי יותר טכני על עשייה, ולכן נאמר "ועשית" בכוונה למשה שיצווה על בצלאל ואנשיו, לגבי הארון והמקדש עצמו יש ציווי ששייך לכלל ישראל, "ועשו" – עם ישראל צריך לעשות את זה. נראה מכאן שהארון הוא מציאות עצמאית וכוללת, כמו בית המקדש, ואינו כלול בו כמו שאר הכלים.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ו-ז
ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.
נשים לב שגם מהרשימה הזו נעדר הארון! כלומר, גם פה אנו רואים שלארון מעמד מיוחד גם לפי הרמב"ם, ואין כלי ככל הכלים.
אם כן, נשאלת השאלה מדוע הרמב"ם לא מונה את בניית הארון כמצווה עצמאית וכולל אותו במצוות בניית המקדש כמו הכלים האחרים?
נראה לומר כי הרמב"ם סובר שמצוות עשיית הארון היא איננה מצווה לדורות, ולכן הוא לא מונה אותה, כשיטתו במצוות שאינן לדורות.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו', ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה
הרמב"ם מסמיך כאן את הארון לצנצנת המן, שהיא המצווה אותה הרמב"ם מביא בשורשים כדוגמה למצווה שאינה לדורות ולכן אין מונים אותה. יוצא שהסיבה שהרמב"ם לא מונה את עשיית הארון כמצווה היא לא מאותה סיבה שלא מנה את עשיית שאר הכלים. עשיית הכלים לא נמנתה כי הם חלק ממציאות המקדש, הארון לעומתם הוא אמנם מציאות עצמאית, אך עשייתו איננה לדורות ולכן גם הוא אינו נמנה.
משנה מסכת יומא פרק ה משנה ב
משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן.
עוד נקודה שמחזקת את מציאותו העצמית של הארון: מה פירוש דברי המשנה "משניטל הארון אבן היתה שם"? וכי היא לא הייתה שם קודם? נראה לומר שכאשר יש ארון על אבן השתיה, שם המקום הוא "ארון", ואבן השתיה הופכת לחלק ממנו. רק משניטל הארון קיבלה אבן השתיה עצמאות והמקום נקרא על שמה.
נראה עוד שתי מצוות ברמב"ם:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לד
והמצוה הל"ד היא שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום. והוא אמרו יתעלה (נשא ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו…
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה פו
והמצוה הפ"ו היא שהזהירנו מהוציא בדי הארון מתוך הטבעות והוא אמרו יתעלה (ר"פ תרומה) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. והעובר על לאו זה לוקה
מה מאפיין את שתי המצוות האלו? שהארון הוא נייד! לכאורה, אין לו קביעות. הוא מונח במקומו במקדש עם הבדים בתוכו. הוא מוכן לנשיאה, ויש מצווה לשאתו בכתף, ולפעמים אכן צריכים להוציאו מהמקדש, למשל למלחמה.
אם כן, ברמב"ם רואים בצורה מאוד מובהקת שיש מקדש ויש ארון, וכל אחד הוא קדושה ומציאות בפני עצמה, לפי הרמב"ן, הכלים הם הכשר עבודה והארון לא, ולכן הוא נמנה כמצווה ממש.
נחדד עוד את שיטת הרמב"ן בפסקה שלו בפירושו לתורה:
רמב"ן שמות פרק כה פסוק ב (פרשת תרומה)
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה.
לפי הרמב"ן, המשכן נעשה בשביל הכלים, ועיקר המשכן הוא שיהיה מקום למנוחת השכינה, היא הארון.
נראה שני מדרשים:
שמות רבה (וילנא) פרשה לד סימן ב (פרשת תרומה)
ד"א ועשו ארון עצי שטים, מה כתיב למעלה ויקחו לי תרומה מיד ועשו ארון עצי שטים, מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים, מה האור קדם לכל מעשה בראשית דכתיב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ואף במשכן בתורה שנקראת אור דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, קדמו מעשיה לכל הכלים.
שמות רבה (וילנא) פרשה לד סימן ג (פרשת תרומה)
ד"א ועשו ארון מה כתיב למעלן ועשו לי מקדש, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואני רועה שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
איזה מדרש מתאים לשיטת הרמב"ם ואיזה מתאים לשיטת רמב"ן?
נדייק במילים, במדרש הראשון הפסוק "ועשו לי ארון" ממשיך את "ויקחו לי תרומה", ובמדרש השני הוא ממשיך את "ועשו לי מקדש". הארון כהמשך למקדש מתאים לשיטת הרמב"ם, יש מקדש ויש ארון, שתי עשיות שצריך לעשות, שתי מציאויות. לפי הרמב"ן, הארון כהמשך לתרומה מדגיש את הארון ככלי.
לפי הרמב"ן, הארון הוא כלי הקובע את קדושת המקדש, לכן הפסוקים מתחילים בו את ציוויי הכלים. לפי הרמב"ם, הארון מקביל למקדש, הוא חלק מהאומה, שייך לעם כולו. כשהרמב"ם בהלכות מדבר על הארון, הוא לא מדבר על עשייתו כמו שאר הכלים, אלא רק על מיקומו, שכן לשיטת הרמב"ם הארון אינו כלי מכלי המקדש אלא דבר עצמי.