ואם מזבח אבנים
נלמד על בית הבחירה, מתוך השתוקקות לבניינו במהרה בימינו.
הרמב"ם כולל את עשיית כל כלי המקדש במצוות בניין בית הבחירה, והוא מאריך במיוחד בעניין בניין המזבח:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה כ
והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר (מ"ע כז – ט לט מו נב – ד פג – ה ול"ת פט – צ קנו) והוא אמרו יתעלה (ר"פ תרומ') ועשו לי מקדש. ולשון ספרי (ראה יב י – יא וסנה' כ ב) שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך (מ' קעג) ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו שלעמלק (מ' קפח). הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח (ס"פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי, שייחשב בכתוב הזה שהוא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש, הענין בו כמו שאספר לך. אולם פשטיה דקרא הנה הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו עליהם השלום כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהי' מחובר בארץ ושלא יהי' נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הציווי נוהג לדורות והוא מחלקי המקדש רוצה לומר שיבנה מזבח מאבנים בהכרח. ובמכילת' (ס"פ יתרו ור"פ אם כסף הוב' במ' מד וקצז) אמרו בפירוש אמרו יתעלה (שם) ואם מזבח אבנים תעשה לי אמרו רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה אחד מהם ואם מזבח אבנים. אמרו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה את מזבח י"י אלהיך. וכבר התבארו דיני מצוה זו בכללה כלומר בנין המקדש ותבניתו ובנין המזבח ודינו במסכתא מחוברת לזה והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל בגמר מנחות (כח – ט א, צו – ט ב) ויומא (לג ב):
מה מיוחד במזבח שהרמב"ם מאריך בו יותר משאר כלי המקדש?
נראה את הרמב"ם בהלכה:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ג
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.
הרמב"ם מתאר את נצחיותו של בית המקדש בפסוק מדברי הימים, העוסק גם במקדש וגם במזבח:
דברי הימים א פרק כב פסוק א
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔יד זֶ֣ה ה֔וּא בֵּ֖ית יְקֹוָ֣ק הָאֱלֹהִ֑ים וְזֶה־מִּזְבֵּ֥חַ לְעֹלָ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל: ס
נראה עוד הלכה:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב
הלכה א
המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.
הלכה ב
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.
כמה שאלות על שתי ההלכות האלו:
שאלה ראשונה, מדוע חוזר הרמב"ם על עקידת יצחק פעמיים (בהלכה א' ובהלכה ב')?
שאלה שניה, אם כבר חוזרים על הסיפור העקידה, מדוע בהלכה א' נאמר שיצחק נעקד ב"מקדש" ובהלכה ב' נאמר "מזבח"?
נראה, מבחינה לימודית, שצריך לחפש פה "שני דינים" (מה שנקרא בלעז צווי דיני). מה יהיו שני הדינים? אפשר לומר, יש פה שני דינים במזבח. בחינה אחת של המזבח כחלק מהמקדש, ובחינה אחת של המזבח כדבר עצמאי. הרמב"ם הביא את דברי חז"ל ש"אדם ממקום כפרתו נברא", כלומר, עניין המזבח קדום למקדש, ושייך לבריאת האנושות.
שאלנו על הרמב"ם שחוזר על סיפור העקידה, פעם אחת בלשון "מזבח" ופעם אחת בלשון "מקדש". נשים לב כי לגבי שאר האירועים שהרמב"ם הביא בקשר למזבח (קין והבל, נוח, בריאת האדם), הוא לא כפל אותם ולא הביא את הלשון "מקדש" כלל.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מה
ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם …
אין ספק שבני אדם היו כלם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה ר"ל במקדש…
ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו',
המו"נ אומר שאברהם ייחד את הר המוריה בנבואה, ואף מביא את דברי אונקלוס שאמר שלאחר העקידה אברהם התפלל "כאן יעבדו את ה' לדורות". בתקופת אברהם הבמות עוד היו מותרות, ואברהם כבר מתפלל על מקום שהוא יהיה מקום עבודת ה' הקבוע. נזכיר, מקום המזבח כבר ידוע, ממנו נברא אדם הראשון, והבל ונוח כבר הקריבו בו. אלא שעכשיו אברהם מוסיף לו עוד מימד, הוא מקדש אותו להיות בית העבודה של עם ישראל לדורות. יש לשאול מניין בא לאברהם החזון המעניין הזה? מה רע בצורת העבודה של במות? מדוע אין מזבח בחצר של כל אדם או בכל עיר ועיר? אילו היינו נשארים לעבוד בבמות, לא הייתה מציאות של חורבן. "המקום אשר יבחר ה'", אותו מקום שכבר שימש למקום המזבח, הוא זה שייבחר לעבודת עולמים. עד אז הוא היה מקום מזבח, אברהם קידש אותו ובכך הוא נעשה המקום המיועד למקדש. אברהם קישר את המקום לדורות הבאים.
נחזור רגע על הדרך הלימודית שעברנו כאן: ראינו שהרמב"ם חוזר על סיפור פעמיים, וזה סימן שיש פה שתי הלכות, שני דינים, שתי בחינות. בחינה אחת לפיה המזבח הוא חלק מהמקדש, ולכן הרמב"ם אומר דווקא "מקדש", ולכן הוא מזכיר שם רק את אברהם אבינו, שכן הוא זה שהתפלל שיהיה פה מקדש עולמים. הלכה שניה, המזבח הוא מציאות בפני עצמה, והוא מקושר לאנושות עוד מראשיתה, "אדם ממקום כפרתו נברא". זה דין בפני עצמו.
את המושג "שני דינים" פיתח ר' חיים מבריסק ובית מדרשו. נראה את דבריו של אחד מחכמים בית המדרש הזה, הגרי"ז, שגם מתייחס לעניין המזבח בעיניים של "שני דינים":
חדושי הגרי"ז מסכת בכורות דף יז עמוד ב
והנה הרמב"ם בפירוש המשנה במידות (פ"ג מ"א) כתב וז"ל, לפי שהקפידה על מדת המזבח בתורה גדולה מאד וכן על מקומו ונאמר בד"ה כשיחד להם מקום המזבח שנאמר ויאמר דוד זה הוא בית ה' אלוקים וזה מזבח לעולה לישראל, ואמרו רבותינו ז"ל אר"א ראה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו וכו', עכ"ל, וצ"ב מאי ראיה מן הקרא דויאמר דוד זה בית ה' וכו', וגם איפה מצינו דהקפידה התורה על מידות המזבח גדולה יותר מכל הכלים שנאמר בהם מדות.
והנראה בזה דהנה ביאור האי קרא דזה בית ה' ביאורו כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"א הל"ג), וז"ל, כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד, עכ"ל, מבואר בזה דהקרא הזה נאמר כי המקום הזה נבחר לבית ה'…
בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים, וא"כ מה נתחדש כאן במה שהעלה דוד בדבר ואמר זה המקום לבית ה' וכו', אלא שמלבד קידוש איכא דין "בחירה" של המקום, וזהו דמשנבחר המקום הזה בירושלים נאסרו כל המקומות והיינו דזהו דכתיב דהמקום הזה נבחר לבית ה',
גם הגרי"ז ניגש לעניין המזבח ובירר פה "שני דינים":
דוד המלך בחר במקום הר המוריה, ושלמה קידש אותו. דוד בחר במקום והגדיר אותו כמקום לבית א-להים. מרגע זה, נאסרו הבמות והמקום התייחד לעבודת ה'. הקדושה של המקום כמקום המקדש הגיעה אחר כך עם שלמה שבנה את בית המקדש וקידש את המקום.
"שני הדינים" שעשה פה הגרי"ז, נפגשים בעומק עם "שני הדינים" שעשינו אנחנו – דין במזבח כדבר עצמאי ודין במזבח כחלק מהמקדש:
נראה לומר כי בחירתו של דוד קשורה במזבח, בקדושה שהייתה במקום זה עוד מבריאת אדם הראשון. מקום המזבח הוא מדויק ועקרוני – יש בו נקודה פנימית היורדת עד שחר האנושות. שלמה המלך כבר קידש את המקום ועשאו מקדש, בית עבודה הכולל בתוכו גם את המזבח, כפי שהתפלל אברהם אבינו.
הרמב"ם לעיל הביא את דברי חז"ל "אדם ממקום כפרתו נברא". ננסה להעמיק את מבטנו על הדברים:
בראשית רבה (וילנא) פרשה יד סימן ח (פרשת בראשית)
ח מן האדמה, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד,
שמות פרק כ פסוק כא (פרשת יתרו)
מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ:
המזבח הוא מהאדמה, וגם האדם הוא עפר מהאדמה. המדרש אומר לנו – האדם הנברא מהאדמה, נברא ממקום כפרתו, "הלואי יעמוד"! העובדה שבריאת האדם היא ממקום כפרתו מעידה שהתשובה והכפרה מובנות באדם, ושביכולתו לכפר תמיד על מעשיו ולעשות תשובה.
עוד נקודה שתחדד לנו אולי את חשיבותו ועצמיותו של המזבח. נראה את הפסוקים בפרשת תרומה, המצווים על עשיית כלי המקדש:
שמות פרק כה (פרשת תרומה)
וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ:
…
וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ:
שמות פרק כז פסוק א (פרשת תרומה)
וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ:
המזבח, בניגוד לאחרים, מופיע בה"א הידיעה. יש פה רמז שהמזבח הוא לא חידוש מוחלט, מדובר פה על מזבח ידוע וקיים!