פרק ראשון – פטור שן ורגל ברשות הרבים

בגמ' בדף כ"א ע"ב נאמר:

דתניא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר"מ ורבי יהודה רבי יוסי ור"א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלך ר' יוסי היינו תנא קמא אלא מחזרת איכא בינייהו תנא קמא סבר מחזרת נמי משלם מה שנהנית ורבי יוסי סבר משלמת מה שהזיקה לא דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי מר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים ומר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי אלא דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו.

משמע מהגמ' שהפס' "ובער בשדה אחר" בא ללמדנו פטור ברה"ר שכן פטור ברשות המזיק אפשר ללמוד מסברא "פירך ברשותי מאי בעי", אלא שמדברי הרי"ף למדנו:

וכולהו אבות ותולדות מועדות מתחלתן נינהו לבר מקרן דתם ולבסוף מועד הוא, ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא.

ומקשה הרא"ש על דברי הרי"ף:

תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברשות הרבים.

בהלכות נזקי ממון¹ כתב הרמב"ם²:

כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכל תם משלם חצי נזק מגופו במה דברים אמורים בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזק והרי מפורש בתורה (שמות כ"ב ד') ושלח את בעירה ובער בשדה אחר.

ובשו"ע³ העתיק לשון הרמב"ם והרמ"א, אשר אין דרכו להקשות קושיות בהגהותיו חורג מדרכו ומקשה בזו הלשון:

הגה: כל זה לשון הרמב"ם, וצריך עיון דמקרא זה בשן ורגל היא דכתיב לפטרן ברשות שניהם, אבל ברשות המזיק דפטור אפילו בקרן, אין ענין מקרא זה טעם אליו, אלא דפטור מכח דא"ל אילו לא נכנסת כו'⁴.

והוסיף הגר"א בביאורו על השו"ע שקושית הרמ"א היא קושית הגמ' בדף כא ע"ב שמפורש שם שלרשות המזיק אין צריך פסוק לפטור שכן ניתן ללמוד מסברא.
וננסה להבין את שיטת הרמב"ם, ומדוע בכל זאת כתב את דבריו בצורה זו.

גדרי רשות הרבים
בספר דבר אברהם⁵ מובאת חקירה בגדר רשה"ר האם היא רשות לכל העולם וקנינם או שהיא הפקר שאינו קנין לשום אדם, ותלה בזה מחלוקת ראשונים.
ונראה להוכיח מהלכות שבת, שאף בה יש גדר רשה"ר, שענינה כפי שכותב הרמב"ן בעירובין⁶:

רשות הרבים כשמה שהיא של רבים.

ועל פי הבנה זו קבע שרשות השייכת קנינית ליחיד אף שרחבה טז' או שיש בה שישים ריבוא אין לה דין רשה"ר מפני שיסוד רשה"ר הוא קנין הרבים.
וכן משמע מדברי הר"ן על משנת אבות מלאכות בשבת⁷ שתמה מדוע לא מונים מעביר ד' אמות ברשות הרבים כאב בפנ"ע וכתב:

משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שארבע אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לארבע אמות הוה ליה מוציא מרשות לרשות.

אם כן, עולה מדברי הר"ן שרשה"ר היא קנין רבים שלכל יחיד יש חלק בה. ונראה, כי כל אדם אשר משתמש כדרכו ברשות הרבים הופך אותה להיות כרשותו לאותו שימוש.
והנה כתב רש"י בשבת⁸ על לשון כרמלית:

כרמלית לשון יערו וכרמלו, שאינו לא הילוך תמיד לרבים, ולא תשמיש רשות היחיד.

ומובן מאוד שרשה"ר ניתנה להילוך ולא לשימוש, כיוון שהשימוש מונע הילוך ורשה"ר נועדה כדי שיהלכו בה ממקום למקום.
אם כן, ננסה להבין האם הבנות גדר רשה"ר משנה את ההבנה של הלימוד "ובער בשדה אחר" – ולא ברשה"ר.

לימוד הפסוק "ובער בשדה אחר"
בניגוד ללימודנו בגמ' בדף כא ע"ב את הפס' "ובער בשדה אחר" – ולא ברשה"ר. למדה המכילתא את הפס' באופן שונה, כפי שמצאנו במכילתא דרבי ישמעאל⁹:

וביער בשדה אחר. ר' נתן אומר הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירה לכך נאמר וביער בשדה אחר אלא אחר הוא זה … ד' כללות היה רבי ישמעאל אומר משום ר' מאיר בנזיקין כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק פטור. לניזק ולא למזיק חייב בכל. לניזק ולמזיק אפי' מיוחדת כגון חצר של שותפין והפונדק לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת על השן ועל הרגל חייב ועל השאר מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ורשות הרבים וכיוצא בהן על השן ועל הרגל פטור ועל השאר מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק.

כלומר המכילתא למדה פס' זה "ובער בשדה אחר" – ולא בחצר בעה"ב – הינו חצר המזיק – בניגוד לגמ' שלמדה "ולא ברשה"ר". אולם, קשה מהיכן למדה המכילתא את פטור שן ורגל ברשה"ר הרי המכילתא השתמשה בפס' "ובער בשדה אחר" לפטור את המזיק ברשותו? וננסה להבין כיצד מתישבת שיטת המכילתא עם שיטת הגמ'.
אלא ודאי הבנת המכילתא היא שרשות הרבים היא היא קנין רבים, שלכל יחיד יש חלק בה בעת שימושו כראוי. לפיכך אין לרשה"ר גדר עצמאי אלא נגדיר אותה או כרשות המזיק או כרשות הניזק, תלוי מי השתמש בה כראוי.
וכך למדה המכילתא – שהפס' "ובער בשדה אחר" מלמדנו שבעה"ב ברשותו אינו נקרא מזיק. ולכן פטור המזיק על נזק הנעשה ברשותו. א"כ לאחר שמלמדנו הפס' "ובער בשדה אחר" הגדרה – ברשות המזיק פטור וברשות הניזק חייב, וממילא יודעת המכילתא מה הדין ברשה"ר – אם נהג בה המזיק כאורחיהו הרי רשה"ר הופכת לרשותו ויפטר ואם נהג בה הניזק כאורחיהו הרי הופכת רשה"ר להיות כרשותו ויתחייב המזיק. א"כ, נראה שהביטוי "פירך ברשותי מאי בעי" אינה סברא בעלמא אלא דין¹⁰ הנגזר מהפס' שבעה"ב ברשותו לא נקרא מזיק והוא יכול לטעון "פירך ברשותי מאי בעי". א"כ נראה שהרמב"ם למד את הפס' "ובער בשדה אחר" כפי שלמדה המכילתא.
בניגוד להבנת המכילתא, הגמ' מבינה את הפס' "ובער בשדה אחר" שהמזיק חייב רק בשדה אחר, כלומר רק בשדה חברו, והמזיק נחשב כמזיק כבר בעצם כניסתו לרשות חברו, ומדייקת הגמ' "ולא ברשה"ר" שפטור. כיוון, שלשיטת הגמ' רשות הרבים היא הפקר שאינה קינין לשום אדם ומימלא היא אינה רשותו של הניזק ולכן יפטר המזיק בנזק שעשה ברשה"ר שהרי רק ברשות הניזק נחיבו.

הנפקא מינא בין השיטות
בגמ' בדף ט"ז ע"ב נכתב:

אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות דהוה ליה שן ברשות הרבים ופטור.

הרמב"ם השמיט דין זה של שמואל ותמה על כך הים של שלמה¹¹:

ודבר תימה לי על הרמב"ם שלא חש לשמואל. ומנין לבדות מליבו ולחלוק על התלמוד.

לפי הסברנו, מובן מדוע הרמב"ם השמיט את דינו של שמואל לגבי פטור ארי ברשה"ר במקרה של דרס ואכל. שכן, יסבור הרמב"ם שבמקרה זה יהיה חייב, כיוון שלשיטתו הפטור ברשה"ר תלוי אם נהג כאורחיה – הן של הבהמה והן של רשה"ר או לא. ובמקרה של הארי, ודאי אין אורחיה של רשות הרבים שאריה ימצא בתוכה, לכן, לשיטת הרמב"ם תיחשב רשה"ר כרשות הניזק ויתחייב המזיק.
אולם, לשיטה הסוברת שהמזיק נחשב למזיק רק בעת כניסתו לרשות חבירו, מובן מדוע פסק שמואל שארי שאכל ברשה"ר פטור, שהרי אין כאן כניסה של המזיק לרשותו של הניזק, שכן ההיזק נעשה ברשה"ר.
אך, עדין עומדת בעינה תמיהת הים של שלמה על הרמב"ם: "מנין לבדות מליבו ולחלוק על התלמוד?". וננסה לבאר את הרמב"ם עפ"י הגמ' בדף יד ע"א:

גופא ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל על הכל לא קתני אלא חייב בכל בכולי נזק מני רבי טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אימא סיפא לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינא ובער בשדה אחר וליכא אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד וקתני סיפא תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אתאן לרבנן דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אין דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק לגבי קרן הויא לה רשות הרבים.

רבינא משמיה דרב מעמיד את הסיפא במקרה של לשניהם לשוורים ולפירות דחד, שכן רבינא סובר שהפס' "ובער בשדה אחר" מלמדנו שהמזיק ברשותו אינו נקרא מזיק. א"כ בעל השור בסיפא יתחייב בשן ורגל על הפירות כיוון שלענין הפירות השדה נחשבת כרשות הניזק שהרי ניתנה לו הרשות לשים שם את פירותיו, אך לגבי קרן השדה נחשבת כרשה"ר שכן לשניהם יש רשות בה.
אולם, שמואל לשיטתו אינו יכול להעמיד את הסיפא במקרה של לשניהם לשוורים ולפירות דחד, שכן שמואל סובר שהפס' "ובער בשדה אחר" מלמדנו שיש חיוב על המזיק רק בעת כניסתו לרשות המיוחדת לניזק. ולשיטתו במקרה של לשניהם לשוורים ולפירות דחד אין זו חצר המיוחדת לניזק כיוון שלשניהם יש רשות בה, ולכן במקרה זה יהיה פטור בשן ורגל. ולכן נאלץ שמואל להעמיד את הסיפא ברשות הניזק ולחלק שרישא כרבי טרפון וסיפא כרבנן.
ונראה, שהרמב"ם לא חולק מליבו על המקרה של "ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור", שכן הרמב"ם סובר שיש ללמוד את הפס' "ובער בשדה אחר" כרבינא ולא כשמואל.

ישוב השאלות
א"כ ע"פ הבנה זו מיושבות כל השאלות.
הרי"ף לא טעמא דקרא בא ללמדנו, כפי שהבין הרא"ש, אלא לאמור שרשה"ר היא כרשות המזיק בזמן שנהג כאורחיה ולכן יהיה פטור.
אף קושיות הרמ"א על הרמב"ם מיושבות לפי הסברנו. שכן, הפס' "ובער בשדה אחר" ודינו – "פירך ברשותי מאי בעי" אומנם נכתבו בשן ורגל אך הם מלמדים דין כללי שבעה"ב ברשותו אינו נקרא מזיק. א"כ מדויקים דברי הרמב"ם שהביא, בנוגע לפטור קרן ברשות המזיק, את הפס' "ובער בשדה אחר".

---

¹ פ"א ה"ז.
² ננסה להבין את דברי הרי"ף ע"פ שיטתו של הרמב"ם בנושא זה, שכן הרמב"ם כתב את פסקיו ע"פ דברי הרי"ף, כפי שכתב הרמב"ם בתשובתו לתלמידו ר' יוסף ברבי יהודה בן ועקנין (פאר הדור קמב) "ולא תתעסק כי אם בהלכות הרב (הרי"ף) ותעריכו אותו עם החיבור (היד החזקה)".
³ סימן שפ"ט סעיף י'.
⁴ דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים, עד שנדחק בעל באר הגולה להסביר שיש ברמב"ם שינוי גרסאות: "ולפענ"ד לא עלה על דעת הרמב"ם להביא ראיה לפטור כשנכנס לרשות המזיק אלא הוא עינין בפנ"ע והקדמה לדין הסמוך לו, הזיקה ברשה"ר שהוא פטור משום שמפורש בתורה "ובער בשדה אחר"".
⁵ סי' א' ענף ו'.
⁶ דף נ"ט ע"א.
⁷ דף ע"ג ע"ב.
⁸ דף ג' ע"ב.
⁹ מסכת נזיקין פרשה יד.
¹⁰ כפי שחוקר הגר"ח על הגמ' במסכת שבועות דף מא ע"א, אודות הטענה של "שטרך בידי מאי בעי" האם היא ראיה שהחוב לא נפרע או שמא המצאות השטר זו ממש מוחזקות בכסף, מעין "אפסרא דארעא". ומבין הגר"ח שהרמב"ם סובר שאין זו ראיה אלא זכות ממונית, כלומר דין.
¹¹ סימן מ"ז.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *