כיצד מתייחסים לגנב?
כאשר אדם גונב שור או שה, וטובח אותו או מוכר אותו, הדין הוא: “חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה”1.
אומרת על כך הגמרא2:
אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו – חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה.
אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו – חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו – ארבעה.
ראשית, עלינו ללמוד מכאן התייחסות עקרונית לדרך לימוד התורה. מעבר ללימוד הסוגיות והדיונים ההלכתיים הנובעים מדיני תורה, ישנן הערות והארות מוסריות שאנו צריכים לקלוט מדברי התורה. בפרק “מרובה” במסכת בבא קמא, המלא כולו דיונים הלכתיים מורכבים ומפורטים, ישנו באמצע דבר אגדה, הנותן זווית נוספת להסתכלות על הדינים המדוברים. עלינו ללמוד גם כיצד התורה מסתכלת על העולם וכיצד היא מעריכה את ערכם של הדברים, מן הצד הרוחני והמעשי.
שנית, נעיין בכל דעה בגמרא בפני עצמה.
ר’ מאיר מדבר על כחה של מלאכה.
ר’ מאיר הבין שהתשלום הרגיל הוא ארבעה, ובשור ישנה תוספת תשלום, כיוון שבטלו ממלאכתו. אין מדובר כאן על הנזק שנגרם לבעלים מביטול המלאכה, אלא על עצם הבעיה של ביטול מלאכה. במקום שור שיוצר ומפתח את העולם – השור התבטל, וצריך לשלם על כך. מי שמבטל את השור מתפקידו ביישובו של עולם משלם יותר מאשר אדם שגנב בלא ביטול מלאכה.
ישנו כאן לימוד על ערכו של העיסוק ביישובו של עולם, ועל ערכה של המלאכה.
המלאכה באה לעולם על מנת להוציאו מן הכח אל הפועל, ממדבר שממה למקום פורח ומתוהו ובוהו לעולם מסודר ומיושב. בתיאור בריאת האדם בולט היחס החיובי של הבורא ליישובו של עולם: “ומלאו את הארץ וכבשוה”3, “ואדם אין לעבוד את האדמה”4, “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”5, ויחס זה מתבטא גם בדיני טובח ומוכר.
ר’ יוחנן בן זכאי מדגיש את כבוד הבריות.
לדעתו, התשלום הרגיל הוא חמישה, והתורה הקילה על גונב שה, שישלם רק ארבעה. מדוע? הגנב המסכן נאלץ לסחוב את השה על כתפיו, והיה זה בזיון עבורו, ואנו דואגים לכבודו, ולכן מקילים עליו את תשלום הגניבה. רש”י מפרש:
שה שהרכיבו הגנב על כתיפו וזילזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב”ה עליו בתשלומין.
במבט ראשון נראה דין זה מוזר. האם גנב שכל כך מזלזל בעצמו, בחבירו וברכושו ראוי לכבוד ולפיצוי על כך שזלזל את עצמו? כשאדם גונב – אנו מקלים עליו כיוון שנשא את הגניבה על כתפיו? מהי משמעות העניין?
ישנה כאן תביעה מוסרית שהתורה מציבה לנו בעניין כבוד הבריות.
עלינו לכבד את הבריות דווקא כאשר הן פחות מכובדות, כאשר נוטים לזלזל בהם.
בהיות ר’ אריה בינה זצ”ל ראש ישיבה, התחצף אחד התלמידים לר”מ בישיבה. ר’ אריה קרא לו, הוכיחו על זלזול בכבוד רבו והזהירו לבל יקרה הדבר שוב. תלמיד אחר התחצף לעובדת המטבח, ור’ אריה סילקו מהישיבה ולא הסכים לחזור בו. הוא הסביר זאת כך: הר”מ נמצא בתפקיד מכובד מצד עצמו, וזלזול בכבודו נבלע בכבוד שהוא מקבל ממילא. עובדת המטבח, לעומת זאת, נתונה כל היום למילוי הוראות, תפקידה אינו כה מכובד, וזלזול בה – אין לו כפרה. דווקא אדם במצב כזה עלינו לכבד יותר.
ישנה כאן הארה נפלאה של התורה. כאשר אדם גונב, מי חושב על כבודו של הגנב?
התורה, בהבדילה בין תשלומי שור לתשלומי שה, מאירה את עינינו. גם הגנב הוא אדם, ואף על פי שנכשל בהתנהגותו, עלינו לחשוב על כבודו.
דווקא לגבי האנשים הנחותים, שכולם מזלזלים בהם כיוון שנפלו ונכשלו – מדגישה התורה את הצורך בכבוד.
“גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה”6 – כשהכוונה למצוות דרבנן. חכמים מחלו על כבודם במקום שישנו זלזול בכבוד הבריות.
“כבוד הבריות” – ולאו דווקא כבוד האנשים. ברייה זהו שם כללי לכל דבר שנברא. כיוון שנברא, הרי הוא ראוי לכבוד ולהתייחסות מתאימה מצידנו.
גדולי ישראל הקפידו על כבודם של בעלי חיים ולא רצו להטרידם. החלקים החלשים שבמציאות, שאין להם כבוד ומעמד באופן טבעי, זקוקים לכך שאנו נקפיד בכבודם ונתייחס אליהן כראוי.
ושלישית, נקודה נוספת שיש ללמוד מגמרא זו, הנוגעת להתייחסות לדברי תורה.
התורה מתייחסת גם לשאלות שלא עולות לדיון בצורה פשוטה. מלבד השאלה כיצד לפצות את הנגנב ולהעניש את הגנב, התורה מתייחסת לנקודות נוספות. ההלכה אינה חד מימדית ושווה בכל המקרים. ישנה דקות חשיבה לגבי המקרים השונים, מתי ראוי הדין להיות כך ומתי אחרת, מתי נשלם ארבעה ומתי חמישה. הדיון כולל גם ערכים משטחים אחרים של החיים.
ההסתכלות של התורה היא בגדול – בכל מקרה ישנה שלמות של ערכים מכל שטחי החיים שיחד מרכיבים את הדין הייחודי הזה.
“רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים” – פעמים שחכמת ישראל ניכרת דווקא בדברים הקטנים. דווקא שם רואים כי מעיני התורה לא נעלם דבר, וגם בדיון על תשלומי גניבה מתייחסים לערכים כמו כוחה של מלאכה או כבוד הבריות. לכל הערכים יש משקל ויש התייחסות, ואין ערך הנעלם מפני ערך אחר.
זוהי הסתכלות חשובה של התורה שעלינו להתחזק בה ולחיות לאורה.
1 שמות כ”א, ל”ז.
2 בבא קמא ע”ט ע”ב.
3 בראשית א’, כ”ח.
4 שם ב’, ה’.
5 שם, ט”ז.
6 ברכות י”ט ע”ב.