פרק ראשון – כוונה להזיק בשור ועבד
הגמ' בדף ג' ע"ב ובדף ד' ע"א דנה בשאלה מדוע צריך למנות גם שן וגם קרן כאבות נזיקין לשיטת רב יהודה הסובר ש"מבעה" זה הקרן:
אמר רב יהודה: תנא שור לקרנו ומבעה לשינו, והכי קאמר: לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה להזיקה, ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק. ולאו ק"ו הוא? ומה שן שאין כוונתו להזיק – חייב, קרן שכוונתו להזיק – לא כ"ש! איצטריך, ס"ד אמינא מידי דהוה אעבד ואמה, עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפ"ה פטירי, ה"נ לא שנא. אמר רב אשי: אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו? שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום! אלא, פריך הכי: לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כראי השן שאין כוונתו להזיק, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי הקרן שאין הנאה להזיקו.
ישנם מספר שאלות העולות מפשט הסוגיה:
1. לכאורה תמוהה, מה ההו"א של הגמ' ש"כוונתו להזיק" הוי קולא עד כדי כך שהגמ' שואלת "ולאו ק"ו הוא"?!
2. מסוגיתנו משמע שאלמלא טעמא של "שמא יקניטנו" פשוט שעבד ואמה יהיו חייבים לשלם על היזיקם, וקשה מטעם מה יתחייבו?
3. נראה שיש לדקק בשינוי הלשון של רב אשי מהמשנה המקורית שם קתני "שאם אקניטם ילך … ואהא חייב לשלם" והוסיף רב אשי ונקט שיעור חיוב "מאה מנה בכל יום"1 ויש להבין מה שיעור זה בא ללמדנו? עוד שינה רב אשי והשמיט מהמשנה בידיים את המילים "שיש בהם דעת" מדוע?
רש"י במקום מפרש:
אפ"ה פטורין – כדאמרינן בפ' החובל (לקמן בבא קמא דף פ"ז) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין.
וכבר הקשו והראשונים ודחו דברי רש"י שאם כן היה לכתוב בגמ' "עבד ואמה" ולא "עבד ואשה", ופרשו שהכוונה למשנה בידיים פ"ד מ"ז המפרשת פטור האדון מתשלום נזקי עבדו ואמתו. ובתוס' רא"ש הוסיף להקשות על רש"י שבמשנה בדף פ"ז ע"א כלל לא מדובר על פטור האדון שהוא הנושא בסוגיתנו. ונראה שמתאימה יותר המשנה בידיים וכן מוכח מהמשך הסוגיה שהביאו את סוף המשנה בידיים "שמא יקניטנו רבו". יצויין, כי דברי רש"י מדוקדקים בלשון הגמ' "פטורין" שקאי על עבד ואמה ולא "פטור" המתיחס לאדון.
יסוד תשלומי נזקי קרן
תחילה יש להבין מספר יסודות בדיני נזיקין בכלל ובדיני קרן בפרט ודרכם ננסה להבין את מהלך הגמ'.
ר' חיים מבריסק כותב בחידושיו על הש"ס2:
דשאני שעבוד השור, היינו שעבוד שחל על השור, מכל שעבודים דעלמא, דהוה בכל השעבודים דעלמא, חל חיוב אקרקפתא דגברא מדין פריעת בע"ח מצווה, וזה עושה שעבוד על הנכסים, אבל בשור חל השעבוד על השור מבלי שיחול מקודם על הבעלים חיוב. וראיה לזה מדברי הגמ' דף י"ג ע"ב "וליזיל וליתיה, בשקדם וזכה בו אחר", הרי דאי לא גזרת הכתוב דאפקר פטור היה נוטל השור מהזוכה אף שלא היה הוא הבעלים בשעת נגיחה ולא היה יכול לחול חיוב אקרקפתא דגברא, מ"מ היה חל השעבוד על השור, מבלי אמצעי מהבעלים. וא"כ גם לאחר הגילוי דקרא דהפקר פטור, מ"מ אופן השעבוד כמו שהיה הנהו נשאר עד עכשיו וחל השעבוד על השור גופא.
גם הנצי"ב מוולוז'ין מתיחס3 לאותו ענין ואומר:
אלא העיקר דדעת הרמב"ם ז"ל. דאפילו שור והפקר שהזיק גובה ממנו ע"פ דין כל זמן שלא קדמו אחר וזכה בו. וזה לשון הרמב"ם פ"ח מהלכות נזקי ממון: "שור הפקר כיצד, אם קדם וזכה בו אחר פטור". משמע דדוקא אם קדם וזה לשון "כיצד", דלא מ"מ פטור שור ההפקר, וא"כ פירוש הסוגיה (דף י"ג ע"ב) "ליזיל וליתיה" כמשמעו דע"פ דין אסור לזכות בו ולהפסיד שעיבודו, אלא שאם קדם וזכה בו פטור.
ר"ח והנצי"ב מסבירים שיש יסוד לחייב את השור עצמו בנזק. לשיטתם, ברגע שהשור הזיק חל עליו שיעבוד עוד לפני שיש שעבוד על הבעלים, ומוכיחים זאת מהגמ' בדף י"ג ע"ב שבמקרה של שור של הפקר שהזיק – אם לא היתה גזירה שהפקר פטור, אז הדין היה שאם שור של הפקר נגח הניזק זוכה בשור, כיוון שעל השור מצד עצמו חל השעבוד והוא משלם מגופו, וכן מוכח מלשון הרמב"ם4. א"כ כאשר הניזק לוקח שור של הפקר שהזיק לו הוא לא סתם זוכה מן ההפקר אלא הוא זוכה בשור אשר יש לו שעבוד עליו, כיוון שעל השור עצמו יש חיוב לשלם.
ונראה שביסוד הדברים מלבד מה שיש בתכונותיה ובהנהגתה של הבהמה, יש בה גם צד של כוונה ואפילו בחירה, וזו לשון הרב קוק זצ"ל:
בענין דברי רש"י , שזכר הקב"ה לבע"ח זכות שלא קלקלו. ענין הזכות הוא היסוד מפני מה אלו ראויים לקיום ולא אחרים, ומפני שהם לא נתקלקלו בנטייתם המוסרית ע"כ הם ראויים לישב העולם על ידם, ואין זה נוגע כלל לבחירה חפשית, כמו שיש ענין זכות אבות שאינו נוגע לבחירה. אמנם עיקר שלילת הבחירה מבע"ח לגמרי אין לה יסוד, ודאי אינם כ"כ רחבים בבחירה כהאדם, אבל יש לכל חי לפי מדת כשרונו ג"כ חלק בבחירה, וזהו יסוד השתלמותו בעתיד, עד אשר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ומחקרי בע"ח שנתחדשו מראים יותר את האמת הזאת, שכבר אמרה תורה, וקדמום נביאים, בהרחבה, ודבר אלקינו יקום לעולם.
והמהר"ל בנתיב אהבת ה'5 מבאר:
כי החכמים יודעים בחכמתם ובקבלתם כי האדם יש בו כח תשוקה אל דבר שהוא רע מצד שיש בו רע, לא שתאמר כי התשוק' הזאת בשביל הנאתו שהוא צריך אליו רק בשביל התשוקה לדבר רע, וכך מוכח מדברי חכמים במסכת ב"ק ובכמה מקומות חשבו קרן כונתו להזיק משום יצרו הרע לא בשביל שום תאוה, כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ"א, א') בשמעתא יש בנוגח מה שאין ברובע, וכח זה דבק באדם והוא נקרא יצר הרע, ואין כאן מקום לפרש דבר זה, אבל דברי חכמים ברורים לכל משכיל בתורה, וסוף סוף אם היה האדם סר מן הש"י ע"י יצר הרע שבו, נחשב כי יש לאדם הסרה מן הש"י דסוף סוף מצד בחינה זאת שיש באדם הוא היצר הרע.
ויתבארו הדברים יותר עפ"י דברי המהר"ל בנצח ישראל6:
אלו שמונים קרני מלחמה … כי מספר שמונה הוא מסוגל לקרן דווקא לכך אמר שמונים קרני מלחמה … כי מספר שבעה הוא המספר שהוא שלם … והשמיני שהוא על המספר השלם כמו הקרן שהוא על בעלי החיים שהוא שלם והקרן עליו.
ניתן לומר שהקרן של הבהמה מיוחסת לצד הבחירי שלה אשר אינו מתיחס רק לבעלים. שכן בקרן מתגלה באופן מובהק יצה"ר, כיוון ששור נוגח לא מחמת האינסטינקטים שלו באופן טבעי – אלא כתוצאה מבחירתו להרע, שלא כשאר אברי גופה של הבהמה הפועלים עפ"י טיבעם. א"כ, היסוד שיש לשור כוונה היא היוצרת את השעבוד על השור ולכן התשלום מגופו והשעבוד חל עליו7, ורק מכוח השעבוד נתחיבו הבעלים. ומובן לפ"ז הצד שכוונתו להזיק זה קולא לבעלים.
בעלות על עבד ואמה
החז"א8 מגדיר את סיבת פטור הבעלים בניזקי עבד ואמה:
אי אפשר לחייב אחרים על נזקי בעל בחירה.
כלומר, אדם שמתוך בחירה בחר לעשות דבר מה אי אפשר לחייב אחרים על מעשיו. שהרי גם אם יש בעלות על עבד – על דעתו אין בעלות, מהבחינה הזאת העבד נשאר בן חורין.
ומבואר עפ"י דברינו פתיחתו של הרמב"ם לספר קנין אשר הביא פס' ממשלי9:
ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה.
דרכו של הרמב"ם להביא פס' בפתיחת כל ספר אשר קשור להלכה האחרונה בסיום הספר10, וספר קנין מסתיים בהלכות עבדים וההלכה האחרונה עוסקת בכך שיש לנהוג בעבדים בצדק וברחמים וזה לשונו:
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה … זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם וכו'.
משמעות הפס' היא שהאדון ועבדו שווים בהיותם שניהם בני אדם. והסיבה לכך היא שעיקר האדם הוא דעתו, וגם אם גופו של העבד משועבד הוא נשאר אדון על דעתו, וזהו הקשר לפס' הפותח את ספר קניין שקנינו הטוב ביותר של האדם הוא הדעת, כי עליה תמיד ישאר הוא הבעלים שאף אם ישעבדו את גופו דעתו תמיד תשאר חופשית.
ההבדל בין עבד לשור
מצאנו איפוא בחירה בשור ובחירה בעבד ויש להגדיר את ההבדל בינהם:
במקרה של עבד דעתו של העבד מנתקת אותו מהבעלים, כיוון שבבחירתו הוא בן חורין שהרי הבעלים אינם יכולים לשלוט על דעתו ואם ירצה הבעלים לשלוט על העבד ולמנוע את יכולת בחירתו (לדוג' ע"י קשירתו) הוא פוגע בעצם השימוש בעבד. ואם נאמר שהאדון יהיה הבעלים על הנזקים של העבד גם בלי שליטה על דעתו, הרי יתהפך הגלגל והעבד יהיה אדון שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק גדשו של חברו, והוא ישלוט על רכוש אדונו, לכן לא ניתן להגיד שהבעלים יהיה אדון על נזקי עבדו. אבל בבהמה הבעלות של האדם על בהמתו כוללת את האחריות על החלק הבחירי שלה כיוון שהוא יכול לשלוט על הבחירה של הבהמה ולשומרה וכל השימוש בה הוא באמצעות כפיית רצון האדון על הבהמה.
מהלך הגמרא
עתה לאור יסודות אלו ניתן להסביר את הגמ':
רב יהודה בבואו להסביר את המשנה, עפ"י שמואל, מניח שחיוב הבעלים נובע מחוסר שמירתו על ממונו והוא משלם על פשיעתו כאשר קורה נזק, ולכן הבינה הגמ' בשלב ההו"א, שכוונתו להזיק היינו קולא, שכן מצד הבעלים זו סיבה לפטור שהרי השור מזיק כתוצאה מכוונתו ומבחירתו, ואין לבעלים אחריות על הנזק. אך הגמ' דוחה זאת וסוברת שחיוב התשלום בשור נובע כתוצאה ממעשיו, וחל קודם כל עליו (ולכן שור תם משלם מגופו) ולכן באה שאלת הגמ' "ולאו ק"ו הוא", היינו מצד הבהמה (ולא מצד אחריות הבעלים) תוקף הנזק גדול יותר כשנעשה בכוונה וחיוב הבהמה גדול יותר11?!
לכן הגמ' מביאה את "עבד ואמה", כשם שביאר רש"י שהגמ' מתיחסת למשנה בדף פ"ז ע"א, המדברת על חיוב העבד מצד עצמו שהוא פטור. שכן שם העבד והאשה פטורים למרות כוונתם להזיק אף שהנזק מיוחס אליהם, אלא שאין להם ממה לשלם, ולא מעלים על הדעת שיצטרכו לשלם מגופם, כיוון שבכך יפסיד האדון. יוצא איפוא שכוונה להזיק אינה מהווה סיבה להטיל על הבעלים חיוב על מעשה בהמתו, אלא להיפך מהווה סיבה לפוטרו שכן היא יוצרת נתק בין הבעלים לבין ממונו שעשה נזק על דעת עצמו ללא כל תאווה – ובכך דחתה הגמ' את התימה "ולאו ק"ו הוא".
בא רב אשי ואמר שבעבד ואמה יש "טעמא רבה", ויובנו הדברים עפ"י המשנה, וזו לשונה:
אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, (שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁהִזִּיקוּ, חַיָּבִין, וְעַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁהִזִּיקוּ, פְּטוּרִין). מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁאֵינִי חַיָּב בָּהֶם מִצְוֹת, הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן. עַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁאֲנִי חַיָּב בָּהֶן מִצְוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁאֱהֵא חַיָּב בְּנִזְקָן. אָמְרוּ לָהֶם, לֹא. אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת, תֹּאמְרוּ בְּעַבְדִּי וּבַאֲמָתִי, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת, שֶׁאִם אַקְנִיטֵם, יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל אַחֵר וֶאֱהֵא חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הצדוקים סברו לחייב את האדון מצד אחריותו על קיום המצוות של עבדו, כלומר מכיוון שחובת התשלום היא מצווה והאדון אמון על מצוות עבדו אזי חייב האדון לדאוג שעבדו יקיים את המצווה הזאת, שכן אחריותו על העבד מעבירה אליו את חיוב מצוותיו.
ותשובת הפרושים היתה: "שאם אקניטם וכו'", כלומר הבעלות על העבד אינה בעלות על בחירתו, שכן אם העבד יחפוץ הוא יוכל לחייבו את אדונו ממון ובעצם יתהפכו היוצרות והוא ישלוט על הבעלים ובעצם דעתו של העבד מנתקת אותו מהבעלים. משא"כ בבהמה כיוון שאין לה דעת אשר תוכל להקנות לה שליטה על האדון. א"כ ללא הטעם של "שמא יקניטנו" החיוב היה מצד חיובם במצוות, ולא מהטעם שהעבד משלם מגופו, והחיוב על האדון לשלם הוא מצד מצוות תשלום הנזק החלה על עבדו ובאחריותו כאדונו לדאוג לקיום מצוותיו של עבדו. וההוספה של רב אשי "ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום" נועדה ללמדך שהתשלום של העבד הוא לא מצד תשלום גופו (שהרי הוא לא משלם רק את שווי גופו כמו בשור), החל בעקיפין על האדון, אלא יש לעבד חיוב בכל אשר יזיק. ורב אשי לא מביא את לשון המשנה בידיים שיש בהם דעת כיוון שהוא רוצה להדגיש את ההבדל בין עבד לשור (שהרי גם לשור יש דעת ובחירה מסוימת) שהיחוד בדעתו של העבד הוא "שמא יקניטנו" הגורם לכך שלא ניתן להיות בעלים על בעל בחירה.
1 וכן קשה על הרמב"ם שנקט בהלכות גנבה פ"א ה"ט לשון דומה: "שאם יכעיסנו רבו וילך וידליק גדיש באלף דינר".
2 בעי' תם משלם מגופו, על הגמ' בדף י"ג ע"ב.
3 שאילתה קי"א.
4 הלכות נזקי ממון פרק ח' הלכה ד'.
5 פרק א'.
6 פרק ז'.
7 לכן שור תם משלם ח"נ מגופו, כיוון שהבעלים נהג כשורה ורק השור כביכול משלם, ואילו מועד משלם נ"ש מן העליה ולמ"ד "תמות במקומה עומדת" הרי שבנוסף לח"נ שמשלם כמו על תם מוסיף הבעלים תשלום משלו, כיוון שהיתה כאן פשיעה של הבעלים שהיה באחריותם לשמור על השור.
8 סימן ג'.
9 פרק ד' פס' ז'.
10 עיין "מצווה ברה" עמ' רצ"ז.
11 מבוארים הדברים בלשון המהר"י: "דהאי דקאמר ולאו ק"ו לא קאי אקולא וחומרא דשן וקרן אבעלים, אלא אבהמה ושפיר פריך".