פרק ראשון – קידושין והנאה

קידושין וממון

פרק ה' מהלכות אישות ברמב"ם מיוחד להלכות קידושין בהנאה. בתוך פרק זה הביא הרמב"ם את ההלכות מהסוגיות בדף ו ע"ב ודף ז ע"א מהמקדש במלוה ועד לנותנת מתנה לאדם חשוב. המשותף לכל ההלכות הללו הוא דגש הרמב"ם על קידושין בהנאה.
יש להבין האם הלכות אלו מיוחדות לקידושין או שהם הגדרות כלליות של שוה כסף בהנאה, ושוה כסף ככסף אף במכר וא"כ גם במכר יהיו הלכות אלו.
בהמשך הגמ' לאחר דין ערב, עבד כנעני, שניהם ואדם חשוב אומרת הגמ':

"איתמר נמי משמיה דרבא וכן לעניין ממונא".

והתלבטו הראשונים לאיזה דינים בדיוק מתיחסת מימרא זו של רבא. הרמב"ם הביא בהלכות מכירה¹ רק את דין ערב (ודין עבד כנעני הביא כחלק מדיני חליפין בפ"ה ה"ז ולא בצורה פשוטה במכר ומשמע שבמכר לא יועיל), ובפשטות משמע שהבין ש"וכן לעניין ממונא" מתיחס רק לדין ערב, וכמו הגמ' בע"ז² שהביאה דין ערב במכר בשם רבא:

והאמר רבא: האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך – קנה מדין ערב.

אפילו דין אדם חשוב שהובא קודם בגמ' לא שייך לאמירה זו של רבא, "וכן לעניין ממונא", שכן רבא בעי מה הדין בהילך מנה ואקדש אני לך, ולא הוא פשט בעיא זו, ולכן לא שייך ליחס אמירתו וכן לעניין ממונא, לאדם חשוב.
לפי"ז יש להבין מדוע התיחדו דינים אלו לקידושין בלבד.
גם בדין ערב, שבמפורש נאמר גם לענין מכר, יש לדקדק בשינויי הלשון בין קידושין למכר. בהלכות מכירה כתב הרמב"ם:

האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב.

ובקידושין³, כשהביא דין "תן מנה לפלוני ואקדש לך", לא הביא שמקודשת מדין ערב. וב"קונטרסי שיעורים"⁴ העיר שההבדל בין מכר לקידושין ניכר כבר בדברי רבא עצמו שבמכר אמר רק "מדין ערב" ובקידושין הוסיף "לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה" וכו'. ומתחדדת השאלה מה ההבדל בין מכר לקידושין.

"ותבוא האהבה בהכרח"

בביאור ההבדל בין מכר לקידושין כתב ר' שמעון שקאפ⁵:

דבאמת בקידושי אשה אף שהבעל הוא הקונה אבל אין זה כלוקח שנתרבה ממונו, דמה שאשה קנויה לבעלה אינה נחשבת כנכסי הבעל ואין שייך בזה שיוצרך שיתחסר הבעל…
דבקידושין צריך הנאה מחודשת משום דלא מקדשא נפשא… ובמכר מהני משום שנחסר הקונה ומצד המקנה סגיא לן אם רק הוא מחוייב בשעבוד הכסף לפרוע איזה דבר.

ע"פ דבריו נראה להגדיר, שבמכר כל אחד מהצדדים הוא משפיע ומקבל ועי"ז מתבצע הקנין שנחסר מן הקונה כסף עבור הקנין המתוסף לו וכן אצל המוכר, לעומת זאת בקידושין הבעל הוא רק משפיע והאשה רק מקבלת. הבעל לא מקבל מן האשה והאשה לא משפיעה לבעל, ולא לשם כך מתבצע הקנין.
כיצד, א"כ, חל הקנין?
נראה שיש להבין את הענין לאור דברי הרמב"ם בספר המצוות, במצות אהבת השם:

מצוה ג היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת, ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' א-לקיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח.

במבט ראשון הדברים תמוהים, מה ענין הנאה⁶ למצות האהבה. אך במבט שני הדברים נפלאים, שהאהבה היא התקשרות וזו באה ע"י הנאה. ההנאה מן הדבר מחברת ויוצרת קשר אליו. אף בעניננו, ההנאה שהאשה מקבלת מן האיש מחברת ביניהם ויוצרת אהבה – התחברות – בין האשה לאיש. לא קנין לשם תוספת רכוש יש כאן, שבזה כל אחד משפיע רק כדי לקבל, אלא קנין לשם התקשרות וחיבור, ובזה ההנאה פועלת את הקנין (בקנין כסף).
נראה שבקידושין לא הזכיר הרמב"ם שמקודשת "מדין ערב" כיון שאין זה דין ערב ממש, כבמכר, שכן בדין ערב הערב משפיע ומשעבד את עצמו תמורת מה שמקבל – ההנאה שהמלוה נותן ללוה הלואה על אמונתו⁷, אך בקידושין לא התמורה שוה כסף היא הענין שכן תוצאת הקנין אינה ענין ממוני, אלא המטרה היא התקשרות ע"י הנאה.

"נהנית ברצונה"

יש לעיין באופן כתיבתם של פרטי ההלכות – ערב, עבד כנעני, שניהם ואדם חשוב – ברמב"ם:

כא האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת. אע"פ שלא הגיע לידה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה. וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו ונתן לה וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקיבלתי ברצונך הרי זו מקודשת.
כב אמר לה הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי הרי זו מקודשת, אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום. אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקיבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנת עצמה לו.

מדוע הביא הרמב"ם את דין שניהם בהלכה כא, המבוסס גם על דין עבד כנעני, קודם שהביא דין עבד כנעני המובא רק בהלכה כב? קושיא זו תתורץ ע"י קושיא נוספת בהבדלי הלשון – המעידים על הבדלים במהות – בין ההלכות: בדין ערב ובדין שניהם הרמב"ם כתב "מקודשת בהנאת מתנה זו" לעומת "בהנאה זו" בדין עבד כנעני ואדם חשוב. כמו כן בדין ערב מודגש הרצון של האשה בהנאה, ובהלכה הבאה הוא לא מוזכר כלל. יש לברר, אפוא, את הקשר בין הרצון להנאה, ומתוך כך להבין מדוע הרצון בונה רק את הנאת המתנה בהלכה כא ולא את הנאת הלכה כב.
מרבותינו הראשונים למדנו, שכדי להנות צריך רצון להנות. אדם שלא מכוון לדבר מסויים ולא אכפת לו ממנו אינו נהנה ממנו. כדברי הר"ן⁸:

…וכ"ת דפסיק רישיה הוא וקי"ל דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ליתא, דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פסיק רישיה, שריא דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכם ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והא התם ודאי מטי ליה הנאה, אלא כיון דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי.

וכן בספר הכוזרי כתב⁹:

האין האדם השלם ראוי לכך שיאמר עליו כי הוא מרגיש בהנאה שבמאכלו ובמשתהו יותר מן הילד או הבהמה…
אמנם כן! בגלל היתרון שיש לו לאדם בתחושה ובהכרה בשעת ההנאה.

המושגים של הנאה ורצון מנשאים אותנו מקנין אשה אל יסודות הבריאה כולה. ראשית המושג של הנאה מונח כבר במחשבת הבריאה כולה, כדברי ה"מסילת ישרים"¹⁰:

והנה מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.

מטרת בריאת העולם היא כדי להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. כיצד מגיעים להנאה וכיצד היא נמדדת? בספר ההקדמות לבעל הסולם העמיק לבאר שהרצון הוא המביא את ההנאה והתענוג, והוא המגדיר את שיעורם¹¹:

כיון שחשב השי"ת, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט גם כן, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.

מבואר בדבריו, שהעולמות נבראו באופן שהרצון הוא הכלי לקבלת ההנאה וממילא כגודל הכלי כך גודל האור המתפשט לתוכו.
לאור הנ"ל ניתן להבין את הלשון הנפלאה שכתב הרמב"ם באמירת הקידושין בדין ערב. בדין עבד כנעני ואדם חשוב האשה מקבלת ממש את הנאת הקידושין ובזה מתקדשת, ואין לנו ענין ביותר מהנאת שוה פרוטה כדי להתקדש. "בהנאה זו". אך בדין ערב היא לא מקבלת את ההנאה, ורק הרצון שלה הופך את ההנאה שקיבל פלוני להנאת קידושיה. "נהנית ברצונה". כיון שבדין ערב הרצון הוא מגדיר את ההנאה, וללא רצונה לא נהנית כלום, הרי שכגודל הרצון כך גודל ההשפעה וההנאה נמדדת על פי שיעור הרצון. לכן דוקא בשיעור הנאת מתנה זו מקודשת שהוא מוגדר ע"פ רצונה. "בהנאת מתנה זו שקיבלתי ברצונך".
מיוחדת היא, א"כ, הלכה כא בהנאתה המיוחדת הבאה ע"י הרצון. "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב" – תרתי משמע¹².

סיכום

בארנו בשיעור זה את מהות ההבדל בין מכר לקידושין שבמכר כל אחד מהצדדים משפיע ומקבל ועי"ז מתבצע הקנין לעומת זאת בקידושין האיש משפיע והאשה מקבלת, ואף שלפני הקנין היה כאן שני צדדים, ע"י הקנין יש כאן דבר אחד הבנוי ממשפיע ומקבל. לכן הקנין כאן, בשונה ממכר, חל ע"י הנאה שנהנית האשה ומתקשרת עי"ז אל האיש, כפי שהתבאר לעיל במצות אהבת השם.
בארנו עוד שכמדת הרצון כך גודל ההשפעה ולכן כאשר מקודשת ברצונה בהנאה, הרי שמקודשת בשיעור ההנאה שרצתה.
הבנת קידושי אשה ע"י העמקה במצות אהבת השם ומטרת בריאת האדם והעולמות, מנשאת אותנו אל ההכרה שהחיבור בין האיש והאשה יסודו בהררי קודש בעולמות עליונין קדישין שהשפע מהקב"ה המשפיע מתקבל ע"י כנסת ישראל בבחינת איש ואשה, ואכמ"ל כי מקום שאמרו לקצר הוא. "הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח"¹³.

---

¹ פ"א ה"ו.
² דף סג.
³ אישות פ"ה הכ"א.
⁴ שיעור ח, אות ה.
⁵ חידושי ר' שמעון שקאפ, סימן ט.
⁶ בתרגומים אחרים (עי' הוצאת פרנקל ותרגום הר' קאפח) מובא לשון תענוג במקום לשון הנאה, והם הם הדברים.
⁷ עיין ב"ב קעג ע"ב.
⁸ חולין לב ע"א מדפי הרי"ף.
⁹ מאמר שלישי יד – יז.
¹⁰ פרק א.
¹¹ תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, חלק ראשון, פרק ב.
¹² בקידושין האשה מקודשת מדין ערב, וביאור מושג הערבות, באופן כללי, הוא לא רק התקשרות וחיבור אלא חלק מן הערבות הוא שיהיה ערב כאוכל הערב לחיך. וממסכת עירובין נלמד דבר זה (דף מט ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב, מה שמו עירוב שמו". רש"י: "עירוב שמו – שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה".
¹³ לשון הרמב"ם במצוה ג.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *