פרק ראשון – מנה לי בידך והלה אומר איני יודע

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע (י"ב:)

בסוגייתינו הגמרא מקבילה בין מח' רבן גמליאל ור' יהושע במשנה לבין מחלוקת האמוראים לגבי "מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע". הגמרא מסבירה את מח' האמוראים:

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה.

שאלות

1. הלשון בו נאמרת המחלוקת זוקקת ביאור, שכן הם אינם מתיחסים אחד לדברי השני, שהרי אין חולק שעדיפה טענת ברי על טענת שמא – "ברי ושמא ברי עדיף", אלא השאלה היא אם בכוחה של עדיפות זו להוציא ממון. כמו"כ אין חולק שיש משמעות לחזקת מרא קמא, ולכן יש דין של "אוקי ממונא בחזקת מריה", אלא שחולקים הם כיצד להתיחס למקרה של "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע". האם במקרה נדון ב"ברי ושמא ברי עדיף", או ב"אוקי ממונא בחזקת מריה", ויש להבין את יסוד מחלוקתם1.
2. יש לעיין בעצם הדימוי בין "מנה לי בידך", לבין המחלוקת במשנה, שכן במשנה מדובר כאשר יש לאשה שטר כתובה, וא"כ אינה דומה לאומר לחבירו מנה לי בידך ואין לו כל הוכחה לכך. כך הקשה ה"בית שמואל" (אה"ע סי' ס"ח ס"ק כ"ב):

ולכאורה קשה בסוגיא זו מה מדמה דין זה (דרבן גמליאל) לדין "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע", דקימא לן "דאוקמיה ממונא בחזקת מריה קמא" דהא שם איירי במלוה בעל פה וכאן יש בידה שטר כתובה.

ובדומה לכך הקשה התוס' רי"ד בסוף הסוגיא:

והוא הדין נמי דהוה מצי רב נחמן למימר, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא משום דבעל הוה מחויב לה כתובה מעיקרא ועכשיו הוא בא לפטור עצמו, אבל ב"מנה לי בידך" שלא ידענו שנתחייב לו מקודם אלא עכשיו אנו רוצים לחייבו, לא אמר וכו' וכדכתיבנא לעיל2, אלא חדא מתרי טעמי נקט.

3. הראשונים הקשו על סוגייתינו מהסוגיא בב"ק (מ"ו ע"א):

אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה למה לי למימר זה כלל גדול בדין אצטריך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה.

קושייתם: בסוגייתינו אומר רב יהודה "ברי ושמא ברי עדיף" ולכן מוציאים ממון מהמוחזק בו ונותנים לטוען ברי, ואילו בב"ק הוא סובר שאפילו במקום ברי ושמא, אין שומעין לטוען ברי עד שיביא ראיה לדבריו (רשב"א):

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ואפילו לאפוקי ממונא. וא"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מו. א) אמר רב יהודה אמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, ואמרינן עלה מאי זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא.

משמע מקושייתם, ש"אוקי ממונא בחזקת מריה" ו"המוציא מחבירו עליו הראיה", אף שביטויים שונים הם, הוראתם אחת היא ואין הבדל ביניהם, שכן אם יש הבדל ביניהם ניתן להסביר בפשטות, שכאשר אפשרויות הפסיקה הן "ברי ושמא" ו"אוקי ממונא", דנים ב"ברי ושמא", וכאשר האפשרויות הן "ברי ושמא" ו"המע"ה", דנים ב"המע"ה".
אך נראה שמכך שביטויים אלו שונים בלשונם, יש ללמוד ששונים הם אף בהוראתם. וראיה לדבר: לענין שייכות דינים אלו לגוי מצאנו הבדל ביניהם. לגבי "אוקי ממונא בחזקת מריה", קבעו הראשונים שלגוי אין חזקת מרא קמא (רמב"ן, לקמן ט"ו ע"ב):

וכיון דגוי הוא לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה.

וב"קצות החושן" (סי' רנ"ח ס"ק א') כתב שמקורם במסכת בבא קמא (ל"ח ע"א):

א"ר אבהו: אמר קרא (חבקוק ג' ו') "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר: מהכא (דברים ל"ג ב') "הופיע מהר פארן" מפארן הופיע ממונם לישראל.

היינו, שאין לגויים בעלות על ממונן לגבי ישראל, ולכן אין להם חזקת ממון3.
לעומת זאת, בדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" שייכים אף גויים, שכן הגמרא למדה מקור דין זה מסברא (בבא קמא מ"ו ע"ב):

א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר "מי בעל דברים יגש אליהם" – יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא! דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא.

וידועים דברי האחרונים, שדבר הנלמד בסברא תקף אף לבני נח4.
יש להבין, אפוא, מה ההבדל בין שני ביטויים אלו.

אוקי ממונא והמע"ה

דין "מוציא מחבירו עליו הראיה" נלמד מסברא – מאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא. משמעות הדברים היא, שאין בכוחה של תביעה זו ליצור ספק לגבי הממון, ולכן אין אנו דנים כלל בתביעה כזו. רק כאשר התביעה יוצרת ספק, היא יוצרת זיקה בין התובע לנתבע ומחייבת את הדיינים להכריע ביניהם. אך כאן, אין בכח הכאב של התובע להביא את הנתבע למציאות המצריכה פסק דין5.
"אוקי ממונא בחזקת מריה" אנו אומרים כאשר התעורר ספק לגבי הממון, וכאשר יש ספק, נוצרת זיקה בין התובע לנתבע וחייבת להיות כאן הכרעה. "אוקי ממונא" זו היא דרך הכרעה בספק. במקרה של "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע", התעורר ספק שכן תיקנו אפילו לכופר להישבע היסת משום (שבועות מ' ע"ב):

חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו.

וכל שכן במקרה שאומר איני יודע שזה מעורר ספק, שכן אף הנתבע אינו שולל את האפשרות שהוא חייב לו6.
בארנו, א"כ, שבמקרה של "מנה לי בידך", התעורר ספק לגבי הממון ונוצרה זיקה בין התובע לנתבע, ולכן איננו אומרים "המוציא מחבירו עליו הראיה" אלא "אוקי ממונא בחזקת מריה". נמצא שמקרה זה דומה למקרה שמובא במשנה, שגם שם יש זיקה בין הבעל לאשה ע"י שטר הכתובה, ולכן שייך לדמות בין המקרים.

ברי ושמא ואוקי ממונא

עדיין צריך להסביר את המח' לגבי "מנה לי בידך", האם יועיל כאן "ברי ושמא ברי עדיף" להוציא ממון מחזקתו, או לא ולכן "אוקי ממונא בחזקת מריה".
מחלוקת זו תבואר לאור שאלה ששאלו האחרונים ותירוצים שנאמרו בה ("דרכי משה", דרכי הקנינים, שמעתתא ב', פרק ד'):

מדוע אנו אומרים ספק ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא, הלא בכל ספק ממונא יש גם ספק איסורא, דמ"ש האיסור "לא תגזול" מכל האיסורים שבתורה, והיינו צריכים לומר גם בזה ספק איסורי לחומרא?
וידוע ע"ז תירוצו של מהר"י באסן דשאני הלאו ד"לא תגזול" מכל הלאוין שבתורה, דבכולם אם אנו מחמירים הרי יצאנו מידי ספיקא, אבל בממון אם נחמיר ונאמר דמצד הספק הוא מחוייב לשלם לתובע, הרי שוב יפול אותו ספק של לא תגזול אצל התובע, "ומאי חזית", ובכגון זה אמרינן היכי דקיימי ממונא תיקום.
ועוד מתרצים דקושיא מעיקרא ליתא דאמנם כל ספק ממונא הוא ספק איסורא, אבל באיסור גופא, רק אז אמרינן ספיקא להחמיר כשליכא חזקה דמעיקרא, אבל במקום דאיכא חזקת היתר, למשל, הרי אמרינן אוקי הדבר על חזקתו, וחזקת מרא קמא לא שאני לן מכל החזקות דמעיקרא.

וה"שערי יושר" (שער ה' פ"י) תירץ בדומה לתירוץ השני דלעיל:

אלא ודאי שכן הוא דין התורה שלענין הנהגה בפועל יזכה בחפץ המסופק המוחזק הראשון או שיהיה הדין כל דאלים גבר או שיחלוקו, וזכיות אלו זכויות של ממש הם, שאל"כ משתמש בשל אחרים ועושה גזל, וכיון שכן הוא משפט התורה בכללי משפטי דיני הממונות, לא גרע זכות זה משאר דיני הזכיות שאמרה תורה שהאדם זוכה בהם.

נראה שהנפקא מינה בין שני התירוצים היא ב"מנה לי בידך והלה אומר איני יודע", שלפי התירוץ הראשון, הרי שמי שטוען ברי אין לו ספק לגבי הממון ואילו מי שטוען שמא יש לו ספק, ובמקרה זה רק על הטוען שמא יחול הדין של ספיקא דאיסורא – ד"לא תגזול" – לחומרא, ולכן "ברי עדיף" כיון שלו אין ספק7.
לעומת זאת לפי התירוץ השני, אף כאן כיון שיש חזקה דמעיקרא אצל הנתבע, היא עוקרת את הספק ולא מחמירים במקרה זה, בדומה לחזקת היתר שמועילה להוציא מכלל ספק באיסורים.


1 מצאנו סגנון מחלוקת דומה למח' כאן לגבי "מנה לי בידך" – מח' סומכוס ורבנן (ב"ק מ"ו ע"א): "משנה: שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד. גמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה". אף כאן כל אחד אומר ביטוי שהשני לא חולק עליו, אלא הם חולקים כיצד להגדיר את המקרה במשנה, האם זהו מקרה בו נדון מצד ממון המוטל בספק או המוציא מחבירו עליו הראיה. ועיין במה שכתבנו בבבא מציעא ב' ע"ב, שם בארנו מחלוקתם.
2 כוונתו לתירוצו לקושיה משמואל אדשמואל, שבשור שנגח את הפרה לא אזיל בתר חזקה דגופא, ואילו כאן פסק כרבן גמליאל דאזיל בתר חזקה דגופא להוציא ממון. ותירץ, שכאשר יש חיוב מקודם, ככתובה, אזיל בתר חזקה דגופא, וכאשר אין, כ"מנה לי בידך", לא אזיל בתר חזקה דגופא.
3 עיין בשיעור הקודם ("גר קטן"), שם בארנו שהקשר השרשי בין האדם לממונו – היינו מושג ה"בעלות", קיים רק בישראל ולא בעכו"ם, והקנין שיש לעכו"ם בממונו הוא גדר מציאותי, היינו שכיון שממון זה נמצא אצלו מוגדר הוא כשלו. יש אצל עכו"ם גדר "ברשותו" אך לא גדר "שלו" (עיין בבא מציעא דף ז' ע"א: "אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו."), ולכן אם מתעורר ספק לגבי הממון אם שלו הוא או לא, לא שייכת אצלו חזקה, שכן זהו גדר בבעלות אדם על ממונו – שאם הוא מרא קמא, היינו הבעלים על הממון, ישאר הממון בחזקתו, ואם התעורר ספק לגבי ממון עכו"ם, אין לו חזקה, שכן כיון שאין לו בעלות על הממון – לעולם לא היה מוחזק בו, אך במקום שלא מתעורר ספק, בודאי שלא נוציא אף מעכו"ם ממון ללא ראיה.
4 עיין ב"פרשת דרכים" (דרך האתרים דרוש שני, דף י"ג ע"א, ודבריו מובאים ב"מנחת חינוך" מצוה רצ"ו): "אבל ש"ד דלאו מקרא נפקא אלא מסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי אימא דדמא דחברך סומק טפי, בסברא זו מהיכא תיתי דיש חילוק בין ישראל לבן נח". וכן ב"פני יהושע" (על סוכה ל' ע"ב): "משא"כ למאי דפרישית דלענין דלא מהני יאוש בקרקע היינו בשמעתין לאו מקרא ילפינן לה אלא מסברא… א"כ הוי מצי לפרש בפשיטות דהא דאמרינן סתם כו' היינו בין מישראל בין מעכו"ם".
5 וזה מעין מה שכתבו התוס' שזהו "שמא טוב", שכן אינו צריך לדעת דבר זה, ולפי דברינו לא רק שלא צריך לדעת אלא אינו צריך לענות כלל ולא נולד כאן ספק.
6 פסק הרמב"ם בהלכה זו טעון ביאור, שכן פסק (הל' טוען ונטען פ"א ה"ח): "כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע שמא יש לך שמא אין לך, הרי הנטבע נשבע היסת שאינו יודע ונפטר, לפי שלא חייב עצמו בודאי, וכן כל כיוצא בזה". והקשה עליו המ"מ (בהלכה ט'): "ואני תמה למה לא כתב רבנו למעלה (הלכה ח') בדין מנה יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע שאם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם, שהרי שם בפרק הגוזל (ב"ק קי"ח ע"א), אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים. וכן מבואר בהלכות שם, וכן ראיתי לקצת מפרשים, ולא ידעתי טעם נכון למה לא כתב כן רבנו". ונראה שדעתו שהדין של ר' יוחנן שכאשר בא לצאת ידי שמים חייב, היה קודם שנתקנה שבועת היסת בתקופת ר' נחמן, שכאשר לא היה שבועת היסת היה דין מיוחד לספק. אבל אחר שתיקנו שבועת היסת, הרי לא יתכן שכאשר אומר "לא היו דברים מעולם" יתחייב שבועה בבית דין, ואם לא נשבע – ישלם, וכאשר אומר "איני יודע" – יפטר מכלום בבית דין, "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?" ולכן אחר שבועת היסת דין "איני יודע" כדין כופר, ולכן נשבע ונפטר, ולכן דקדק הרמב"ם לומר: "שלא חייב עצמו בודאי". והיינו שדנים אותו ככופר בכל, שאין חיוב, ולכן פטור מכלום ואפילו לצאת ידי שמים. ועיין שערי יושר שער ה' פרק ט"ז.
7 הבנה זו תתרץ קושיא שהקשה ה"פני יהושע" בסוגייתינו (ד"ה "בתוס' בד"ה רב הונא"), מדוע באבידה צריך להביא סימנים, והלא המוצא טוען שמא והמאבד טוען ברי? ולפי דברינו מיושבת הקושיא, שכן באבידה דוקא מכח ספיקא דאיסורא אינו יכול להשיב, דאדרבא, הוא לא משיב לו כיון שהוא מחזר אחר הבעלים האמיתיים ושמא הוא לא הבעלים האמיתיים ואם יתן לו יעבור על "לא תגזול", ורק כאשר הוא ברי שהבעלים האמיתיים לפניו – אז חייב להשיב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן