פרק ב' – צוואת דוד – הריגת יואב
שמע, סיכם וערך: חגי לב – מעלות.
"כח וְהַשְּׁמֻעָה, בָּאָה עַד-יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה; וַיָּנָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל ה', וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. כט וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כִּי נָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל ה', וְהִנֵּה, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, לֵאמֹר–לֵךְ פְּגַע-בּוֹ. ל וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל-אֹהֶל ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי פֹה אָמוּת; וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר, כֹּה-דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. לא וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, וּפְגַע-בּוֹ, וּקְבַרְתּוֹ; וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם, אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי, וּמֵעַל בֵּית אָבִי. לב וְהֵשִׁיב ה' אֶת-דָּמוֹ עַל-רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי-אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב–וְאָבִי דָוִד, לֹא יָדָע: אֶת-אַבְנֵר בֶּן-נֵר שַׂר-צְבָא יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-עֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר שַׂר-צְבָא יְהוּדָה. לג וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב, וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם; וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם, עַד-עוֹלָם–מֵעִם ה'. לד וַיַּעַל, בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיִּפְגַּע-בּוֹ, וַיְמִתֵהוּ; וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ, בַּמִּדְבָּר. לה וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, תַּחְתָּיו–עַל-הַצָּבָא; וְאֶת-צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ, תַּחַת אֶבְיָתָר. " (מל"א ב')
יש תחושה מעורבת כאשר מגיעים לפסוקים הללו. מחד שלמה מקיים את צוואת דוד:
"ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה, בְּשָׁלֹם; וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה, בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ, אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. ו וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל. " (מל"א ב')
מאידך יואב הוא יותר מכולם הקפיד על כבודו של דוד ושמר עליו לאורך כל הדרך. תחושה מסוימת של כפיה טובה.
ועוד קשה ! שאם אכן דוד צודק בטענותיו: מדוע הוא לא מבצע את הריגתו של יואב בעצמו? מדוע מוריש ירושה זאת לשלמה בנו?
המפרשים עומדים על כך שיש הבדל גדול בין התקופות: בין תקופת דוד המלאה מלחמות לבין תקופת שלמה שהממלכה נחה. וע"כ רק בתקופת דוד היה מקום לאיש מלחמה כמו יואב. הבחנה זאת אכן נכונה אבל אין זה משמש כתירוץ מספק לטעם הריגתו כעת של יואב שעשה את שלו כשורה, לכאורה, בתקופה שנצרך.
* מדוע דוד לא מפטר את יואב מתפקידו אם אכן הוא סבור ששר צבאו אינו מתפקד כשורה? והרי דוד לא מזמן פיטר את אביתר הכהן מתפקידו על אף הרגישות הגדולה לפטר את אביתר שהיה נאמן לו ועל אף שבעטיו של דוד נהרג כל בית אביו של אביתר.
אמנם יואב הינו קרוב משפחה של דוד, אבל אם זה השיקול – הדברים נכונים גם לימי שלמה.
* על אף הכאב הגדול של דוד על הריגת בנו הגדול אבשלום ע"י יואב בן צרויה. אין שמץ של רמז אפילו בצוואה הנוכחית על קשר בין האירוע ההוא לציווי לשלמה.
אין ספק שהריגת אבשלום כאבה לדוד הרבה יותר מהריגת אבנר בן נר שרדף אחר דוד זמן ממושך להורגו. כנ"ל לגבי עמשא בן יתר שהיה שר צבא של אבשלום ואם דוד היה נתפס היה עמשא הורגו ודאי.
לשם מה, אם כן, דוד מזכיר דווקא שני ארועים אלו בצוואה רגע לפני מותו?!
ליואב יש עוצמה רבה. אין בכך ספק. דוד מציל את אנשי קעילה בזמן שהפלשתים שוסים שם את הגרנות. הגדוד של דוד שם מתפקד בפיקודו של יואב בן צרויה. אלו אנשים מרי נפש ואינם פשוטים. דוד בגדולת נפשו מנהיג אותם. אבל דוד אינו יחיד. מסייעים בידו בני צרויה ובראשם יואב !
"א וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל-שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן…. ג וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל-הַדָּרֶךְ וְדָוִד יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה. ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי-בָא שָׁאוּל אֶל-נָכוֹן. ה וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה-שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב-שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן-נֵר שַׂר-צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו. ו וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל-אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי-יֵרֵד אִתִּי אֶל-שָׁאוּל אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ. ז וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל-הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה-בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו. ח וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל-דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת-אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ. ט וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי אַל-תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה… "
אבישי מתווכח עם דוד ואינו מוכן לקחת את הצפחת והחנית בחינם בלא לערוף את ראשו של שאול, עד שלבסוף אבישי מסרב פקודה ודוד נאלץ לעשות זאת בעצמו:
"י וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי-ה' כִּי אִם-ה' יִגֳּפֶנּוּ אוֹ-יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. יא חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה קַח-נָא אֶת-הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלְכָה-לָּנוּ. יב וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-הַחֲנִית וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם. " (שמואל כו')
יש לשים לב שדוד הציע זאת לאחימלך ולאבישי גבורי דוד כאשר אחימלך הוא הראשון ! בפועל אבישי קפץ ראשון ונידב עצמו באופן שאינו משאיר אפשרות אחרת. דוד חשש קצת מאבישי בן צרויה ואכן חששו התרחש לבסוף. והיכן יואב מסתתר בספור הזה?!
" ו וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל-אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר"
את יואב דוד פחד לקחת מפני שיואב היה נוטל את הכידון ומיד הורג את שאול ללא הסוס ופניה לדוד כלל.
קרי: היחסים בין דוד לבני צרויה מורכבים ולא פשוטים. יואב נאמן מאד לדוד ואינו רוצה לקחת מדוד את מלכותו. אדרבא מתוך נאמנותו לדוד הוא רוצה לשמר את מלכותו ולהרוג את שאול.
נאמנות זו של יואב לדוד עומדת עד לימי אבנר בן נר:
"ו וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל…. יב וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי-אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל. יג וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא-תִרְאֶה אֶת-פָּנַי כִּי אִם-לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת-שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת-פָּנָי… יז וּדְבַר-אַבְנֵר הָיָה עִם-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם-תְּמוֹל גַּם-שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. יח וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי ה' אָמַר אֶל-דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל-אֹיְבֵיהֶם. יט וַיְדַבֵּר גַּם-אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם-אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל-אֲשֶׁר-טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל-בֵּית בִּנְיָמִן. כ וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ מִשְׁתֶּה. כא וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל-דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת-אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. כב וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם-דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם.…כד וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה-בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה-זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ. כה יָדַעְתָּ אֶת-אַבְנֵר בֶּן-נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת-מוֹצָאֲךָ וְאֶת- מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. כו וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע."
יואב טורק את הדלת ועוזב את דוד בלא להגיד את תוכניותיו!
כז וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל-תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו. כח וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד-עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן-נֵר. כט יָחֻלוּ עַל-רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל-בֵּית אָבִיו וְאַל-יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר-לָחֶם. ל וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת-עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. לא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יוֹאָב וְאֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. לב וַיִּקְבְּרוּ אֶת-אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת-קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל-קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל-הָעָם.
לג וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל-אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר. לד יָדֶךָ לֹא-אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא-לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי-עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל-הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו. לה וַיָּבֹא כָל-הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת-דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם-לִפְנֵי בוֹא-הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם-לֶחֶם אוֹ כָל-מְאוּמָה. לו וְכָל-הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל-הָעָם טוֹב. לז וַיֵּדְעוּ כָל-הָעָם וְכָל-יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת-אַבְנֵר בֶּן-נֵר.
לח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי-שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. לט וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. "
דוד מבקש מכל העם לקרוע בגדים ולהתאבל. וכי יואב קרע בגדיו והתאבל על מי שהרגו?! ברור שלא.
דוד עושה הכל מבחינה ציבורית על מנת שלא יחשדו בו שידיו במעל.
מדוע דוד לא מפטר את יואב באותו הרגע? מדוע הוא מקלל את משפחת בני צרויה ללא שום מעשה בפועל?
האם טענתו של יואב שאבנר הוא מניפולטור ובא לרגל את דוד אינה יכולה להיות הגיונית? הרי עד עכשיו מדוע לא פעל אבנר להשבת דוד? מדוע חיזק את ידיו של איש בושת בתחילה?
לאבנר היו הרבה חשבונות ושיקולים כאלו ואחרים במעשיו. מדוע אבנר לא יצא למלחמה מול גלית בשעתו, יואב באותה שעה היה שר צבאו של שאול?! לאבנר ישנה נאמנות מסויגת למלכות ואכמ"ל.
יואב, שר הצבא הנוכחי חושש מאד, ובצדק, שאבנר אינו כשר בכוונתיו. ולעולם לא נדע שמא יואב צדק בחששותיו… עפ"י פרשנות זו מתברר לכאורה שיואב הוא הצודק בעניין זה. ומה רוצה ממנו דוד?
חז"ל מתבטאים שכל קללותיו של דוד במשפחת בני צרויה התקיימה לבסוף בזרעו של דוד:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד. 'אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם '
זב מרחבעם- דכתיב: 'והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים' וכתיב: 'וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא'
מצורע מעוזיהו -דכתיב: 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת' וכתיב: 'והצרעת זרחה במצחו'
מחזיק בפלך מאסא – דכתיב: 'רק לעת זקנתו חלה את רגליו'…
נופל בחרב מיאשיהו- דכתיב: 'ויורו היורים למלך יאשיהו'….
אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי תהא לוטא ולא תהא לאטה." (סנהדרין מח' ע"ב)
דוד, אכן לא יכול לדעת, הוא יכול רק לחוש. אבל אנו יודעים את סיבת הריגתו של אבנר ע"י עשאל:
" כז וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל-תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו… ל וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת-עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. "
אבנר הרג את עשאל וחז"ל מכניסים דיון הלכתי בדיני רודף בין אבנר ליואב. אבנר טוען להגנתו שזאת הייתה מלחמה ולא מריבה פרטית. המקרא מכריע שאבנר צדק מבחינתו על אף שעל עצם המלחמה שגרר לתוכה את שני הצדדים לא הייתה מוצדקת:
" ל וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת-עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. "
דוד פיטר את יואב על אף שאיננו רואים זאת בפירוש ! היכן הדבר רמוז?
"ח וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר – פסוק קטוע באמצע – וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל-כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת. ט וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן-הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. י וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ. "
הפסוק מתחיל בתנאי ואין המשך ! ההמשך כתוב בספר דברי הימים:
"ו וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ." (דברי הימים א' יא ')
מדוע הדבר הושמט בספר שמואל? ומה פירוש 'יהיה לשר ולראש? ברור שהכוונה לשר צבא.
השאלה היותר קשה: למה צריך שר צבא והרי יש שר צבא במשרה מלאה?!…
אלא אכן יואב פוטר ודוד התכוון בעלייתו לכבוש את י-ם במסגרת איחוד כל ישראל תחת שלטונו ובעיר בירה מאוחדת לכולם למנות שר צבא חדש. אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד…
יואב מתברר אינו ניתן להחלפה. דוד הבטיח שררה לכובש העיר. ושוב יואב הוא הכובש. מי יהין לפטרו שוב? יואב עושה כל זאת בנאמנותו הגדולה למלכות ישראל.
לאחר מרד אבשלום דוד שולח למנות את עמשא בן יתר תחת יואב בן צרויה. קרי: הדחה שנייה של יואב !
" יד וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם-לֹא שַׂר-צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב. " (שמואל ב' יט')
מיד אחר מרד אבשלום מתעורר מרד שני, מרד שבע בן בכרי. למרד זה שולח דוד את עמשא לאסוף כוחות על מנת לרדוף אחר שבע בן בכרי. אך עמשא מתאחר מביצוע תפקידו.
"א וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל. ב וַיַּעַל כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן-הַיַּרְדֵּן וְעַד-יְרוּשָׁלִָם… ד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-עֲמָשָׂא הַזְעֶק-לִי אֶת-אִישׁ-יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד. ה וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת-יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן-הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ." (שמואל ב' כ')
בצר לו, פונה דוד אל אבישי:
"ו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי מִן-אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן-מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ. "
אך, ראה זה פלא, מישהו אחר לוקח את הפיקוד כאילו לא הודח לעולם מתפקידו:
"ז וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי. ח הֵם עִם-הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל-מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל. "
יואב הורג את עשאל שלא נשמר ממנו. מדוע הרגו? ! שמא על שלקח ממנו את תפקידו?! האמנם?
"ט וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד-יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק-לוֹ. י וַעֲמָשָׂא לֹא-נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד-יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא-שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי."
בהמשך יואב מנהל את המשא ומתן עם האשה באבל בית מעכה, כאילו שום דבר לא קרה והוא מאז ומעולם בתפקידו כשר צבא.
" טו וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל-הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה. טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן-הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב קְרַב עַד-הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. יז וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי..." (שמ"ב כ')
יואב שב אל המלך כאילו בתפקידו מאז ומעולם…
"כב וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל-הַמֶּלֶךְ. "
עד כדי כך שיואב גם נמנה עם ממשלת דוד:
"כג וְיוֹאָב אֶל כָּל-הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע עַל- הַכְּרֵתִי וְעַל-הַפְּלֵתִי. כד וַאֲדֹרָם עַל-הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן-אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר. כה וּשְׁוָאסֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים. כו וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד."
מדוע עמשא איחר? יואב מסתמא חשד בו שהוא כמו אבנר, מחבל תחבולות, שהרי פגשו בדיוק ב:
" ח הֵם עִם-הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם"
גבעון הוא מקום משפחת בית שאול ! יואב בן צרויה חושד עכשיו בעמשא שהוא מארגן מרד נוסף כנגד דוד וממילא הדרך קצרה להורגו כדין מורד במלכות.
מסתמא שיואב הרגו משתי הסיבות יחד: מנאמנותו הגדולה לדוד ולמלכות בצירוף מניע אישי המטה את דעתו.
הפסוקים כאן אמנם אינם מכריעם במפורש ואינם מבררים את סיבת איחורו של עמשא.
בבריחת אבשלום לגשור, יואב הוא שדאג להחזיר את אבשלום ע"י משל האשה החכמה.
לאחר מכן אבשלום שורף את שדהו של יואב על מנת לאלץ את יואב לסייע לו לראות את דוד אביו. אבשלום פותח חשבון עם יואב שבסופו אבשלום נהרג ע"י יואב. שוב, בלתי ניתן להכריע מה הם מניעי יואב בהריגת אבשלום. אלא שסיפור אבשלום שונה משני הספורים האחרים. אצל אבשלום נראה שאכן דוד טעה. וישנה הצדקה מוסרית להריגת אבשלום. לדוד אמנם זה כאב יותר מכל דבר אחר אבל אין כאן פגיעה בנאמנות למלכות דוד.
במרד אדוניה נשברת נאמנותו של יואב לדוד:
" ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה." (מ"א א')
מהמקום הבא:
"כח וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד-יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ."
מדייקים חז"ל בפסוק האחרון: מלמד שביקש יואב לנטות ולא נטה !
יואב נאמן אמנם למלכות. אבל יואב רוצה שהמלכות תנוהל בעוצמה ובתקיפות. יואב לא יכול לסבול מלכות שנוהגת בוותרנות ובהיסוס לכאורה. ע"כ כבר בימי אבשלום חשב יואב שאבשלום ראוי למלכות.
במרד אדניהו מתברר שמחשבותיו של יואב הפילוהו. הנה, דוד לכאורה פסיוי ולא מעמיד מלך. יואב יודע שדוד לא מעוניין באדניהו. יואב גם יודע שאם יעמוד המלך שלמה יואב לא ישמש יותר כשר צבא.
בשלב זה שאצל יואב הכריע השקול האישי את השקול הציבורי נגזר עליו דינו. כל זמן שהכריע השקול הצבורי (ואפילו הטועה) את שקוליו הפרטיים לא פגע בו דוד.
ועל כן דוד המתין עד למותו על מנת להשיב ליואב את דמיו אשר שפך. רק עכשיו מתברר לדוד למפרע שיואב המית את אבנר ואת עמשא לא רק משקולים ציבוריים אלא גם שיקוליים פרטיים היו מעורבים בזה. יואב יודע זאת. ועל כן הוא רוצה ליהרג כהרוג מלכות ולא כמורד במלכות. עפ"י חז"ל בסנהדרין1.
1 ראה סנהדרין דף מח' ע"ב. הרב לא ביאר היגד זה בשעור.