פרק ב’ – צוואת דוד – הריגת שמעי בן גרא

הרב מנשה וינר
כ״ט במרחשון ה׳תשס״ז
 
20/11/2006

מלכים א תשסז
נביאים וכתובים
צוואת דוד לשלמה בדבר שמעי בן גרא

“ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם; וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי, הַיַּרְדֵּן, וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר, אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. ט וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.” ( מ”א פרק ב’ )

כאן איננו שואלים מדוע לא דוד עשה לו בעצמו . אלא כאן אנו שואלים על הצביעות , לכאורה, של דוד כלפי שמעי?

“ה וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד-בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית-שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. ו וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת-דָּוִד וְאֶת-כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל-הָעָם וְכָל-הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. ז וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. ח הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה’ כֹּל דְּמֵי בֵית-שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן ה’ אֶת-הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. ט וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֶל-הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה-נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ. {ס}1 י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה’ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת-דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן. יא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי וְאֶל-כָּל-עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר-יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי וְאַף כִּי-עַתָּה בֶּן-הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר-לוֹ ה’. יב אוּלַי יִרְאֶה ה’ בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה’ לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה. יג וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ {ס} וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר. ” (שמ”ב טז’ )

מנין דוד המציא את המוסר הזה שה’ אמר לשמעי לקלל2? מוסר זה אינו משכנע אותנו וודאי שלא שכנע את בני צרויה! בפסוקים י-יא ישנם שתי פתיחות רצופות שדוד פותח בדברים ללא שבני צרויה עונים לו. מדוע? אלא שבני צרויה החליפו מבטים לאחר דבריו הראשונים של דוד בפסוק י’ במשמעות של ‘דוד – דבריך אינם משכנעים’ . ולכן דוד חוזר ומסביר עצמו בפסוק יא’3.
דוד אומר בדבריו האחרונים דברים לשלמה על שמעי , לא מספיקים לשאול על הדברים והוא מסתלק מן העולם. מה חשב דוד בתחילה כאשר ענה לבני צרויה ומה חשב עכשיו בצוואתו לשלמה ?

“י וַיְהִי כָל-הָעָם נָדוֹן בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן-הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם. יא וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת-הַמֶּלֶךְ… טז וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד-הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת-הַמֶּלֶךְ אֶת-הַיַּרְדֵּן. יז וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם-אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד. יח וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יט וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו וְשִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן. כ וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ אַל-יַחֲשָׁב-לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל-תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר-יָצָא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ. כא כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה-בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל-בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. {ס} כב וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת-מְשִׁיחַ ה’. {ס} כג וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי-תִהְיוּ-לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי-מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ. (שמ”ב יט’)

דוד מתנהג כאן בצדקות. על אף עליונותו עכשיו על שמעי , הוא נראה כמקבל את התנצלותו וסולח לו. וקשה , אם כן, צוואת דוד בסוף ימי לשלמה ?

לו וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה-לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא-תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה. לז וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת-נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ. לח וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים. לט וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי-עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת. מ וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל-אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת-עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת-עֲבָדָיו מִגַּת. מא וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי-הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹׁב. מב וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה’ וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי. מג וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת ה’ וְאֶת-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר-צִוִּיתִי עָלֶיךָ. מד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב ה’ אֶת-רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ. מה וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי ה’ עַד-עוֹלָם. מו וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיָּמֹת וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד-שְׁלֹמֹה.” (מל”א ב’)

מה החכמה הגדולה כאן של שלמה? שהרי כך ציוה עליו אביו :

ט וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.”

אמר לשמעי לא לצאת , יצא ומת. מה חכמה גדולה מסתתרת פה? ומה פשר העונש כאן ?
שלמה הורג את שמעי מפני שעבר על השבועה. אבל שלמה אומר לשמעי במפורש שאיננו מת רק בגלל העבירה על השבועה . אלא שיש סיבה סמויה שבגינה “וְהֵשִׁיב ה’ אֶת-רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ”.
לכאורה יכל שלמה לצוות אותו שאסור לו לצאת מאמה על אמה. ואם יצא – ימות. מה העניין באופן העונש הזה? מדוע שלמה לא מבאר לשמעי שאביו דוד לא יכל להורגו מפני השבועה והוא יכול להורגו, וחסל…?
קרי,מכל הכוונים עולה השאלה : לשם מה כל התמרון שעורך שלמה לשמעי על מנת להורגו ?
נעיין בספור יפתח הגלעדי בספר שופטים יא.
ברור שיפתח התכוון שתצא בהמה ואותה יעלה לה’. בחז”ל יש דיון מעניין ממנו עולה שהייתה אפשרות להתיר את הנדר אלא שמחמת גאווה לא הקדימו לבוא זה אל זה פנחס הכהן ויפתח.
בפתיחת הפרק אנו מוצאים דיון מעניין בין יפתח לבין זקני השבט . בדיון זה יפתח מוצג , לכאורה, באופן המטיל צל עליו. יפתח מנהל משא ומתן על מעמדו בשעת מצוקה בישראל. מזכיר משא ומתן עם חברת החשמל המאיימים להוריד את השלטר.
יתרה מכך, המו”מ שם משתרך על שלשה שלבים- ע”ש.
קריאה עדינה ומדויקת אותו, מלמדת שלאחר שזרקו אותו מצד שהוא בן אישה אחרת (י”א אשה משבט אחר). הם מציעים ליפתח רק להיות קצין עליהם (תפקיד צבאי בלבד. ולא כהצהרתם בתחילה שהם ימנו לראש את המוביל במלחמה. לא דין ראש כדין קצין. ראש הינו מנהיג מדיני. לא סתם ,אם כן, מרגיש יפתח פגוע וממילא מנהל עימם מו”מ.
מה השתנה בשלב ג’ (פסוקים ט-י) של המו”מ שהנביא כ”כ מאריך?
השינוי הוא אזכור שם שמיים :

“ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה’ אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח ה’ יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.”

יפתח איננו מאמין לזקנים והוא חושד בהם שלא יקיימו את הבטחותיהם והוא דורש שבועה בשם ה’.
שבועות ונדרים הדבר מובן ומקובל שכאשר מישהו נשבע לאחרים והוא חוזר בו מדבריו – יש רשות לצד השני לחזור בו ג”כ מהנדר או ההבטחה.
אשר על כן יפתח שחשש לחפש היתר לנדר על ביתו, שמא הדבר יביא פתח לזקני השבט ג”כ לחזור בהם מהנדר לשימו לראש.
נחזור לענייננו , דוד ושמעי יודעים שניהם ששמעי לא צדיק ומגיע לו עונש. דוד לא אומר בשום מקום ששמעי צדיק ! דוד חושש שמאר שמעי לא קלל את משיח ה’ שהרי בנו מורד בו ושמא הוא מודח מתפקידו במלכות והכל כעונש על חטא בת שבע.
דוד סבור שמצד מגלגלים חוב על ידי חייב – באה עליו הקללה מאת שמעי.
דוד גם את שאול לא הרג, ושוב לא בגלל ששאול צדיק ואינו מגיע לו עונש על מרדפיו את דוד. אלא רק בגלל שהוא משיח ה’ ודוד לא ישלח ידו במשיח ה’.
דוד אומר במפורש לשאול : “יא וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת-כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת-כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יב יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה’ מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה-בָּךְ. יג כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה-בָּךְ. יד אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד. טו וְהָיָה ה’ לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ. “
לא ברור לדוד האם שמעי בן גירא יש לו דין מורד במלכות כלל ? והרי שמא ה’ הוריד אותי מכסאי ?
בני צרויה לעומתו רואים בדוד – מלך בפועל :

ט וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֶל-הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה-נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ. (שמ”ב יט’)

ודוד חלוק עליהם באומרו במפורש :
” יב אוּלַי יִרְאֶה ה’ בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה’ לִי טוֹבָה {= מלכות} תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה.”
שמעי מודע למחשבותיו אלו של דוד :
דוד בחזרתו עבר את הירדן . מעבר הירדן הוא דבר משמעותי.
בחזרת דוד , מתבטאים שבטי ישראל כך :

י וַיְהִי כָל-הָעָם נָדוֹן בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן-הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם. יא וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת-הַמֶּלֶךְ. ” ( שמ”ב יט’ )

דוד במעברו את הירדן ביטא את ויתורו על המלכות . דווקא רדיפת אבשלום בנו לעבר הירדן המזרחי הביאה את דוד להלחם חזרה.
שמעי מבין כל זאת והוא מגיע במהירות ברגע האחרון כאשר המלך דוד חוצה את הירדן. שמעי מבקש על נפשו רגע לפני שדוד חוזר למלכותו.

כ וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ אַל-יַחֲשָׁב-לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל-תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר-יָצָא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ. כא כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה-בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל-בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. {ס} כב וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת-מְשִׁיחַ ה’. כג וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי-תִהְיוּ-לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי-מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ. (שמ”ב יט’)

דוד המעוניין לקנות את שבט בנימין , את נאמנות בית שאול , אשר שמעי הוא ממנהיגיהם4. נופל כאן ברשתו של שמעי ונשבע לו. דוד ידע שאם עכשיו הוא יהרוג את שמעי בן גרא לעיני כולם הוא יאבד את ניסיונו לאחד את הממלכה מחדש.
וע”כ מדגיש דוד לפני בן צרויה שהיום בלתי ניתן לעשות זאת :

כג וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי-תִהְיוּ-לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי-מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. ”

שמעי מנצל את המעמד והלחץ לחלץ שבועה מדוד כמעט נגד רצונו.
אומר דוד לשלמה : אתה בחכמתך תדע כיצד לקיים עונשו של שמעי. שלמה משביע את שמעי בשבועה שכאשר שמעי יעבור עליה הוא כביכול יתיר את שבועת דוד אליו. נכון הוא ששלמה מאלץ את שמעי להשבע לו , אבל הרי זה דומה לשבועה שאילץ שמעי את דוד במעברו את הירדן.
שלמה בכוונה אומר לשמעי שלא יצא מירושלים. כנגד יציאתו/בריחתו של דוד מירושלים. כנגד זה נאסר עכשיו על שמעי לצאת מירושלים. המפרשים עומדים על הסתירה לכאורה בין האסור שאסר שלמה את שמעי לבל יחצה את נחל קדרון מזרחה לבין הליכתו של שמעי לבסוף מערבה לקרית גת. המלבי”ם פירש שזהו בדיוק הטעייתו של שלמה את שמעי , להביאו לפרש את האסור לצאת מירושלים רק מזרחה ובעצם האסור הוא לכן כוון.
אנו בדרכנו נפרש באופן אחר ששלמה רומז לשמעי בדוגמא זאת של נחל קדרון את שעולל שמעי לדוד בבריחתו של דוד דרך הקדרון מחנים –מזרחה.
מדוע שמעי לקח סיכון ויצא ? והרי ידע ששלמה מחפש אותו בסיבוב?
שמעי עדיין מחזיק עבדים . יש לו , לשמעי, עדיין מעמד בירושלים והוא יודע גם להכביד על עבדיו עד שהם נאלצים לברוח מפניו.

לט וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי-עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת…”

מדוע הכתוב מפרט בדיוק את שמו של המלך שברחו אליו?
לא ברור שאכיש הנוכחי הוא בדיוק אכיש של ימי דוד , אבל אין זה משנה באמת . זהו אותו בית מלוכה.
אכיש הוא נפגע ונבגד מאד מדוד . בשעתו אכיש האמין בדוד. והנה דוד עזב את פלשת , מלך על ישראל ונלחם קשות בפלישתים. שמעי בן גרא בהליכתו לשמעי ללא פחד מבטא את מאוויו הנסתרים לשתף פעולה עם אויבי בית דוד להפלת בית דוד ולהחזרת שלטון בית שאול. שלמה על הדבר הזה דן אותו כמורד במלכות.
שלמה גלגל ארוע לפתחו של שמעי , ארוע כזה שיהיה ברור לכל רואה ששמעי לא השתנה וראוי לעונש.
שלמה לא חשב ששמעי ילך לאכיש בגת. אלא סבר שיעבור את הקדרון וינוע מזרחה לאזור בחורים , למקומו של משפחתו על מנת לחזור ולהתסיסם נגד בית דוד. ה’ מגלגל את שמעי למקום אחר , לאכיש מלך גת.
שלמה מבאר לשמעי שהריגתו אותו אינה רק בגלל הארוע עכשיו, אלא עונש התגלגל אליו ממעשיו בימי דוד אביו.


1 ההפסקה של המסורה אולי להביע את שתיקתו של דוד ומחשבותיו מה לענות לבני צרויה.
2 מזכיר מעט את המוסר הנוצרי.
3 מעניין גם הבדל הכינוי בפתיחות המלך/דוד . אולי בתחילה דוד דיבר בפקודה כמלך. ובהמשך הסביר דבריו ברכות כתלמיד חכם.
4 אבשלום לא השכיל להבין שתמיכת שבט בנימין במרידתו נגד אביו לא באה מאהבתו אותו. אלא מרצון נסתר לסלק לאחר מכן את אבשלום ולקחת חזרה את המלוכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.