מי אמר למי?

הרב יהושע ויצמן
ג׳ באב ה׳תשס״ב
 
12/07/2002

פרשת שבוע
מי אמר למי?

בלעם ברך את ישראל בדברים שנתן בפיו ה'. האם יש משמעות לכך שהדברים ניתנו בפי אישיות שלילית כבלעם?
מצאנו דעות שונות שנאמרו בעניין זה.
הגמרא בברכות1 אומרת:

אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור.

אילולא הטורח שבאמירת פרשה כה ארוכה, היו קובעים את פרשת בלק בקריאת שמע, כיון שיש בה פסוקים בעלי משמעות רבה, המתאימים לקריאת שמע, ואין כל בעיה בכך שפסוקים אלה נאמרו על ידי אדם רשע.
מנגד, מעיד המהרש"ל על עצמו2:

ובבקר כשאני בא לבית הכנסת מתחיל אני בפסוק "ואני ברוב חסדך" ומדלג הפסוק הראשון "מה טובו אהליך" שאמרו בלעם ואף הוא אומרו לקללה כדאיתא בפרק חלק.

המהרש"ל היה מדלג על פסוק "מה טובו" בברכות השחר, כיון שבלעם אמרו, ואין ראוי לאומרו בתפילה. המהרש"ל מסתמך על גמרא במסכת סנהדרין3:

אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – 'מה טובו אהליך יעקב'… אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב 'נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא', טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה, שנאמר 'והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו' ' מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הוא הולך ובא עמהן כיון שדוממו הרוחות עמד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע ברכן בארז מה ארז זה אינו עומד במקום מים ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים.

הגמרא לומדת, כי האדם האומר את הדברים נותן להם משמעות רבה, ופעמים אף יותר מתכנם של הדברים עצמם, ולכן ברכותיו של בלעם גרועות מקללותיו של אחיה השילוני.
נראה, כי ישנה כאן שאלה עקרונית – האם הצינור דרכם מגיעים הדברים אל העולם משפיע על התוכן או שמא אינו אלא כלי, והתוכן יש לו משמעות עצמית, בלא קשר לדרך בה ירד והתגלה בעולם. דברים רוחניים, רעיונות ותכנים עוברים גלגולים רבים בעולם. אנשים שונים מיישמים אותם, ציבורים שונים רואים בהם סמל, וכך מתגלגלים הדברים בעולם עד אלינו. האם יש משמעות לשאלה – מי אמר דבר זה, רעיון זה, או שיש לבחון את הרעיון כשלעצמו, בבחינת "שמע האמת ממי שאמרה".
באופן דומה ניתן לבחון גם את הדרישה לומר דבר בשם אומרו4. דרישה זו נובעת מההבנה שהאומר את השמועה ומעביר אותה הלאה, אינו מבצע רק פעולה טכנית, אלא משפיע על השמועה עצמה. הגלגולים אותם עברה השמועה עד הגיעה אלינו תרמו לעיצוב השמועה עצמה.
בירושלמי5 נראה, שדבר זה נמצא במחלוקת אמוראים:

ר' יוחנן הוה מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי והיה ר' אלעזר חמי ליה ומיטמר מן קדמוי. אמר הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי. חדא דלא שאל בשלומי, וחדא דלא אמר שמועתא משמי. אמר ליה כך אינון נהגין גביהן, זעירא לא שאל בשלמיה דרבה דאינון מקיימין 'ראוני נערים ונחבאו'. מי מהלכין חמי ליה חד בית המדרש. אמר ליה הכא הוה ר' מאיר יתיב דרש ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה. אמר ליה כל עלמא ידעין דר' מאיר תלמידו דר' עקיבא אמר לו כל עלמא ידעין דר' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן. מהו מיעבור קומי אהדורי צילמיה. אמר ליה מה איתפליג ליה איקר, אלא עבור קומוי וסמי עיניה. אמר ליה ר' אלעזר יאות עבד דלא עבר קומיך. אמר. רבי יעקב בר אידי יודע את לפייס. ור' יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה. אף דוד ביקש עליה רחמים 'אגורה באהלך עולמים'.
תרגום: ר' יוחנן היה הולך ונסמך על ר' יעקב בר אידי, והיה ר' אלעזר רואה את ר' יוחנן ומתחבא מפניו. אמר ר' יוחנן: שני דברים עושה בבלי זה (ר' אלעזר). אחד שלא שואל בשלומי, ואחד שלא אומר שמועה משמי. אמר לו ר' יעקב: כך הם נוהגים, קטן לא שואל בשלום הגדול, שהם מקיימים את הפסוק 'ראוני נערים ונחבאו'. בהליכתם ראו בית מדרש. אמר לו ר' יוחנן: כאן היה ר' מאיר ישוב ודורש, ואומר שמועה משמו של ר' ישמעאל. אמר ר' יעקב: ולא אמר שמועה משמו של ר' עקיבא?! אמר לו ר' יוחנן: כולם יודעים שר' מאיר תלמידו של ר' עקיבא. אמר לו ר' יעקב: כולם יודעים שר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן. שאלו ר' יעקב: מהו לעבור לפני צלם של עבודה זרה ברחוב? אמר לו ר' יוחנן: וכי אתה רוצה לחלוק לה כבוד (בכך שאינך עובר)? עבור על פניה ועצום עיניך. אמר לו: אם כך, ר' אלעזר צודק שאינו עובר לפניך. אמר לו: ר' יעקב בר אידי, יודע אתה לפייס. ור' יוחנן רצה שיאמרו שמועה משמו, כשם שהתפלל דוד 'אגורה באהלך עולמים'.


ר' יוחנן רצה שיאמרו שמועות משמו, כיון שהבין שכך הוא עצמו מופיע בבתי המדרש השונים ובדורות הבאים, וכך הוא גר לעולמים באהלו של ה'. השמועה הנאמרת משמו נושאת את אישיותו, ולכן יש חשיבות באמירת דבר בשם אומרו.
ר' אלעזר הבין, כנראה, שהשמועה עומדת לעצמה, ולא ראה צורך בהזכרת אומר השמועה, כיון שהעיקר הוא הדברים הנאמרים בשמועה. הצינור דרכו עברה השמועה אינו כה חשוב ואינו משפיע על הרעיון עצמו.

שני צדדים אלו מבטאים את ההבדל בין נבואתו של משה לנבואת שאר הנביאים6:

'כה אמר ה" – מה השתנה בכל המקומות של הנביאים שכתוב 'כה אמר ה", ובמשה לא כתוב כך? אלא משה שהיתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה שלמעלה, לא כתוב בו 'כה'. אבל שאר הנביאים, שהיו מתנבאים מתוך אספקלריא שאינה מאירה, התנבאו מתוך 'כה'.

הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, בצורה לא ברורה ומוחלטת, ולכן הדברים עברו דרך הצינור שלהם, והם השפיעו על צורת העברת הדברים. לכן התנבאו בכה – כך, בערך, ולא בדיוק.
משה רבינו, המתנבא באספקלריא המאירה, הרואה את הדברים כמו שהם בעולם העליון, רואה את הדרך איך הם יורדים אל העולם הזה בלא צורך בעיבוד הדברים והעברתם דרכו. "זה הדבר" – בלא שינוי כלל.
כך הדברים בנבואה. באמירת שמועות, ראו חלק מן החכמים חשיבות בהבנת התהליך אותו עברה השמועה, בהכרת האדם האומר את הדברים, ולכן היו שהבינו שברכת בלעם, הנושאת את שמו של בלעם, איננה ברכה מעולה, והיו שהבינו שאין זה כך, אלא הברכה נשארת ברכה, ופועלת את פעולתה הברוכה בעולם.


1 י"ב ע"ב.
2 שו"ת מהרש"ל סימן ס"ד.
3 ק"ה ע"ב.
4 מגילה ט"ו ע"א ועוד.
5 ברכות פ"ב ה"א.
6 זוהר בלק קצ"ח ע"א בתרגום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן