מקץ וחנוכה: הלל והודאה – יוסף ויהודה
מקץ – הלל והודאה, יוסף ויהודה
ב"שפת אמת" מביא בשם זקנו, חידושי הרי"מ, משפט הקושר את פרשת השבוע לימי החנוכה שאנו נמצאים בפתחם (שפת אמת חנוכה, תרל"א, ליל ג'):
ענין הלל והודאה. ולכאורה אחד הוא. ומאא"ז מו"ר זצלה"ה שמעתי קיצורי דברים כי הם נגד יהודה ויוסף.
בגמרא נאמר ביחס לחנוכה (שבת כ"א ע"ב):
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
בהסתכלות שטחית נראים הלל הודאה שני עניינים קרובים ודומים. אך בהסתכלות מעמיקה ניתן לעמוד על ההבדל בין שני דברים אלו.
הלל אומרים על נס. הודאה אומרים על טוב ועל האמת – המציאות עצמה דורשת מאיתנו להודות. אדם קם בבוקר ואומר "מודה אני". הוא אוכל – ומודה בברכת המזון. גם בתפילה יש ברכת "מודים". ההודאה על הטוב ועל האמת נובעת ממציאות החיים, ולא מניסים החורגים מן הסדר.
בפשטות (וכפי שרומז ה"שפת אמת"), הלל שייך ליוסף וההודאה ליהודה, כפי שנרמז גם בשמו.
התהליך שיוסף עובר הוא תהליך שמיימי. הקב"ה מלוה אותו בכל צעד. דבר זה מתבטא גם בחלומות, שמלוים את דרכו של יוסף עוד בבית אביו, ולאחר מכן בחלומם של שר המשקים ושר האופים ובחלומו של פרעה. החלום מבטא הופעה אלוקית עליונה, מלמעלה למטה. זהו דבר ששייך לומר עליו הלל.
בנוסף, נאמר על יוסף (בראשית ל"ט, ג'): "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". יוסף עושה – וה' מצליח. הקב"ה ממש שותף ליוסף בכל מעשיו. בחייו של יוסף ניתן לראות בצורה ממשית את ההתערבות האלוקית.
אצל יהודה באה לידי ביטוי המציאות המעשית. יהודה יורד תמנתה ונושא אשה. ה' ממית את שני בניו הגדולים וזה מוביל למעשה יהודה ותמר. מעשה זה מוביל את יהודה להגיע לנקודת האמת שלו, ולהודות על האמת: "צדקה ממני". יהודה לא חולם חלומות, ולא מצליח בצורה יוצאת דופן. אדרבה, יהודה חווה מציאות קשה ומסובכת, שמתוכה צומחת המלכות שהיא מידתו של יהודה.
ההודאה קשורה למציאות הטוב שבכל דבר ודבר, גם בדברים שנראים לעינינו קשים. הסיפור הקשה של מות ער ואונן הוביל להולדת פרץ שממנו יצאה מלכות בית דוד. מתוך החושך וההסתר שיהודה נתקל בהם – יוצאת נקודה של טוב.
שתי הבחינות הללו מופיעות גם בחנוכה.
מצד אחד, היה בחנוכה נס שמיימי – פך אחד קטן הספיק לשמונה ימים. על הנס הזה שמעל לטבע אנו אומרים הלל.
אך יש בחנוכה גם הודאה על המלחמה מול היוונים. היתה זו מלחמה קשה. במלחמה כמו במלחמה, יש לזה מחיר גדול, וגם חייליו של יהודה המכבי עברו קרבות קשים, וספגו אבדות. מתוך המלחמה הקשה הופיע הנצחון על היוונים, ועליו אנו מודים. לא היו כאן גילויים על טבעיים, אלא הופעה של הצלחה ממטה למעלה. את ההודאה יש לקנות במאמץ גדול, בעבודה ובמלחמה.
שתי הבחינות של ההלל וההודאה, מופיעות בפרשת השבוע אצל יוסף ויהודה, ובחג החנוכה בדרך שבה תיקנו חז"ל – "בהלל והודאה".
ננסה להתבונן כיצד אנו יכולים לחיות את שתי הבחינות הללו של ההלל וההודאה.
כפי שאמרנו, ההלל שייך ביותר ליוסף. מהי התכונה המיוחדת של יוסף?
בזוה"ק עומדים חכמים על כך, שהתכונה המיוחדת של יוסף היא המחילה. יוסף מחל לאחיו על כל הרעה שגמלו לו ולא הקפיד עליהם.
המחילה מלמדת על הנוכחות האלוקית בחייו של האדם.
אין ספק, שמחילה היא דבר קשה. בחיים פוגשים מקרים של אנשים שפגעו באנשים אחרים בצורה קשה. בגילאים צעירים יותר נתקלים בחרם שעושים על אחד החברים, או באנשים שפוגעים בחבריהם בצורה אובססיבית. בגילאים מאוחרים יותר יש פגיעה בתחום של העבודה והפרנסה. שמעתי פעם מאדם אחד מקרה כואב. הוא עבד כראש צוות בחברה מסויימת, וקיבל לעבודה בצוות שלו אדם אחר. אותו אדם שעבד תחתיו – התחיל מהר מאוד לחתור תחתיו, לספר עליו לשון הרע והוצאת שם רע בפני הממונים ולהתנכל לו. הדבר הוביל לכך שהוא נאלץ לעזוב את העבודה, והאדם שהוא הכניס לעבודה – נכנס תחתיו. אדם זה שילם רעה תחת טובה, וקשה מאוד למחול לו במקרה זה.
עם כל הקושי, זוהי דרכה של התורה, כפי שניתן ללמוד מיוסף. המחילה במקרים רבים היא מעשה כמעט על טבעי. אדם צריך להתעלות מעל הטבע שלו, ולהכניס את המציאות האלוקית אל תוך החיים.
קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי למחול אם לא רואים בפגיעה את יד ה'. אדם שמבין שה' שלח את הפוגע, יכול למחול, כיון שהוא מבין שהכל בא לו מה', ולכן הכל לטובה.
המחילה מכניסה את הנוכחות האלוקית לחיים, ולכן יש בה כח להתגבר על הטבע ולחולל ניסים. בזוה"ק עומדים על כך שאדם שמוחל לחבירו שפגע בו, ראוי הוא שהקב"ה יעשה לו ניסים. מוכרים סיפורים רבים על כוחה של המחילה לשנות את הטבע.
יוסף חי מתוך חיבור למציאות האלוקית. זה מה שהביא אותו להצליח בכל אשר הוא עושה, וזה מה שהביא אותו למחול לאחיו למרות מעשיהם.
כדי "לחיות עם פרשת השבוע", אנו צריכים ללכת בדרכו של יוסף, ובע"ה על ידי המחילה נזכה לראות הופעות אלוקיות מעל הטבע.
מיהודה אנו לומדים להודות. גם ההודאה היא לא תמיד משימה פשוטה, וגם ההודאה נותנת לאדם כוחות ומחברת את האדם למציאות האלוקית.
הקושי הגדול בהודאה הוא כשרוצים לקיים את דברי חכמים (משנה ברכות ט', ה'):
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה.
ובמיוחד על פי דברי הגמרא (ברכות ס' ע"ב):
מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה… לקבולינהו בשמחה.
לברך ולהודות על דברים רעים בשמחה – זה לא דבר קל. גם זה דורש מהאדם להתגבר על הטבע שלו. אולם, זוהי הדרישה שדורשים מאיתנו חכמים.
גם ההודאה, כמו המחילה, נובעת מאמונה גדולה ועמוקה. אין הכוונה רק לאמונה בקיומה של מציאות אלוקית, של בורא העולם ומנהיגו. ההודאה נובעת מאמונה בכך שהבורא ברא עולם טוב. כדי להודות צריך ללמוד איך מביטים על המציאות בעין טובה.
אצל יהודה אנו מוצאים הודאה על הטוב – שעל שמה נקרא יהודה, כי "הפעם אודה את ה'", וגם הודאה על האמת. דבריו של יהודה לתמר "צדקה ממני" היו הודאה על האמת וגם וידוי על חטא. ההודאה על האמת וההודאה על הטוב נובעים מאמונה חזקה בה' הטוב. אנו צריכים להחדיר ללבנו היטב את האמונה בכך שהכל הוא טוב.
הרמח"ל אומר, שיש בבריאה אינסוף כוחות אינסופיים, ומכולם בחר ה' בכח של הטוב לברוא על ידו את העולם. כל הכוחות הרבים מופיעים בעולם דרך הכח של ההטבה. אין דבר בבריאה שיוצא מכלל הטוב. לפעמים קשה לראות את זה, לפעמים מרגישים הפוך מזה, אבל אנו צריכים לנסות לצאת מההרגשה הקטנה והראיה המצומצמת שלנו. ה' ציוה אותנו להאמין שהכל מוביל ושייך את הטוב. זוהי התחושה שצריכה ללוות את החיים שלנו.
נלמד מיוסף את כוחה של המחילה, ומיהודה את כוחה של ההודאה. שניהם מתחברים בימי החנוכה שנקבעו להלל ולהודאה, ובע"ה נזכה לראות תשועות כימים ההם בזמן הזה.