עולם שנה ונפש במצוות החנוכה
עולם שנה ונפש במצוות חנוכה
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה: יום ראשון – הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך – מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס! – נס כל יומי איתיה. מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה
יש כאן חידוש של ר' ירמיה, שאומר "הרואה נר חנוכה חייב לברך" – מה שאומר, הרואה (ואולי אפשר להגיד "לא המדליק") צריך לברך, מצווה לראות, ולא דווקא להדליק.
רש"י מסכת שבת דף כג עמוד א
הרואה – העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק, ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו יעקב: דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה.
רש"י מסכת סוכה דף מו עמוד א ד"ה הרואה נר
הרואה נר חנוכה – קאי על שלא הדליק בביתו, ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל, שמצוה להניח בפתח – צריך לברך על (א) הראשונה.
שמים בחוץ כדי שייראו העוברים, והרואה יברך.
במה נחלקו רב חייא ור' ירמיה?
יש שני ניסים שהיו בחנוכה – נס פח השמן, שקרה בבית המקדש, ועל זה מצווה להדליק נר חנוכה, כנגד המנורה. – ולכן המדליק מברך.
הנס השני נס הניצחון במלחמה, הנס הוא לא בהדלקה אלא בראייה, העיקר הוא לא להדליק אלא להיזכר – ולכן הרואה צריך לברך.
דיוק נוסף בגמרא, מדוע שינו את הסדר בהם הדברים כתובים, בהתחלה "רואה…" ואז "מדליק" ובפעם השנייה, "מדליק…" ואחר כך "רואה". בכלל למה פתחו ב"רואה"? ראוי לפתוח במדליק שזה הצורה הברור היותר.
יש קושייה של הבית יוסף – למה נר חנוכה שמונה ימים? הנס הוא רק שבעה ימים!
תשובה אפשרית: היום הראשון הוא לא על נס פח השמן אלא הוא על הניצחון במלחמה.
אומר הנציב זו גם כן הסיבה שהגמרא שינתה בלשון, רואה בא ראשון, כי ביום הראשון העיקר זה הרואה, בגלל נס המלחמה ומצוות הזיכרון. ומכאן ואילך המצווה היא ההדלקה, על הנס שקרה עם השמן.
שאילתות דרב אחאי פרשת וישלח שאילתא כו
שאילתא דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנ' דמתרחיש להו ניסא דכתיב הללו את יי' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו אטו משום דגבר עלינו חסדו הללו את יי' כל גוים אלא הכי קאמר הללו את ה' כל גוים מה דעביד עימכון וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו
וכד מטי דוכתא דאיתרחיש להון ניסא כגון מעברות הים ומעברו' הירדן ומעברי נחלי ארנון ואבני אלגביש בבית חורון ואבן שזרק עוג מלך הבשן למשה ואבן שישב עליה משה כשעשה מלחמה בעמלק ואשת לוט וחומות יריחו שנבלעו במקומן כולן הרואה אותן צריך ליתן הודאה ושבח לפני המקום
וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל כגון חנוכה ופורים מיחייב לברוכי ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה בחנוכה על שרגא בפורים על מקרא מגלה שנא' ויאמר יתרו ברוך יי' ומחייב למיגמר הליליא תמניא יומי דחנוכה, והיכא מנח ליה פליגו בה רב אדא בריה דרבא ורבי ירמיה מדפתי חד אמר מימין וחד אמר משמאל מאן דאמר מימין קא סבר כי היכי דלהוי תרתי מצוותא בחד דוכתא נר חנוכה ומזוזה ומאן דאמר משמאל קא סבר כי היכי דלהוי מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית בטלית מצוייצת ביניהן הילכתא מאי ת"ש כבר אמרה תורה ושמרתם מצותי ועשיתם אותם ובאו חכמים ופירשו וחקרו ועשו סייג לתורה.
אומר בעל השאילתות: יש ברכה שמברכים כשנס קורה, שמברכים תוך כדי הנס, בנוסף לזה, יש ברכה לנס שכבר קרה: הרואה מקום שעשו נסים לישראל מברך ברוך שעשה ניסים במקום הזה.
ויש ברכה שצריך לברך כשמגיע הזמן בו הנס קרה בעבר, כשמגיע זמנה של הנס צריך לברך אבל בגלל שאין משהו ממשי לברך עליו עושים את זה בחנוכה על הנר ובפורים על המגילה. כלומר שלפי ר' ירמיה אפשר להגיד שהרכה של הראייה היא על הזמן בכלל והנר רק בא שיהיה על מה לברך.
בעל הבית באמצע, זה חידוש, ולמה זה המשך לנאמר לפני כן? מזוזה זה מקום חנוכה זה זמן והאדם והטלית זה האדם שבאמצע, – עולם שנה נפש.
כל זה נלמד מתוך דברי ר' ירמיה שאומר "הרואה חייב לברך" ,זה מוביל אותנו להבין שיש משהו מיוחד בחנוכה שחל דווקא על הרואה, ובעל השאילתות מבין שזה המשך של פרק הרואה, ועל הדרך זה עונה על שאלת הבית יוסף, על ידי הבנה של עולם שנה נפש.