ויגש – כוחה של מחילה

ויגש – כוחה של מחילה

פעמים רבות אנו עוסקים בפרשת "ויגש" בענין מעלתה של המחילה, בעקבות דמותו המופלאה של יוסף, שמחל לאחיו על כל אשר עשו לו. בדרך כלל אנו לומדים את דברי הזוה"ק שעוסקים בכך, וראוי לעיין בהם, אך הפעם נעסוק בכך מתוך עיון בדברי הרב קוק זצ"ל.

בפרשיות של השבועות האחרונים, בולטת מאוד דרכו של יוסף, שמחל לאחיו לחלוטין על כל הדברים הנוראים שהם עשו לו. הוא מחל על השלכתו אל הבור ומכירתו למצרים, למרות שזה גרם לו לרדת לשפל המדרגה. האחים פעלו מתוך קנאה ושנאה, ולמרות זאת, יוסף מחל להם.
כבר מהרגע הראשון שיוסף רואה את האחים במצרים, "ויכר יוסף את אחיו", ובכל זאת הוא לא רוצה להזיק להם, אלא מתכנן איך לאחד שוב את המשפחה, וכך משפחת יעקב יורדת למצרים כשהיא מאוחדת, בצורה נעימה וטובה. יוסף מתכנן מראש כיצד להביא אליו את בנימין, ובכך להכריח את בני לאה למסור את נפשם בעבור בנה של רחל. יוסף רוצה להוציא מהכח אל הפועל את הערבות ההדדית שיש בעם ישראל מראשיתו. כאשר יוסף שומע לבסוף, בתחילת פרשת השבוע, את דבריו של יהודה (בראשית מ"ד, ל"ב): "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר", אלו דברים ערבים ביותר לאזניו. הוא לא יכול להתאפק ומתגלה לאחים.

"לחיות עם פרשת השבוע" ביחס לפרשיות האחרונות פירושו גם ללכת בדרכו של יוסף, ולמחול מחילה גמורה על כל פגיעה שפגעו בנו.

נעיין בדבריו של הרב קוק זצ"ל, המאירים את המחילה באור חדש (שמונה קבצים ב', ק"נ):

האדם הכואב תמיד על עוונותיו ועוונות העולם, צריך הוא תמיד למחול ולסלוח לעצמו ולעולם כולו, ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד על ההויה כולה, ומשמח את המקום ומשמח את הבריות. ובתחילה צריך למחול לעצמו, ואחר כך הוא ממשיך מחילה כללית על הכל, וכל הקרוב קרוב קודם, על ענפי שרשיו, מצד הנשמה, ועל משפחתו, אוהביו, אומתו, דורו, עולמו, וכל העולמים. ובזה הוא יסוד עולם בדרגא עילאה, בדרגא של לשון הקודש, ולשון רכה תשבר גרם של חמור גרם דביש מלבר, ומתגלה כל הטוב הגנוז בכל, ובא לברכת אברהם, שאין דור שאין בו כמותו.

"האדם הכואב תמיד על עוונותיו" – הוא מרגיש שאיננו נמצא בשיא של כוחות הנפש והרוח שלו, איננו מוציא אל הפועל את הכוחות בתורה, במצוות ובמעשים טובים, והוא כואב על כך. הוא כואב גם על עוונות העולם. כואב לו שהעולם עדיין איננו מתוקן.
"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה  טוב ולא יחטא", ולכן העוונות מובְנים בדרכו של עולם. יש צדיקים ובינונים ויש גם רשעים, והעולם לא הולך ומתקדם כפי שהיינו רוצים לראותו. כולם רוצים לראות עולם טוב, ורוצים לפעול כדי לעשות את העולם טוב יותר. כל אדם רוצה לפעול ולעשות לתיקון העולם בצורה חזקה ועוצמתית, וכאשר אין זה כך – הוא חש כאב.
מהי התנועה הנפשית שצריכה להיות לאדם, כתגובה לכאב הגדול הזה?
"צריך הוא תמיד למחול ולסלוח לעצמו ולעולם כולו". יש בדברים אלו חידוש גדול, שאדם צריך לסלוח גם לעצמו. גם לעולם כולו צריך לסלוח. כאשר יש לאדם כאב מעוונות העולם, הרי שהעולם פוגע בו. היה יכול להיות כאן עולם טוב, מתוקן. יכולים היינו להיות בגן עדן בעולם הזה. אך מפני עוונות העולם אין זה כך. זו פגיעה של העולם בעצמו, שאין הוא נמצא במקום הראוי לו. זוהי גם פגיעה בכל אחד ואחד מהיצורים בעולם, שאיננו חי בשלמות שהיה ראוי לו לחיות בה. על כן צריך האדם לסלוח לעולם כולו.
"ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד על ההויה כולה". על ידי המחילה האדם מביא לעולם אוירה של חסד.

יש להבין, מדוע צריך אדם למחול למי שפגע בו? הפוגע עשה רע, ולפעמים הוא ממשיך ועושה רע, וסולחים לו?! איך זה יתכן? הרע עדיין ממשיך להופיע בעולם, ואיך ניתן לסלוח?

המחילה באה ממבט עמוק על המציאות. שורש הדברים בהבנה שבעומק המציאות הכל הוא טוב. גם דבר שנראה לעינינו רע, ניתן להפוך אותו לטוב, כיון שבעומק הוא טוב.
בספרים הקדושים מבואר, שיש מציאות עליונה שכאשר מביטים דרכה על העולם – הכל נראה טוב. הדבר נובע מהדרך שבה ברא ה' את העולם. הרמח"ל מסביר, שיש במציאות הרוחנית העליונה אינסוף כוחות אינסופיים. מכולם, בחר ה' בכח של הטוב כדי לברוא על ידו את העולם. "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". הטוב הוא הכח שדרכו יוצאת המציאות אל הפועל, ולכן אין דבר בעולם שלא מופיע באמצעות הטוב.
אין דבר בעולם שיוצא מחוץ למציאות של הטוב. גם הרע שיש בעולם נועד להעצים את הטוב – לאפשר לנו לבחור בטוב וכך לחזק אותו.
לכל רע יש תפקיד בעולם, בדרך לתיקונו השלם. לכן במציאות העליונה ביותר ניתן לראות כיצד הכל מתהפך לטוב. אם היינו יכולים להביט אל העולם במשקפיים של המציאות האלוקית העליונה – היינו רואים רק טוב.

המחילה באה מהבנה שכאשר אדם פוגע בחברו ועושה לו רע – בעומק זה בא ממקום של טוב, שהרי אין דבר בעולם שלא בא ממקור הטוב. לא תמיד אנו מצליחים לראות את הטוב שיש בדבר הרע שנעשה, אך אנו יודעים שכך הוא. הסליחה לאדם שפגע דורשת מאיתנו להתעלות אל אותו עולם עליון שממנו הכל נראה טוב. כשזוכים לכך, מושכים מעולם עליון זה אור של חסד וברכה לעולם.
הסליחה מחזקת את האמונה שהעולם הוא טוב, ש"טוב ה' לכל".

בתחילה צריך האדם לסלוח לעצמו. אדם צריך להתבונן ולחפש את הטוב שיש בו. כל אדם הוא טוב ורוצה טוב, גם אם בפועל הוא מחטיא את המטרה ולא מגשים את הרצון הזה.
כל אדם אומר בבוקר: "נשמה שנתת בי טהורה היא". אין זה משנה כלל מהי מדרגתו ומה הוא עשה ביום הקודם. הנשמה טהורה, ולא ניתן ללכלך אותה. אדם צריך לעלות אל המקום הפנימי העליון, אל הנשמה, ולגלות את הטוב. הטוב הוא האדם. הרע, החטא – זה לא האדם, זה כוחות חיצוניים שמשפיעים עליו לזנוח את עצמיותו הטובה.
לאחר שאדם סולח לעצמו, הוא מרחיב את המעגלים. "הקרוב קרוב קודם". ראשית, אנשים שקשורים אליו בנשמתו. מתוך שהוא מוחל לעצמו, הטוב והטהרה של הנשמה מתפשט אל הענפים הקשורים אל אותה נשמה. ההבנה שאדם הוא טוב בפנימיותו מתרחבת אל משפחתו ואל אוהביו. לאחר מכן מגיעה הסליחה אל הדור. כל אדם קשור בנשמתו לכל הדור. לאחר מכן לכל האומה – לדורותיה. עם ישראל הוא נשמה אחת וגופים מחולקים, ולכן כל נשמה קשורה אל כל נשמות האומה לדורותיה. ומשם מתרחבת הסליחה אל העולם כולו ואל העולמות.
בפנימיות התורה מוזכרים ארבעה עולמות רוחניים: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.
עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה) נקראים "עולמות נפרדים". אלו עולמות שנפרדו מהאלוקות במידה מסויימת, ולכן שייכת בהם מציאות של חטא. הסליחה של האדם מתחילה בו עצמו, ומבקשת לעלות אל שורש השורשים, אל העולמות העליונים שאין בהם חטא, ומשם למשוך אור של חסד, אהבה, סליחה ומחילה לכל העולם כולו.

בהמשך קושר הרב את הדברים למידת היסוד. מידת היסוד קשורה אל המציאות העליונה, וממנה היא מושכת את השפע אל העולם. אדם שמוחל מושך שפע מעולמות עליונים אל העולם, ולכן הוא במדרגת מידת היסוד. עליו העולם עומד.

על ידי המחשבה של הסליחה יכול כל אדם לעלות למדרגה עליונה, ולהיות כאברהם אבינו. במשך כמה דקות ביום לחשוב כיצד אדם רואה את העולם במבט של טוב, מתוך קישורו העמוק למציאות האלוקית העליונה. כך ניתן להפוך את הרע לטוב ואת המרירות למתיקות.
הרב קוק מזכיר בכמה מקומות את דברי הזוה"ק, שכדי לזכות להיכלו של משיח צריך לדעת כיצד להפוך מר למתוק וחושך לאור.
נראה, שזה עומק הפסוק במשלי (משלי כ"ז, ט'): "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב".
השמן המאיר הופך את החושך לאור. זהו כוחו המיוחד של השמן.
הקטורת עניינה להפוך מר למתוק. בקטורת יש אחד עשר סממנים, ואחד מהם הוא החלבנה, שריחה רע. למרות שהחלבנה נמצאת בין סממני הקטורת, ריחה של הקטורת היה טוב ומתוק, והעיזים באזור יריחו היו מתעטשות מריחה של הקטורת. כאשר החלבנה מחוברת לכל הסממנים האחרים – היא הופכת לדבר טוב ומתוק.
הקטורת לשון קשר. כאשר כל הסממנים מחוברים יחד – הרע הופך לטוב. כאשר אנשים מתחברים, תנועות וכחות מתחברים – ניתן להפוך את הרע לטוב ואת המר למתוק.
לכן "שמן וקטורת ישמח לב".

יש מאיתנו תביעה, להיות מאלה שיודעים כצד להפוך רע לטוב. הנוסחה לכך היא: לרומם את המבט אל המציאות העליונה, ששם הכל טוב, ומשם למשוך את הכח להפוך את הרע לטוב.

כיצד עושים זאת בפועל? אדם פגע בי, איך אני יכול לסלוח לו?
הדרך היא בכך שננסה לחשוב: איזה טוב יכול לצמוח לי מהפגיעה הזו? בצורה הפשוטה ביותר: הפגיעה מביאה את האדם למחול, וכך הוא זוכה לשפע גדול. בזוה"ק מובא שאדם שמוחל למי שעשה לו רעה, ראוי שיעשו לו ניסים. לכן צריך לומר למי שפגע: תודה רבה. בזכותך אני יכול להתעלות למדרגה של המחילה ולזכות לדברים גדולים.

בצורה עמוקה יותר, ננסה ללמוד מיוסף.
לאורך כל הדרך, יוסף לא ידע מה הטוב שיצמח לו מהפגיעה של האחים. כשאחיו זרקו אותו לבור, הוא לא ידע כיצד זה יסתיים, אך הוא האמין שיצא מזה דבר טוב. גם כשהגיע למצרים והיה לעבד לפוטיפר, הוא לא ידע מה יהיה, אבל היה בטוח שיצא מזה טוב. אצל פוטיפר הכל מצליח ופורח, ופתאום שוב נפילה ויוסף מוצא את עצמו בכלא. הוא שוב לא יודע מה הטוב שיצמח מזה, אבל הוא חושב כל הזמן שה' מוביל את הכל לטובה. כשהגיע חלומו של שר המשקים, חושב לעצמו יוסף: הנה, עכשיו הגיע הטוב שאני מחכה לו. והוא מבקש משר המשקים שיעזור לו להשתחרר מהכלא.
יוסף "פספס" קצת. מה היה קורה אם שר המשקים היה זוכר את בקשתו של יוסף, והיה מארגן לו "פרוטקציה" אצל פרעה ומשחרר אותו מהכלא? יוסף היה יוצא מהכלא, ומחפש עבודה. אולי הוא היה פותח איזו חנות בשוק של מצרים, או נעשה שוב עבד לאחד השרים. לא זה הטוב הגדול שמצפה ליוסף.
למרות שיוסף לא ראה את המציאות בצורה נכונה, הקב"ה סולח לו, וגורם לשר המשקים לשכוח את בקשתו. הוא יזכר בה רק כעבור שנתיים, בדיוק ברגע שבו יוסף צריך לצאת כדי להתמנות למשנה למלך מצרים. כל דקה שבה יוסף התעכב בכלא, הכינה את הרגע שבו הוא יהיה מלך במצרים.
גם האחים, מהצד השני, מנסים להבין למה באה אליהם הצרה הזו, למה השליט מתנכל להם כל הזמן. בסופו של דבר נולדה מזה גלות מצרים ובעיקר גאולת מצרים, ראש לכל הגאולות.
המחילה היא הגורם לכל התהליך של יוסף ואחיו. אנו צריכים ללמוד מיוסף ולחשוב בכל רגע איזה טוב יכול לצמוח לנו מהמציאות הקשה שאנו נמצאים בה. אם לא מצאנו – נאמין שמכל קושי יוצאים דברים טובים.
ככל שאנו נהיה במדרגה של מחילה, כך גם הקב"ה ימחל לנו, ולכל הענפים שקשורים לכל אחד ואחד, למשפחתו, לעמו ולכל העולם כולו, בע"ה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *