המלחמה בין בן הדד לאחאב – מערכה שנייה
המלחמה בין הדד לאחאב – מערכה שנייה
בשיעור הקודם ראינו את הקרב הראשון שבו היה ניצחון מפתיע של אחאב מלך ישראל על בן הדד מלך ארם. עוד דבר שהפתיע, הסיוע המדויק של הנביא לאחאב, עובד העבודה הזרה הגדול.
נקודות חשובות, יחסי הכוחות – מלך ארם הרבה יותר חזק מישראל, והמלחמה התקיימה בשלב בו יש מצור על שומרון בירת ישראל, כלומר שכבר כבשו הרבה מישראל. אחאב היה מוכן להיכנע בהתחלה עד שביקשו לקחת גם את התורה, וגם העובדה שדווקא אחאב מקבל את העזרה מאת הנביא ומאת ה' ושהוא לא מוחלף. הנביא מודיע לאחאב שעוד שנה מלך ארם יחזור.
מלכים א כ:
כג וְעַבְדֵי מֶלֶךְ-אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל-כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם-לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם. כד וְאֶת-הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם. כה וְאַתָּה תִמְנֶה-לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם-לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן.
עבדי מלך ארם מציגים בצורה ברורה שהמלחמה היא מלחמה דתית, ושהסיבה שישראל נצחו זה כי א-לוקיהם הוא א-לקי הרים, והוא עזר להם. עד כדי כך ברור להם העניין, שאומרים נביאי בן הדד, שבמערכה הבאה הוא צריך לקחת בדיוק את אותם כמות האנשים שהיה לו פעם שעברה, אחד לאחד.
כו וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן-הֲדַד אֶת-אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם-יִשְׂרָאֵל. כז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ
אפקה – מלשון אפיק = מקום שיש בו הרבה מים
שני חשיפי עיזים – שני עדרי עיזים – מול הצבא של ארם הגדול שממלא את כל הארץ.
כח וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יְהוָה וְלֹא-אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. כט וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח-אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-אֲרָם מֵאָה-אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד. ל וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל-הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל-עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן-הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל-הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר. לא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה-נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת-נַפְשֶׁךָ. לב וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן-הֲדַד אָמַר תְּחִי-נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא.
נבחין במהפך הגדול, עכשיו בן הדד אומר "עבדך בן הדד".
לג וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן-הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן-הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל-הַמֶּרְכָּבָה. לד וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר-לָקַח-אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחֻצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר-שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת-לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ.
הפסוק כתוב בצורה מוזרה, מי לקח למי? נראה שבן הדד (הקודם) לקח לבאשה מלך ישראל, הקודם לאחאב. חשוב לשים לב שבאמצע הפסוק מתהפך המדבר, "ואני בברית אשלחך" זה לא בן הדד אומר, אלא אחאב. למה זה נאמר ככה? לתת לנו התרעה על גודל הבעיה שיש בזה. ובאמת בהמשך הפרק אומר הנביא לאחאב
" מב וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת-אִישׁ-חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ."
נעמיק בסיפור:
יש דבר מעניין, הביטויים "וידעת כי אני ה'" ואמירות הדומות לזה מזכירות לנו את הנאמר במצרים לפרעה. האם זה מקרה? נחזור לסיפור אליהו בהר הכרמל:
מלכים א' פרק י"ח
"כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר"כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.
מה מבקש אליהו? "לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית"
ביטויים של פסח מאוד ברורים ומקבילות ל"ידעת כי אני ה'" – שנאמר לפרעה.
"ויהי לתשובת השנה" – מתי זה?
יש עוד מלחמה ב"תשובת השנה" שמואל ב' י"א:
"א וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל-רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם."
"לעת צאת המלאכים" – אומרים חז"ל – למלחמה, כלומר בתקופת ניסן. אז אולי זה גם אצלנו כך, אולי זה בתקופת ניסן/פסח, וזה מסתבר. כדי להבין למה נתבונן במה שקורה באפק? "ותיפול החומה על 27000 איש הנותרים", זה לא סתם מקרה, "ויחנו אלה לנוכח אלה ויהי ביום השביעי" – שביעי של פסח? יש סיפור דומה, של חומת יריחו שגם נפלה בשיעי של פסח! גם חומות ים סוף נפלו בשביעי של פסח! "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". בקריעת ים סוף – עיקר הסיפור זה לא בקיעת הים, אלא החלק השני "מרכבות פרעה וחילו ירה בים…" איך זה קרה? חומות הים נפלו עליהם, וזה הניצחון הגדול. אותו העניין חוזר בכניסת ישראל לארץ בימי יהושע, שם זה מתבטא בשני חלקים: בקיעת הים = מעבר הירדן. הפלת חומת יריחו = המים שנפלו בשביעי של פסח על המצרים. מה מיוחד בשביעי של פסח שדווקא בו כל זה קורה? כדי לענות על זה נראה איך התורה מתארת את היום הזה:
ויקרא כג "ד אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. "
זו היא צורת כתיבה מאוד משונה היה ראוי לכתוב "וחמישה עשר יום לחודש….שבעת ימים מצות תאכלו –וביום השביעי מקרא קודש….".
גם בפרשת ראה " ח שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה."
למה ששת ימים? הרי לפני כן נאמר " לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ."
מובן שהתורה אומרת שהשביעי של פסח הוא שונה, הוא משהו מיוחד משהו לעצמו. מה הרעיון בשביעי לפסח? בשביעי של פסח – ניצחון על הצבא המצרי. פסח עצמו, זה יציאת מצרים, ברחנו / או בשלח פרעה את העם.
אבל בשלב הזה חסר עצמאות, ובשביעי עם ישראל צריך להילחם על העצמאות שלו, כל עוד הצבא המצרי עומד לא נגמר יציאת מצרים. מלכי כנען עדיין כפופים למצרים, שביעי לפסח זה לא רק יציאה ממצרים, אלא זה שלב ה"יציאה לחירות". בני ישראל היו צריכים להילחם עם מצרים, "חמושים עלו בני ישראל ממצרים" – עם נשק, "כל צבאות בני ישראל מארץ מצרים". זה לא עבד, הם לא היו מוכנים "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" זה נאמר בביקורת קשה על עם ישראל. זה דור שלא יכול להיכנס – דור שטמוע בעבדות – וצריך להחליף אותו. המלחמה הראשונה על ארץ כנען– דורשת אמונה בה', ניצחון של ישראל שנלחם אבל עם עזרה של ה'. לסמוך על ה' שלא יקרה להם כלום כשהם מסתובבים סביב החומה שבע ימים.
במעבר הירדן עמ"י סומך על ה', ושוב ביריחו ביום השביעי החומות נופלות בנס. זה הרגע שצבא ישראל אמור לעשות את התפקיד שלו, וכך הוא עושה. אבל הנקודה היא להראות לעמ"י שכל המלחמות שיהיו, הם יהיו בעזרת ה'! למרות שההופעה החיצונית תלך ותרד.
שביעי של פסח זה היום להשתחרר מעבדות, זו מלחמת העצמאות של אחאב וכל הביטויים של יציאת מצרים, "וידעתם די אני ה'". וזו התלבטות העם – ה' הוא הא-לוקים? או שיש אלטרנטיבה? וגם הארמים בראש הזה. הביטוי של החומה הנופלת – זו ההזדמנות – "וידעת כי אני ה'", החומה שמגינה על האויבים נפלה, וה' נותן לך לבוא ולנצח, ולכן מתאים שזה יהיה בתקופת השנה, בזמן ניסן.
קשה שלא לראות את הדמיון וההקשר, זו המשמעות, ה' נותן לאחאב הזדמנות, באותו פסח אחאב היה אמור "לשתות כוס של אליהו" אם הוא היה מבין. פשוט להבחין שאליהו לא נמצא – אולי כי אליהו קיבל את הבשורה שהוא לא ממשיך, והוא משך את אלישע לנביא תחתיו. אבל גם אלישע לא מופיע, והוא לא עושה כלום עד שאליהו נעלם. הנביא שבעילום שם זו תופעה מפתיעה, הרי הרגו את הנביאים. אחאב מקבל את ההזדמנות, ההדחה שאמר ה' לאליהו היא לא 100%, אבל אליהו לא מקבל הזדמנות שניה, הזכות הגדולה שה' נותן לאחאב, ש"שקול היה" בן אדם למקום ובין בן אדם לחברו, שה' "מוחל על כבודו". אבל ה' מוחל רק "אם אתם שומרים על כבודכם" אבל אם אין בן אדם לחברו, ה' לא מוחל על בן אדם למקום.
אולי אם אחאב היה חוזר עכשיו בתשובה הדין היה מתהפך אבל לא נדע. שאול הודח על ידי שמואל אחרי המלחמה שלו בעמלק, ושאול נשאר ונלחם ומוסר את נפשו על ישראל, בגלל זה בוטלה ההדחה. ראייה לכך, שהיו צריכים להדיח אותו שנית.
כשיש גזר דין לרעה – אפשר לבטל אותו. כשאחאב אומר "מי יצא למלחמה" והנביא אומר לו אתה. למרות שאליהו היה אמור למשוך את יהוא בן נמשי תחתיו (והוא לא עשה את זה בסוף). הייתה הזדמנות, כמה עצוב שאחאב מפספס אותה שוב, כמו בסוף סיפור הר הכרמל, אחאב מגיע עד הגבול אבל לא עובר אותו.
מה בדיוק הייתה התקלה, ומה הכעס הגדול שמנע את זה? נראה בשבוע הבא.