כפיה במצוות

לדף מקורות: https://did.li/CLsgT

כפייה במצוות

קצות החושן סימן רצ ס"ק ג

ועיין מ"ש בזה בסימן ל"ט סק"א דאפילו היכא דליכא שעבוד נכסי כיון דמצוה הוא וכופין אותו בשוטים לקיים המצוה, גם זה הוא כפייתו להוריד לנכסיו, וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף פרק בתרא דב"ב (קעה, ב ד"ה הא דאמר) דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ופריעת בע"ח מצוה נמי נחתינן לנכסיה מדין כפיה ומקיימין מצות עשה שלו בעל כרחו ע"ש. ומש"ה שלא בפניו דליתיה בדין כפיה כיון דליתיה קמן לית לן למיחת לנכסיה היכא דלא אשתעבד נכסי וע"ש. וז"ל הרמב"ם פ"ז ממתנות עניים, ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן עכ"ל. ומשמע דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא, והוא מהאי טעמא שכתבנו דליכא תורת כפיה שלא בפניו. וכ"כ בשו"ע יו"ד סימן רמ"ח (סעיף א') כלשון הרמב"ם ויורדין לנכסיו בפניו, ומשמע הא שלא בפניו לא, ובש"ך שם (סק"ד) ז"ל, בפניו, בב"ח (שם קפג, ע"א) נראה שהבין דר"ל אפילו בפניו ואין ממתינין עד שיתן הוא בעצמו אלא כיון שלא רצה ליתן שוב אין שומעין לו ויורדין לנכסיו אף בפניו, ולי נראה דר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן ליה אם אפשר, דלא גרע מחוב וכמו שנתבאר בחו"מ סימן ק"ו (סעיף א') וכן לעיל סימן רמ"ה (סעיף ד') בהג"ה עכ"ל. ותמהני על הב"ח וש"ך דהא מבואר להדיא בפרק נערה דמי שהלך למדינת הים אין ב"ד יורדין לנכסיו לדבר אחר דהיינו צדקה וכמ"ש הר"ן, ואין ממתינין עד דמודע ליה אלא אין נותנין כלל מנכסיו צדקה שלא בפניו, והטעם כמ"ש דאין תורת כפיה שלא בפניו או כמ"ש בכסף משנה משום דנותן צדקה במקום שהוא

 

הציור – אדם לא נותן צדקה
הקצות מביא את הרמב"ם שאומר ש"יורדין לאדם בנכסיו בפניו", מזה לומד הקצות שלא עושים שלא בפניו, לעומת הב"ח והש"ך, שאומרים שכוונת הרמב"ם היא שיורדין לנכסיו "אפילו בפינו" אבל שאפשר גם שלא בפניו.

אין תורת כפייה אלא בפניו – מה ההגדרה?
המיוחד הוא שזה דין באדם, זה לא דין בממון – צריך שאדם יעשה את המעשה
וזה העניין של "דין כפייה" – זה על האדם. כופים את האדם לעשות את המעשה! ולא שיהיה מעשה כזה בעולם, כי אם העניין הוא שיהיה מעשה זה בעולם, אז מישהו אחר היה יכול לעשות את זה במקומו. יש עניין של רצון, למרות שהוא אומר שהוא לא רוצה,  העובדה שזה נעשה לפניו זה נותן סוג של "רצון שלו" בעניין.

בהקשר זה יש מחלוקת מפורסמת בעולם הישיבות בין הקצות והנתיבות:

קצות החושן סימן ג ס"ק א

והיינו דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וא"כ אין בו אלא משום פריעת בע"ח מצוה ואמרינן בפרק הכותב (כתובות פו, א) לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה, מאי? ואמרינן עלה כופין אותו, והיינו (דתנן) [דתניא] לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו, וא"כ גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו וע"כ משום דשליחותייהו דקמאי קא עבדינן.

זה שכופים על האדם לפרוע את החוב, בית דין עושים את זה בשליחות, שליחות של אותו אדם.
בית דין כופים משום "שליחותיהו קא עבדינן" = שליחותו אנחנו עושים

נתיבות המשפט באורים סימן ג ס"ק א

גם מה שכתב [בסק"א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי"ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב"ק כ"ח [ע"א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע"ש. ואי בעינן בגמר דין ג' והיינו לומר פלוני זכאי, יבואר אי"ה בסימן ה' [סק"ב]

זה לא דווקא בית דין כופה – אלא כל אדם כופה ומכה אותו עד שתצא נפשו, כדי "להפריש את חברו מהאיסור"  ומוכיח הנתיבות מגדר של "שפחה" שכל אדם יכו לכפות ולא רק הבית דין.

השאלה האם "דין כפייה" הוא דין של בית דין או דין של כל אדם?
השאלות שעכשיו נשאל הם: מה המחלוקת בין הקצות לנתיבות? מה החקירה? מה השיטות?

מבחינת כפייה שהיא אחריות הכלל – החקירה – האם הסיבה היא טובת החבר או אנחנו עושים את זה לטובתי כי זה מפריע לי. לשיטת הקצות אפשר להמשיל את המקרה לאדם שקודח בספינה של כולם, כמו ששם אתה יכול להשתמש בכוח לעצור בעדו אז כאן גם כן מי שלא עושה את מצוות סוכה זה פוגע בעם ישראל, אז יכול לכפות עליו במכות עד שתצא נפשו. זה מבט חריף, להבין את עוצמת המצוות, שמי שמבטל אותם זה ממש כמו לעשות "חור בספינה של כולם".

אבל האם יכול להיות נתון ביד כל אדם להחליט מה נכון לעשות ומה לא?

משובב נתיבות סימן ג ס"ק א

עוד שם ז"ל, גם מ"ש דאי שעבודא לאו דאורייתא והבי"ד כופין, בעי בי"ד דוקא לכפותו, דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו, נלפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בי"ד, כדמוכח בב"ק כ"ח [ע"א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, עכ"ל. וזו היא השגתו על דברנו בסק"א ע"ש

אומר הקצות – אם אדם צריך לתת גט, והוא מסרב. אם סתם אדם בא וכופה אותו לתת גט, הגט אינו קיים, ורק אם בית דין כופים הגט קיים.
וממשיך ואומר עניין כל אדם שיכול לכפות זה רק כדי למנוע איסור, אבל לא כדי לקיים מצוות עשה
בנוסף שכל אדם יכול סתם להכות אבל לא עד שתצא נפשו, את הכוח הזה יש רק לבית דין.
לא יכול להיות שתתן לכל אדם את היכולת להרוג מישהו אחר.

ממשיך הקצות – ומזה הוכיחו בעלי מוסר הראשונים [עיין שערי תשובה לר"י השער השלישי אות י"א] דעשה חמירא מל"ת, דבעשה מכין עד שתצא נפשו. וזה ודאי אם כבר עבר על העשה אין עונשין אותו, אלא קודם שקיים העשה מכין עד שתצא נפשו בכדי לכופו לקיים העשה, ובשאר איסורי ל"ת אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילות וטריפות, וכל זה ברור.

בעלי המוסר אמרו שאדם שלא עושה סוכה מכים אותו עד שתצא נפשו, אבל אכל או רוצה לאכול נבלה וטריפה תובעין  אותו לבית דין, ולא מכים בו עד שתצא נפש. אז בעצם, בעלי המוסר קבעו שעשה יותר גרוע מלא תעשה.
מה זה קשור למוסר? הם באים להודיע לנו שאדם שעושה כלום – זה יותר גרוע מלעשות איסור
להיות בטלן זה הכי גרוע – כי העשייה היא המהות של האדם.
ובטלן מכים אותו עד שתצא נפשו.

נעבור לימינו:

אגרות הראיה אגרת כ

… ע"כ זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהי' נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי, שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן.

כשיש דברים שמונעים לנו זה מראה לנו את רצונו של ה', חופש הדעות זה מראה שהרצון של ה' היא שהמצוות יעשו על ידי האדם ברצון.
לכן אין שייכות לכפות, וכשרואים שאין יכולת לכפות, אנחנו מרוצים מהמציאות הזאת, אנחנו שמחים על זה שאי אשר לכפות, ורק להיות מאירי פנים בהסברה, זה סימן שה' לא רוצה כוחניות.
הירושלמי בסנהדריין – גזרו דינים על ישראל של א ידונו דינים – ורשב"י שמח – כי הם "לא היו חכמים מספיק לדון דינים" אז נלקח מהם היכולת. וכמו זה אומר הרב קוק, כי זאת הדרך שהדברים יחדרו פנימה.

אורות המלחמה פרק ג

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות ; זהו הזמן שאנו מקוים.

באונס היגלו אותנו, אבל יש בזה רצון פנימי של ה', כדי שנוכל לחזור לשילטון בצורה ראוייה שלא נהיה ברברים, ניהול ממלכה בתקופה דאז היה תמיד מעורב ברשעות וברבריות. אנחנו צריכים תמיד לחשוב מה הרצון האלוקי – גלות זה דבר נוראי, אבל צריך לחפש איזה תובנות חיוביות אפשר להוציא מזה.
אונס שיש בו רצון פנימי – תעשה מרצון את הדברים שאתה מוכרח לעשות.  המציאות ההכרח מלמדת אותנו איך לנהוג.  המציאות אומרת לנו שאי אפשר לכפות, לכן אנחנו צריכים לשכנע להסביר, שהמצוות תעשינה ממקום טוב יותר ועם זה אנחנו צריכים להיות שמחים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *