לצאת מהפקקים

הפעם ברצוננו לעסוק בסיפורי חסידים. נביא שני סיפורים, שיש ביניהם סתירה מסויימת, ונעמוד על המסר העולה מהם.
הסיפור הראשון¹:

רבי חיים אלעזר ממונקאטש כינס פעם את תלמידיו וסיפר להם כך:
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זכותו תגן עלינו, הסניגור הגדול של עם ישראל, כששכב על ערש הדוי, לפני שעצם את עיניו, אמר למקורביו שהקיפו את מיטתו:
– האינכם תמהים על כך, כל אותם הצדיקים שבחייהם הרעישו שמים וארץ לביטול גזירות רעות על ישראל, מדוע הם שותקים אחרי שנתבקשו לישיבה של מעלה? מדוע אינם מזעזעים את כסא הכבוד? איה הצדיק מסאסוב ר' משה לייב, זה האוהב ישראל שקול תינוק בעריסה לא נתן לו מנוחה בעולם השפל? איה הבעל שם טוב הקדוש עצמו? למה אין הם מזרזים את הגואל צדק שיבוא וישים קץ לצרות ישראל?
איש מהמקורבים לא ההין לענות על השאלה.
התאושש רבי לוי יצחק ואמר:
…בשעה שצדיק עולה למרומים, מפנים לו מיד מקום בגן העדן. מלאכי מעלה זוהרים מקבלים את פניו באהבה, אוחזים אותו בזרועותיהם ומובילים אותו על פני היכלי התפארת. יפעתם של ברק ההיכלות והזוהר של מעלה מסנוורים את עיני הצדיק. ומעוצם ההתפעלות, הוא שוכח לחלוטין את יון המצולות של העולם הזה ואת סבלותיהם של בני האדם שנותרו בו לאנחות. צר לו לצדיק לנטוש ולו לרגע את עולמות הזוהר של עשר הספירות ולתת את הדעת לסבלם של בני התמותה. כל עניניו של האדם בעולם השפל נראים בעיניו כדברים של מה בכך.
ורבי לוי יצחק הרהר קמעא והמשיך:
…אולם מבטיח אני לכם כי את עיני לא יסנוורו שם, לא ארחף במרומים בשלוה ובנחת בשעה שפה למטה חיה כנסת ישראל בצער ובדחקות ומצפה בכליון עינים לביאת הגואל. לא אשמע בקולם של מלאכי מרום ולגן העדן לא אכנס. בפני הבורא אתייצב וארעיד את כסא הכבוד שלו, לא אשקוט עד שתתקבל תפילתי לשלומם של ישראל. רק אז אשב עם הצדיקים בהיכלי התפארת.
המשיך הרב ממונקאטש:
כשהרבי משה טייטלבוים, הצדיק מאוהל, שמע מה שהצדיק מברדיצ'ב הבטיח לפני הסתלקותו, שאל:
…ובכן, משתאים אתם ודאי מה ארע לסניגור הגדול רבי לוי יצחק? מדוע נאלם אף הוא? הלא הוא הבטיח שאת עיניו לא יסנוורו, את כסא הכבוד ירעיד ואת השמים יקעקע? והצדיק מאוהל השיב: כשרבי לוי יצחק הסתלק מעולם הזה ונשמתו עלתה למרומים, הקבילוהו מלאכי השרת כדי להובילו אל ההיכלות שבגן עדן, כדרך שהם נוהגים עם צדיקים אחרים. אך רבי לוי יצחק התעקש ואמר להם: הניחו לי עם הגן עדן שלכם. את עיני לא תסנוורו. השארתי למטה בני תמותה, כשהם כואבים וסובלים ומצפים לגאולה ולגואל. אל כסא הכבוד רוצה אני ללכת ובפני הבורא עצמו אשטח תפילתי. לדין תורה אתבע אותו ולא אזוז משם. לא אזוז עד שסוף יהא לגלות האפלה שם למטה. ורק אז תובילוני לגן העדן.
נשמע רעש בקרב הפמליה של מעלה. מאז היות גם העדן עלי מרומים לא ארע עוד מעשה כגון זה. צדיק כרבי לוי יצחק – מקומו ייפקד בגן העדן! הלא כל צדיקי עליון, כל התנאים והאמוראים, כל העדה הקדושה של הבעש"ט מצפים לו שם. אך רבי לוי יצחק בשלו: מוחל, לא אכנס! חושש אני שהברק והפאר שבהיכלות יסיחו לבי מסבלותיהם של דרי מטה.
מה עשו מלאכי מעלה?
כידוע, רבי לוי יצחק היה יודע נגן. הוא היה גם תופס בכינור שצליליו היו מלווים את ניגוני ה"קדיש" שלו ו"הדודעלע". הלכו מלאכי המרום אל דוד המלך, והושיבו אותו ליד שער גם העדן. התחיל "נעים הזמירות" לנגן על כינורו פרק מספר התהלים שלו והמתיקות שבנגינה כבשה את לבו של רבי לוי יצחק ומשכה אותו אט אט עד מעבר לשערי גן העדן. וברגע שעברו רגליו של הצדיק את המפתן, נסתנוורו עיניו מברק ההיכלות. ואף הוא, הצדיק הגדול שכח אותנו ועזבנו לאנחות.
אבל – אמר הצדיק רבי משה מאוהל – אותי, שאינני יודע נגן וכינור מעולם לא החזקתי בידי, דוד המלך לא ימשכני לגן העדן. בחוץ אעמוד, בפני הבורא אשתטח, את נאד הדמעות אקח עמי ואשפוך אותו ליד כסא הכבוד, ולא אמוש משם עד שלא אשמע את פעמי הגואל.
נשתתק הרב ממונקאטש והפסיק את הסיפור החזיוני, אחוז הרהורים.
קם תלמיד מתלמידיו ושאל:
– ומה ארע עם רבי משה טייטלבוים, הצדיק מאוהל, אחרי שהוא עצמו הסתלק מעולם הזה? הלא הבטיח שלא ישקוט ולא ינוח עד שלא ישמע את פעמי הגואל, מדוע אין שומעים עדיין קול המבשר?
השיב הרבי ממונקאטש לתלמידיו:
…ובכן, מבקשים אתם לדעת מה ארע שם לצדיק ר' משה ליב מאוהל? גם בפניו נפתחו מיד שערי גן העדן, אך הוא התעקש ולא אווה להיכנס. המלאכים הפצירו בו והוא בשלו – לא! אין לבי נותן שאשוט בים של אורות בחברת צדיקי עליון בשעה ששם, למטה, טובעים בני התמותה בים של דמעות. ושוב קמה סערה בפמליה של מעלה. הייתכן, צדיק כר' משה ליב שבא למרומים כשהוא מלא תורה, מצוות ומעשים טובים יסתובב מחוץ לגן עדן? אך גם הפעם מצאו מלאכי עליון תחבולה שהשכיחה מר' משה ליב את הבטחותיו. מה עשו? הצדיק מאוהל היה למדן גדול בתורה ומאוד אהב להתפלפל בפלפולא דאורייתא. כן היה דרשן גדול ומורגל לדרוש ברבים שעות ארוכות. ניגשו אליו המלאכים ואמרו לו, כי מעבר לשער גן העדן יושבת חבורה של תלמידי חכמים, המצפים לשמוע מפיו דבר תורה. ירד על ר' משה ליב חשק גדול לדרוש. התקרב אל החבורה והתחיל לומר לפניהם חידושים ופלפולים ודרשות, שהאוזן אינה שבעה מלשמוע ופיו אינו פוסק מלדרוש. ועד עתה הוא עדיין עומד שם ומתפלפל עם הפמליה של מעלה. ושוב אין רואים צל של סוף לגלות.
והצדיק ממונקאטש סיים את דבריו ואמר:
…כך מטיילים כולם במרומים סמוכים לשכינה ושוכחים את עולמנו השפל. הצדיקים הקדושים זכרונם לברכה, זכותם ודאי תגן עלינו בזה ובבא. אך להישען, אין לנו אלא על אבינו שבשמים שאין שכחה לפני כסא כבודו.

הסיפור הזה נושא מסר בעייתי. כביכול הוא אומר: אין דבר כזה אהבת ישראל באמת. בסופו של דבר, גם לצדיק ואוהב ישראל הגדול ביותר – יש נקודה בה אפשר לתפוס אותו ולהשכיח ממנו את אהבת ישראל.
אין זה כך. אהבת ישראל היא ערך עליון, הקודם לכל נקודה פרטית, כשרון פרטי ומצוה פרטית של האדם. אנו צריכים להאמין שגדולים המפורסמים באהבת ישראל שלהם, כבעש"ט, כר' לוי יצחק וכרב קוק – היו כלליים ואוהבי ישראל בלא שיור. לא היתה אצלם פרטיות כלל. לא יתכן שכל צדיק ישכח את אהבת ישראל בגלל אהבתו לדבר אחר. יש צדיקים שאוהבים את ישראל בצורה מלאה ושלמה.

סיפור אחר בענין דומה, אותו סיפר הרב קרליבך ז"ל:

אספר לכם סיפור יפה: פעם אחת גזרה הממשלה הרוסית גזירה על היהודים. באותה תקופה זה היה קורה בערך ארבע פעמים ביום! רבינו הקדוש ר' אלימלך מליזענסק התענה שלושה ימים והוא ממש בכה: "אני לא מבין למה הצדיקים בשמים שותקים?!". כאשר הוא הלך לישון ביום השלישי, בא אליו רבינו הקדוש המגיד ממעזריטש בחלום. ר' אלימלך שאל אותו: "למה אתה שותק כשיש את כל הגזירות נגד היהודים?". המגיד הקדוש ענה לו: "אלימלך, רק למטה, איפה שאתה נמצא, זה נראה גרוע. אבל מכאן, למעלה, המצב נראה טוב מאוד!". ר' אלימלך שאל: "אם כן, האם כדאי לי להפסיק להתפלל?". המגיד ענה: "כל עוד אתה נמצא בעולם הזה, אתה צריך להמשיך ולהתנהג בדרך שאתה מבין את העולם. אבל מצד שני, כל הזמן צריך להאמין ולבטוח בה'".

זוהי בחינה אחרת של הענין – בחינה מורכבת יותר אך נראית אמיתית יותר.
בעולם הוא עולם טוב. זהו מבטו של הקב"ה על המציאות, מבט של "אריך אנפין". "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"². העולם הוא "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה"³, ומידה טובה מרובה ממדת פורענות. המבט הטוב הוא המבט הנכון על המציאות, וכלל זה מתקיים גם במצבים קשים ביותר.
זוהי ההסתכלות אל העולם מלמעלה למטה, במבטו של הקב"ה.
אולם, העולם נברא גם במידה של "זעיר אנפין". יש בעולם טוב ורע, ויש לאדם בחירה ביניהם. יש בעולם דברי שליליים שצריך להתרחק מהם. יש בעולם רע שצריך לברור את הטוב מתוכו.

חשוב שתהיה לאדם ברקע את הידיעה על כך שהעולם הוא טוב מוחלט, אך אסור שידיעה זו תטשטש את עוצמת המלחמה שהוא נלחם ברע שבעולם.
החיים לאור מורכבות זו הם לא קלים. יכול האדם לחיות מתוך מלחמה מתמדת ברע. יכול הוא, מצד שני, לראות ולחשוב שהכל טוב ואין כלל רע בעולם. הקושי הוא בתפיסת החבל משני קצותיו. עליו לדעת שהמבט שעל פיו הוא חי הוא לבוש למבט פנימי יותר המוביל את המציאות מלמעלה. הידיעה שהכל טוב איננה מטשטשת את הצורך להגדיר את הרע ולבערו מן העולם.
הידיעה שעומדת ברקע משנה לאדם את החיים ואת ההסתכלות. הידיעה שהכל טוב כבר בשעת הגזרה עצמה חשובה. היא נותנת כח ואמונה, והבנה שגם מהתקופה הקשה הזו תצמח תועלת וברכה. אך אסור שידיעה זו תקטין את התפילה כנגד הגזירה ואת הפעולות לביטולה.

דוגמא לכך מופיעה במדרש על משה רבינו⁴:

ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין.

משה יודע שהקב"ה עתיד להציל את ישראל, ושהוא כרגע בתהליך של גאולה. אולם, זה לא מונע ממנו להרגיש את הקושי של אותם הנתונים תחת הבנין. הקושי בהווה איננו מתבטל עם ידיעת הטוב הנובע ממנו. יש להיות רגישים לקושי יחד עם הצפיה אל העתיד הטוב.
במבט אלוקי היתה זו תקופה של גאולה. אנו חוגגים לדורות את חג הפסח – על אותו תהליך שמשה רבינו כאב עליו. אך גם כאבם של הנתונים תחת הבנין הוא משמעותי, וצריך להתמודד גם איתו.
משה רבינו חי את המורכבות של שני המבטים. אף שזה זמן גאולה, הוא מתייחס לכאב של האנשים הפרטיים.
העובדה שאנו חיים בדור גדול לא צריכה לסתור נקודות קטנות שיש להתייחס אליהן. אולם, אסור שהבעיות הקטנות ימלאו את כל סדר היום ויתפסו את כל תשומת הלב. אסור שהדברים הקטנים ישכיחו את גודל הדור, ואסור שגדולת הדור תשכיח את הדברים הקטנים.

יצא לי פעם לטוס במטוס מעל לתל אביב. במבט ממעוף הציפור נראית תל אביב עיר יפה מאוד. השכונות שעל שפת הים, הכבישים המתפתלים ובהם מכוניות רבות כמו נמלים קטנות – ההרמוניה של העיר במבט מלמעלה מלבבת מאוד. אולם, המכיר את העיר מלמטה יודע שהשכונות היפות שהוא רואה הם שכונות עוני, מצוקה ופשע. הכבישים המתפתלים מלאים בנהגים עצבניים על הפקק שהם תקועים בו כל יום, וכך הלאה.
איזה מבט נכון יותר, המבט מלמעלה או מלמטה? נראה, שהמבט הנכון הוא המבט המשולב. הרואה את התמונה היפה מלמעלה תצריך לדעת שלמטה יש פקקים… אך הנהג היושב בפקק צריך לדעת שהפקק יגמר בסוף, ויש מבט שבו זה נראה יפה.
גם ל"פקקים" שאדם נתקע בהם בחייו הפרטיים צריכים להתייחס כך. צריך לדעת איך לצאת מהפקק, אך צריך לדעת שגם ברגע זה ממש – הפקק נראה יפה מאוד במבט מלמעלה.

העולמות העליונים לא משכיחים מהצדיקים את העולם הזה. אלא שכשהצדיקים מגיעים אל העולמות העליונים העולם הזה נראה להם יפה מאוד כבר עכשיו. זהו המבט של העולם העליון, ועלינו לדעת אותו ולחיות לאורו.

---

¹ מתוך "סיפורי צדיקים" לר' שמחה רז, עמ' 265
² בראשית א', ל"א.
³ תהלים פ"ט, ג'.
⁴ שמות רבה פרשה ה', כ"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *