השכנים של בית הכנסת
ברצוננו לעסוק הפעם בענין התפילה, בשלוש מערכות.
א. עצם ההגעה לתפילה בבית הכנסת.
במסכת ברכות מרחיבים חכמים בחשיבותה של תפילה בציבור, ובתוך הדברים שם מובא1:
אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו י"ב): "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל", ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם".
הפסוק בירמיהו עוסק בשכניה של ארץ ישראל, שהרעו לעם ישראל, והקב"ה אומר להם שכשעם ישראל יגלה בגלל חטאיו – גם הם יגלו מעל אדמתם.
אולם, ריש לקיש הולך בדרך אחרת. המילה "שכני" – שכניו של הקב"ה, היא מילה בעלת משמעות. מיהו הזוכה להיות שכנו של הקב"ה, אף אם הוא "שכן רע"?
על כך דורש ריש לקיש, שכוונה למי שיש לו בית הכנסת בעירו.
מי שיש לו בית כנסת בעירו – נקרא שכן לקב"ה. אם איננו נכנס – הרי הוא בגדר "שכן רע".
יש בכך אמירה חשובה ויסודית. אדם הגר בעיר שיש בה בית כנסת – נקרא שכן לקב"ה. "שכן" גם מלשון "שכינה". הרי הוא קרוב אל השכינה, כיון שיש בית כנסת בעירו. על שם בית הכנסת שבעירו נקרא הוא "שכן".
אמנם, אם איננו נכנס לבית הכנסת, הרי הוא "שכן רע", ואף גורם גלות לו ולבניו.
המנתק עצמו מבית הכנסת גורם ל"התנתקות" שלו ממקור הקישור שלו לקב"ה. בית הכנסת הוא מרכז הקיום שלו, וכשהוא עוזב אותו – יש ניתוק מהקב"ה וממקומו – וזו הגלות.
בית הכנסת הוא מקור חייו של האדם. בהמשך הגמרא בברכות מובא:
אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: +דברים י"א+ למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו. דאמר רבי יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי.
תרגום: אמרו לו לר' יוחנן: יש זקנים בבל. תמה ואמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", כתוב, אבל בחוצה לארץ לא. כיון שאמרו לו: הם מקדימים ומחשיכים בבית הכנסת, אמר: זה מה שהועיל להם (להאריך ימים). שאמר ר' יהושע בן לוי לבניו: הקדימו והחשיכו בבית הכנסת, כדי שתאריכו ימים.
בית הכנסת הוא מקור חייו של אדם, ועל כן הבא לבית הכנסת בשחרית ובערבית – מאריך ימים.
ריש לקיש מוסיף, שהמנתק עצמו מבית הכנסת, מנתק את הקשר שלו עם המקום בכלל, ועל כן גורם גלות לו ולבניו, ח"ו.
בבית הכנסת מתבטא הקשר של האדם אל הציבור. בבית המדרש לומד כל אדם לעצמו, ולא ניכר הקשר בין האנשים. התפילות הן ההופכות את האנשים לציבור אחד ומאוחד.
הזכרנו את דברי הגמרא2:
תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א' ח'): "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", במקום רנה שם תהא תפלה.
אבא בנימין בא לענות על שאלה: מה ערך יש לתפילה בבית הכנסת, בציבור, והרי עיקר התפילה היא תפילת שמונה עשרה, אותה אומר כל אדם לעצמו בלחש?! מהו ערכה של תפילה בציבור?
תשובתו היא, שגם תפילתו – בלחש – של אדם, אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. מדוע? "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה"3 – במקום רנה שם תהא תפלה. מהי רנה? מבאר רש"י:
במקום רנה – בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.
הצבור מתאחד לפני תפילת שמונה עשרה על ידי אמירת תשבחות בקול ערב. אמירת פסוקי דזמרא ביחד, בקול רם ובאחדות – הופכת את היחידים המתפללים לציבור, ואז גם התפילה בלחש של כל אחד היא תפילה בציבור.
בית הכנסת הוא המקום בו מתכנסים האנשים והופכים לציבור, ועל כן יש ערך גדול לתפילה בבית הכנסת.
ב. הגעה לתפילה בזמן.
מובא בגמרא4:
תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש.
כניסה באחרונה היא כניסה באיחור5.
מבארת הגמרא:
ואל יכנס אחרונה לבית המדרש – משום דקרו ליה פושע.
ויש גורסים (וכן ברש"י): "עצל".
פשיעה בלשון חז"ל היא רשלנות. ביטוי חריף זה ביחס לנכנס באיחור מלמד על בעיה של זלזול. יכול לקרות לאדם שהוא נאלץ לאחר לתפילה. חכמים אף קבעו הלכות למי שמאחר, על מה ידלג ומה יאמר. אך מי שמאחר באופן קבוע – הרי זה מלמד על אישיותו, שהוא "פושע" – הוא מזלזל בחשיבותה של התפילה, של בית הכנסת ושל הציבור.
כאשר החזן מתחיל לומר "הודו", ובית הכנסת איננו מלא – זה זלזול בתפילה. חכמים קבעו את סדר התפילה, את פסוקי דזמרא הקודמים לקריאת שמע וברכותיה ולשמונה עשרה. מי שמאחר – איננו שותף לכך. הוא מנותק מן הציבור. יש לו עולם משלו וזמן משלו, ואין הוא משייך עצמו למציאות הכללית של התפילה בבית הכנסת.
זמן הוא דבר המאחד בין האנשים. קובעים התכנסות בזמן מסויים, וכך יכולים כולם להיפגש ולהתאחד. מי שמאחר מתעלם מן הזמן ומן האיחוד של הציבור. הגעה בזמן מבטאת כבוד לתפילה ולקב"ה. חז"ל אומרים שמי שרגיל לבוא לבית הכנסת ואיננו מגיע – הקב"ה שואל עליו – מדוע לא באת, חיפשתי אותך6. הקב"ה שוהה בבית הכנסת וממתין למתפללים, ומי שמאחר – מבטא ניתוק וחוסר אכפתיות.
ג. כיצד מתנהגים בבית הכנסת.
ההתנהגות בתפילה, ובמיוחד הדיבור בעת התפילה, הם תופעה שצריכה חיזוק באופן כללי.
דבר מזעזע מובא בשם האדמו"ר מגור בעל "אמרי אמת", שהסיבה שהשואה פגעה בעיקר בארצות אשכנז ולא בבני עדות המזרח, היא שזהירותם של בני עדות המזרח בכבוד בית הכנסת, ובמיוחד בענין של שיחות בטלות בבית הכנסת.
זו אמירה מזעזעת. צרות כל כך קשות ונוראיות – בגלל דבורים בתפילה.
גם בשם בעל תוספות יום טוב אמרו דבר דומה, על פרעות ת"ח ות"ט, שהיו בעקבות דבורים בזמן התפילה, והוא אף כתב ברכה למי ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בזמן התפילה.
הזלזול בבית הכנסת ובתפילה הוא ניתוק מן החיים, כפי שראינו לעיל בדברי הגמרא. כך הוא בגלות, בו הקדושה שורה בבתי כנסיות, וגם בארץ ישראל בזמן שאין לנו בית מקדש. קדושתו של בית הכנסת היא מן התורה, וזלזול בו גורם לחיתוך פתיל החיים ממקורו.
לא עברות גדולות הן הגורמות לצרות כה קשות, אלא הדברים הקטנים, היחס הנכון למקום ולזמן – לבית הכנסת ולתפילה. גם מי שאינו מצליח לכוון כראוי, יוכל לזכות לכך אם יסגל לעצמו יחס נכון לתפילה ולבית הכנסת.
עלינו להתחזק בכבוד בית הכנסת ובמוראו, מתוך היחס לשכינה השורה במקום זה.
1 ח' ע"א.
2 ברכות ו' ע"א.
3 מלכים א' ח', כ"ח.
4 ברכות מ"ג ע"ב.
5 "אחרון" בלשון התורה הוא מי שבא אחרי הקודם לו, ככתוב: (בראשית ל"ג, ב'): "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים", וברש"י: "ואת לאה וילדיה אחרונים – אחרון אחרון חביב". יש "אחרון", ויש "אחרון אחרון".
6 עי' ברכות ו' ע"ב: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד – הקב"ה משאיל בו, שנאמר: 'מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו'…".