גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה
1כיום, איננו מכירים כמעט מציאות של הכנסת אורחים, של אדם שמגיע למקום בו הוא לא מכיר איש וזקוק לאירוח, לסעודות וללינה.
אולם, בעולם הישיבות אנו זוכים להרבה אורחים מידי שנה – תלמידים הבאים לשבוע ישיבה. חשוב לרכוש את היחס הנכון לאורחים, ולהתחזק במצוה חשובה זו של הכנסת אורחים.
כתב ה"פלא יועץ" (ערך "אורחים"):
והנה אם בא אורח לעיר… וכי ימצא איש שמאסף אותו חיה יחיה ממש, ולכן למצוה רבה יחשב, ולפי גודל המצוה ככה יעשה נחת רוח ליוצרו ובא בשכרו, ולכן עול האורח יקל בעיניו, ועול יסבול ולא יבול, אשרי איש אוהב את ה' ולפי רוב האהבה אין טרחא ואין כסף נחשב בעיניו נגד עשות נחת רוח ליוצרו.
חיבתה של מצות הכנסת אורחים וחשיבותה, גורמים לכך שהיא קלה על בעל הבית. הוא שמח לעמול בשביל האורח, שבזה עושה הוא נחת רוח ליוצרו.
דבריו מזכירים את הגמרא במסכת בבא מציעא (פ"ו ע"ב):
אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. "ואל הבקר רץ אברהם", "ורוח נסע מאת ה'". "ויקח חמאה וחלב", "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". "והוא עומד עליהם תחת העץ", "הנני עומד לפניך שם על הצור [וגו']". "ואברהם הולך עמם לשלחם", "וה' הולך לפניהם יומם". "יוקח נא מעט מים", "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם".
העשיה של בעל הבית בעצמו ולא על ידי שליח מלמדת על כך שאין הוא רואה בזה עול. אדרבה, הוא שמח לעשות זאת, ועושה זאת בהארת פנים, בזריזות. כאשר אין רצון לסייע לאורח, כל פעולה קטנה נראית קשה, העשיה כרוכה בטרחה רבה, והאדם מעדיף להעביר את המשימה לשליח.
בעומק הדברים יש להבין את המשמעות שהקב"ה עשה לישראל בעצמו ולא על ידי שליח. מכת בכורות הקב"ה עשה בעצמו ולא על ידי שליח, ושאר המכות על ידי שליח. מי הם השליחים של ה'? חוקי הטבע. בדרך כלל ה' מלביש את מעשיו בלבושי הטבע, ופועל באמצעותו. יש מקרים מיוחדים בהם הקב"ה פועל בעצמו, ולא מלביש את פעולותיו בצורה טבעית.
כך גם באדם. כאשר הוא שמח בעשיית המצוה, הוא עושה אותה בעצמו, ולא בדברים אחרים שהוא מתלבש בהם. האורח זוכה להנות מהארת פניו של בעל הבית, כפי שעם ישראל זוכה להנות מהארת הפנים של ה', ולא מהופעה מלובשת ומוסתרת.
העשיה בשמחה, התחושה ש"כל עול יקל בעיניו" של בעל הבית, היא חלק ממצות הכנסת אורחים. לא רק לבעל הבית קל יותר בצורה כזו, אלא גם לאורח. כאשר בעל הבית מארח בשמחה, האורח מרגיש בנוח. אולם כאשר בעל הבית נאנח בכל מעשה שעושה ופועל מתוך תחושת עול – האורח חש כי איננו רצוי וכי הוא מטריח את בעל הבית.
זו המשמעות של עשיית הדבר בעצמו. העושה על ידי שליח מבין שמה שחשוב זו התוצאה – שלאורח יהיו מים. אולם, האורח אינו זקוק רק למים. הוא זקוק בעיקר ליחס טוב ונעים. על כן צריך בעל הבית בעצמו לפעול בהארת פנים ובשמחה, ולתת לאורחו הרגשה טובה.
ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות… (בבא בתרא ט' ע"א).
התחושה הטובה לעני, וכן לאורח, חשובה יותר מהדברים שהוא מקבל. על כן חשוב שבעל הבית יעשה בעצמו, יאיר את פניו לאורחו ויתן לו הרגשה טובה.
כשאנו פונים אל האורח פנים אל פנים, גם הקב"ה פונה אלינו כך, ועושה בעצמו ולא על ידי שליח.
נעיין בגמרא בשבת העוסקת בסוגיית הכנסת אורחים (קכ"ו ע"ב):
משנה. מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש…
גמרא. …אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני 'מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש'. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני 'מפני האורחין', והדר 'ומפני בטול בית המדרש'. אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'"…
כשרבי יוחנן למד את המשנה, הוא לא עסק רק בצד ההלכתי של פינוי קופות בשבת. בצד העיסוק הזה יש מקום לחשוב גם מה דברי התורה פועלים עלי, מה יוצא מהמשנה מעבר להלכות הכתובות בה. רבי יוחנן למד מן המשנה את ערכה של הכנסת אורחים, שכן המשנה משוה אותה לביטול בית המדרש.
לפעמים, כשבא אורח לישיבה, הוא מבקש שיסדרו לו חברותא. יש בחורים שמרגישים שזה "ביטול תורה" – במקום ללמוד את הדברים שאני רגיל, ברמה שלי, אני צריך ללמד את האורח דברים שהוא מעוניין בהם, ברמה שלו.
אולם, הגמרא אומרת שהכנסת אורחים שוה להשכמת בית המדרש או אף גדולה הימנה. רב מפליג אף יותר ואומר שהכנסת אורחים חשובה יותר מהקבלת פני שכינה. "הקבלת פני שכינה" היא השאיפה הגדולה ביותר של האדם. מה יכול להיות גדול מזה? אף על פי כן – הכנסת אורחים חשובה יותר.
מדוע? הנקודה היסודית במתגלה באדם במצות הכנסת אורחים, היא הרגישות. מידה זו היא גם הבסיס ליכולת של האדם להגיע למדרגה של הקבלת פני שכינה.
רגישות פירושה לחשוב גם איך השני מרגיש, ולא רק מה יש לי לומר. לפני שאתה מעיר לאורח על לבושו החריג בישיבה – תחשוב עליו ועל תחושתו. הוא נמצא במקום חדש, איננו מכיר את הכללים ואת קוד ההתנהגות המקובל במקום. הערה שלך יכולה להוסיף לתחושת הזרות שלו.זו תחושה קשה מאוד. אורח מרגיש זר מעצם מעמדו. כל תנועה שלו, כל אמירה וכל מעשה מחושב. על כן צריך להיות רגישים לאורח, לנסות להרגיש את הרגשותיו.
הרגישות היא תכונה חשובה לאדם, ויש לה ערך גדול גם בלימוד התורה. לא לחינם רבי יוחנן משוה בין שני הדברים. אדם חסר רגישות, לא יחוש גם בלימודו בדברים דקים. הוא יתקל בקושיות גדולות ויעבור עליהן בלא לחוש בהן, בגלל חוסר הרגישות שלו. השכינה יכולה להתגלות אליו – והוא לא ידע מזה.
על כן עלינו לפתח אוזניים ועינים בעלי רגישות לתורה, למציאות ולאנשים סביבנו.
יתכן, שחלק מן הבעיה בהכנסת אורחים נובעת מהתרבות שאנו עטופים בה, שחודרת גם אלינו.
נראה שבעולם המודרני, הזרות היא חלק מהותי מן החיים ומן התרבות. התופעה המצויה בעבר, של אירוח אדם זר שנקלע לעיר לשבת – כלל לא מתאימה למציאות החיים המקובלת היום.
במקומות רבים אין אדם מכיר את שכניו. דפיקה בדלת – נענית בהצצה חשודה ובנעילתה. מי שהתנסה ב"פנים אל פנים" בערים הגדולות יודע, שקשה מאוד להיכנס שם לבתים. מעטים פותחים את הדלת, ואז הם אומרים "כבר תרמתי" ומיד סוגרים…
יתכן שגם אנו ניזונים מתרבות זו, ולכן איננו פתוחים מספיק לחוש את האורחים.
עלינו לתקן התנהגות זו. להיות פתוחים איש לרעהו, להאיר פנים, לשמוח כשבא אורח, לגשת אליו, להתעניין, לסייע, ולא לחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה עבורנו.
בישיבה יש לכך ערך מיוחד. אורח מבין שהצורה שבה מתנהגים אליו בישיבה – היא הצורה שהתורה פועלת עם לומדיה. אם הוא נתקל ביחס שלילי – הוא משליך מהיחס הזה על כל עולם התורה והשפעתה על הבריות. יש לנו אחריות גדולה על הצורה שבה התורה מוצגת. עלינו להתחנך לכך שהתורה תפעל עלינו בצורה חיובית. להיות אנשים טובים יותר. להענות לצרכים ולהתנדבויות, להכניס אורחים במאור פנים, ליצור אוירה נעימה סביבנו.
נסיים בסיפור על הכנסת אורחים, שהתרחש בדורנו, ואני מכיר את הנפשות הפועלות בו.
בישיבת כפר הרואה למד בחור שגדל בשכונת התקוה בתל אביב – שכונה עזובה וחלשה, רחוקה מתורה. הבחור אף הוא היה רחוק מתורה, והתנהגותו היתה בוטה וגסה.
כמו כל חבריו, נסע אף הוא לשבוע ישיבה. הגיע לישיבה אחת, נכנס לאחד החדרים, בלי לשאול ובלי לברר, נכנס לאחת המיטות, ונרדם. הגיע "בעל המיטה", העיר אותו, ואמר לו: זו המיטה שלי, תוכל למצוא מיטה בחדר הימני. אותו בחור לקח את חפציו ונסע מהישיבה. לא מצא חן בעיניו היחס הזה.
הגיע לישיבה אחרת, ישיבת עזתה. אף כאן, נכנס לאחד החדרים, בלי לשאול ובלי לברר, נכנס לאחת המיטות, ונרדם. הגיע "בעל המיטה", ראה שמישהו ישן במיטתו – כיסהו היטב בשמיכה והלך לחפש לעצמו מיטה אחרת.
סופו של הסיפור הוא, שהבחור נשאר ללמוד מאותו רגע בישיבה, ולמד עוד שנים רבות בישיבה. הכנסת האורחים פעלה עליו לקרבו לתורה בצורה מפליאה.
זו דוגמא לרגישות לאדם שהגיע למקום זר, והוא זקוק ליחס טוב ומאיר. עלינו ללמוד ולסגל לעצמנו יחס נכון, זריזות ושמחה עם אורחים.