פרקים ו’ – ז’ – בניין ביהמ”ק השני בהסתכלות גשמית ורוחנית

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
ספר עזרא – פרקים ו’ – ז’

“א וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס–עֶזְרָא, בֶּן-שְׂרָיָה, בֶּן-עֲזַרְיָה, בֶּן-חִלְקִיָּה. ב בֶּן-שַׁלּוּם בֶּן-צָדוֹק, בֶּן-אֲחִיטוּב. ג בֶּן-אֲמַרְיָה בֶן-עֲזַרְיָה, בֶּן-מְרָיוֹת. ד בֶּן-זְרַחְיָה בֶן-עֻזִּי, בֶּן-בֻּקִּי. ה בֶּן-אֲבִישׁוּעַ, בֶּן-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הָרֹאשׁ. ו הוּא עֶזְרָא, עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-נָתַן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתֶּן-לוֹ הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-ה’ אֱלֹהָיו עָלָיו–כֹּל, בַּקָּשָׁתוֹ.
ז וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים, וְהַנְּתִינִים–אֶל-יְרוּשָׁלִָם: בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ. ח וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית, לַמֶּלֶךְ. ט כִּי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן–הוּא יְסֻד, הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל; וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בָּא אֶל-יְרוּשָׁלִַם, כְּיַד-אֱלֹהָיו, הַטּוֹבָה עָלָיו. י כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ, לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת ה’ וְלַעֲשֹׂת, וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל, חֹק וּמִשְׁפָּט.
יא וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן, הַסֹּפֵר: סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְו?ֹת-ה’, וְחֻקָּיו–עַל-יִשְׂרָאֵל. “

סדר המלכים1
עפ”י המחקר:
מכורש עד ארתחששתא המחקר מכיר חמשה מלכים: כורש2 539-530 לפה”ס, כנבוזי 530-522, דרייוש522-485, חשיראש (ביוונית כסרכסס)485-465, ארתחששתא 464-424.
שאלות: 1. בסדר הנ”ל עלינו להסביר היכן אחשוורוש ממגילת אסתר?
2. עליית עזרא היא:

ז וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים, …בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ.” (פרק ז’)

אולם בעזרא בפרק הקודם דובר על חנוכת המקדש בשנת 6 לדריווש:

“טו וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה, עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר–דִּי-הִיא שְׁנַת-שֵׁת, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.” (עזרא ו’)

קרי: יש כאן דילוג של מעל 50 שנה בין פרק ו’ לפרק ז’!
הדבר לכאורה אפשרי, וכך אכן רבים כך טוענים וכך מקובל לפרש שספר עזרא מחולק לשתי תקופות. פרקים א-ו ופרקים ז- י שההפרש ביניהם הוא עשרות שנים!
אלא שהביטוי ” וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ” בראש פרק ז’ מלמד על סמיכות האירועים עפ”י כלל שייסדו חז”ל ‘כל וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – סמוך ‘. והשיטה המקובלת לא מתאימה כאן עם דברי חז”ל הללו.

“א וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס–עֶזְרָא, בֶּן-שְׂרָיָה ו הוּא עֶזְרָא, עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-נָתַן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתֶּן-לוֹ הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-ה’ אֱלֹהָיו עָלָיו–כֹּל, בַּקָּשָׁתוֹ.”

יש לציין שעפ”י חז”ל ארתחששתא הוא דרייוש3. ואם כן אנו מרויחים את קצור פער השנים במעבר בין פרק ו’ לפרק ז’. וספר עזרא הינו יחידה אחת עם רצף היסטורי הגיוני וללא דילוגים.

מיקומה של מגילת אסתר
התפישה המקובלת שגם ‘דעת מקרא’ הולך כמוה שאחשורוש הוא המלך שמולך לאחר דרייוש המולך עשרים שנה, , חשריאש, ואכן שמו דומה לשם אחשורוש המופיע במגילה. (רומז לזה ג”כ צורת הכתיב של אחשורוש בסוף פרק י’ במגילה)
{מכמה מקומות בחז”ל עולה שאת אחשורוש יש לזהות עם כנבוזי, כאשר דרייוש עפ”י מסורת חכמים הבונה את הבית הוא בנה של אסתר. גישה זאת נדחתה על הסף מפני שאין קשר בין השם כנבוזי לאחשורוש. יתרה מזאת כנבוזי לא מלך מספיק שנים4 כדי להכניס לתקופתו את כל ארועי המגילה. }
הזיהוי הנוכחי מתאים לכמה וכמה עניינים המתוארים במגילה:
א. ההיסטוריונים מתארים את חצרו של חשריאש כחצר של הוללות וכד’. (אם כי, תאור זה יכול גם להתאים מסתמא גם למלכי פרס אחרים שלא היו צדיקים מסתמא…)
ב. המשתה המסופר בתחילת המגילה נראה הזוי ותמוה:

“א וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ–שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה. ב בַּיָּמִים, הָהֵם–כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת–לְפָנָיו. ד בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. ” (אסתר א’)

קורות ימי העמים בזמן המלך חשרייאש אנו יודעים על מלחמת עולם גדולה המתארגנת ע”י מעצמות המזרח מול המעצמה העולה במערב, יון.
בקרב סלמיס, קרב ימי גדול מאד, בו החלה הנפילה. ובעצם משם קו פרשת המים שהמלכות הפרסית מתחילה לדעוך והמלכות היוונית מתחילה לעלות. או במדויק יותר: במבט היסטורי לאחור נראה ששם שורש גדולה העתידית של יון. (ויקח עוד שנים רבות לכך…)
המשתה המתואר כאן הוא הכיסוי לתכנון המלחמה האדיר שנעשה בארמון המלוכה. לאחר חזרתו מובס מן המלחמה, ישנה אוירה מאד קשה מסביב המלך ובית המלוכה. אוירה של תככנות ורצון להדיח את המלך. (אולי סיפור בגתן ותרש). השנה השביעית, שנת בחירת אסתר המלכה, היא שנת חזרתו מובס מן המערכה. וע”כ הוא מסתגר בחדרו מפחד המתנקשים הפונטציאלים והמן ממונה לנהל את הממלכה מחוץ לארמון. הוראות פתיחה באש לנכנס לארמון ללא רשות היא אחת דתו להמית…

התיאור הנפלא הזה מלווה בבעיה אחת! אין זה עולה, לכאורה, יפה עם דברי חז”ל5!

” ד וַיְהִי עַם-הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם-יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ו וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָו?ֹתָו עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית… כד בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ” (עזרא ד’)

כתב השטנה של המן נכתב בשנה ה-12 לאחשוורוש. קצת קשה לשייך את כתב השטנה המוזכר כאן למסופר במגילת אסתר.

“ז וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל-יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ. ח וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ. ט כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל-יְרוּשָׁלִַם כְּיַד-אֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו. י כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת ה’ וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט. יא וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְו?ֹת-ה’ וְחֻקָּיו עַל-יִשְׂרָאֵל”. (עזרא ז’)

יש כאן תיאור מאד חגיגי, שינוי מגמה. לעומת הגל הראשון הקטן מאד שאיננו יודעים עליו הרבה. הגל השני שבו תסבוכות במספרים כפי שראינו בשעורים הקודמים ובראש גל זה שתי דמויות, מנהיג דתי ומנהיג מדיני.
וכאן עליה שלישית, עליית עזרא, בעל ייחוס מכובד מכהן הגדול. התיאור כאן מצביע על מנהיג שיש בידו אשור וסיוע גדול מהמלך והוא בא לעשות סדר.
לשם מה יש צורך מיוחד ללמד בישראל חוק ומשפט?

” י כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת ה’ וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט.”

אלא שכל המחוקקים והשופטים ולומדי התורה נשארו בבבל. ולארץ ישראל עלו ‘עשרה יוחסין…’ מדברי חצי אשדודית… המציאות בארץ ישראל לא פשוטה!
תיאור הזמן, שנה שביעית למלך, מלמד שעליה זו התרחשה זמן קצר לאחר חנוכת המקדש. המציאות היא בבחינת מתן תורה מחודש בארץ ישראל.
חז”ל אומרים: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלא שהקדימו משה. חז”ל מזהים כאן התחלה חדשה בעוצמות גדולות מאד. ולכן החיבור כאן למשה ולאהרון בולט מאד בפסוקים. מחד כתב יחוס לאהרון ומאידך דמיון למשה.

“א וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס עֶזְרָא בֶּן-שְׂרָיָה בֶּן-עֲזַרְיָה בֶּן-חִלְקִיָּה… בֶּן-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ. ו הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-נָתַן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל6…” (עזרא ז’)
” יא וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְו?ֹת-ה’ וְחֻקָּיו עַל-יִשְׂרָאֵל.” (עזרא ז’)

הפסוקים יוצאים מגדרם לשבח את עזרא. ומפתיחה צנועה זו של עזרא תתפתח תורה שבעל פה.
בדבר השאלה: מדוע ‘המתין’ עזרא בעלייתו עד עכשיו? נטפל בכך בהמשך.

עפ”י חז”ל:

“תנא הוא כורש הוא דריווש הוא ארתחששתא ” (בבלי, ראש השנה דף ג’)

דברי חז”ל תמוהים, וודאי עפ”י הדעה הרווחת במחקר, אבל גם מפשטי המקראות לכאורה, כאמור:

“ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ו וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָו?ֹתָו עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. ..” (עזרא ד’)

כיצד חכמים מבארים עפ”י שיטתם את פסוק ה’ דלעיל?
וכיצד הם מתמודדים עם הפסוק הבא המעמיד את שלשת הדמויות אחת אחר השניה?

“וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ, מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל, וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.” (עזרא ו, יד)

א”ר חסדא: ‘לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן’ שנא’: (נחמיה א) “דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וגו'” וכתיב: (נחמיה ב) “ויהי בחדש ניסן שנת עשרי’ לארתחשסתא וגו'” מדקאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים מכלל דר”ה לאו ניסן הוא.
בשלמא היאך מפרש דלארתחשסתא, אלא האי ממאי דלארתחשסתא, דילמא למנינא אחרינא הוא?
אמר רב פפא: שנת עשרים שנת עשרים לגזירה שוה מה התם לארתחשסתא אף הכא לארתחשסתא.
וממאי דמעשה דכסלו קדים דילמא מעשה דניסן קדים?
לא ס”ד, דתניא: ‘דברים שאמר חנני לנחמיה בכסלו אמרן נחמיה למלך בניסן’. דברים שאמר חנני לנחמיה בכסלו שנאמר: (נחמיה א)” דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה ויבא חנני אחד מאחי הוא ואנשים מיהודה ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלם ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלם מפורצת ושעריה נצתו באש”. אמרן נחמיה למלך בניסן, שנאמר: (נחמיה ב) “ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע לפניו ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רע לב ואירא הרבה מאד ואומר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אוכלו באש ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה [אל] עיר קברות אבותי ואבננה ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו עד מתי יהיה מהלכך ומתי תשוב וייטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן”.
מתיב רב יוסף (על דברי רב יוסף): (חגי א) “ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש, “וכתיב: (חגי ב) “בשביעי בעשרים ואחד לחדש ” ואם איתא (שר”ה למלכי פרס הוא בתשרי, אז) בשביעי בשנת ג’ מיבעי ליה?
אמר ר’ אבהו: כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל.
מתקיף לה רב יוסף: חדא דא”כ קשו קראי אהדדי דכתיב: (עזרא ו) “ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר די היא שנת שית למלכות דריוש מלכא” ותניא: ‘באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו’. וכתיב: (עזרא ז) “ויבא ירושלם בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך7” ואם איתא (שלמלך כשר מונים מחודש ניסן כמלכי ישראל) שנת השמינית מיבעי ליה?
ועוד מי דמי התם כורש הכא דריוש?!
תנא: ‘הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא’ כורש שמלך כשר היה, ארתחשסתא על שם מלכותו, ומה שמו דריוש שמו!
מ”מ קשיא (הסתירה בפסוקים דלעיל) א”ר יצחק לא קשיא: כאן קודם שהחמיץ (מנו מניסן כמלכי ישראל) כאן לאחר שהחמיץ(חזרו למנות מתשרי). (בבלי, מגילה דף ג’)

שימת לב בסוגיה מעלה שהסוגיה כאן לא מדברת על כורש! כורש איננו נושא הסוגיא אלא דריוש. קרי: התלמוד בנסיונו לתרץ את דברי ר’ אבהו טוען שדריוש הספצפי שאנו דנים בו ניתן לכנות גם כורש וכפי שר’ אבהו כינה אותו. אבל אין טענת התלמוד שבסדרי מלכות פרס כורש הידוע ודריוש הידוע הם אותו מלך.
אדרבא שאלת הגמ’: ‘ועוד מי דמי התם כורש הכא דריוש?!’ מלמדת על ידיעת התלמוד שאין אלו אותה דמות.
רש”י ג”כ הבין כך את הסוגיה בכותבו בד”ה הוא כורש וכו’:

“אף דריוש שאחר אחשורוש נקרא כורש”

הגר”א הוסיף תבלין באומרו כורש בגימטריא דריוש.
חז”ל אומרים כאן: ‘ארתחשסתא על שם מלכותו’. כלומר: הם מבינים שארתרחשתא זהו שם המלכות ואינו שם המלך. דבר זה הוא משורשי המחלוקת בין המחקר לבין חז”ל.
המחקר מונה לפחות 3 מלכים שונים בשם ארתרחשתא, כאשר עפ”י חז”ל אין מלך פרטי כזה כלל. הוא שם השושלת כמו פרעה במצרים ואבימלך אצל פלישתים.
עפ”יז, אין קושי בפסוק: “ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים. .. כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס.”(עז’ ד’)
ועדיין הקשה הפסוק השני: ” וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.” (עזרא ו, יד)
אמנם כוון לתשובה רמוז במסורת בטעמי המקרא המפרידים בין שני חלקי המשפט ומציבים את ארתרחשתא לבדו בכינוי בלשון יחיד ‘מלך פרס’! ובהמשך יבואר.
המחקר עומד נבוך מחמת עשרות שנים שנוספו למלכות פרס עקב ריבוי המלכים שנקראו ארתרחשתא (הראשון, השני, והשלישי…). בממצא הארכיאולוגי נמצאו שמות כל שאר מלכי פרס ורק שם זה לא נמצא8! מעלה הרהור…
מדוע לכנות בתלמוד כאן את דריוש בשם כורש? כורש הינו מלך כשר מפאת שנתן אשור לבנות הבית. אבל המהלך הגדול של כורש נעצר בעקבות כתבי השטנה. בשנת שתיים לדריוש חוזר מהלך בניית המקדש. וע”כ חז”ל במליצתם התכוונו שדריוש הוא ממשיכו של כורש במהלך הגדול של בניית הבית וע”כ הוא מכונה בסוגיא כאן כורש.
אין לתפוש ולהבין את דברי חז”ל כאמירה היסטורית המזהה את דריוש עם כורש המלך הראשון.אלא כורש הגדול שמו הפרטי אכן היה כך ודרשו עליו חכמים כשר היה. ודריוש קיבל בתלמוד כינוי נוסף כורש כשם קודמו מחמת שחזר ואשר את המשך מפעל הבניה.

בדבר השאלה: מתי המקרא כינה את המלך בשמו הפרטי ומתי בשמו המשפחתי ארתרחשתא? לא מצאנו מישהו שהציע שיטה והסבר בעניין. ננסה בהמשך השעורים להציע הסבר לפחות חלקי.

יג אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר-נַהֲרָה, שְׁתַר בּוֹזְנַי–וּכְנָוָתְהוֹן: לָקֳבֵל, דִּי-שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא–אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ. יד וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא; וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ, מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל, וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. טו וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה, עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר–דִּי-הִיא שְׁנַת-שֵׁת, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.” (עזרא ו’)

בעזרא ו’, יד מופיעים המלכים כשלישיה ובתוכם ארתרחשתא כמלך העומד בפני עצמו! כיצד מסתדרים, אם כן, דברי חז”ל בפסוק זה? פסוק זה אכן קשה מאד ליישבו!
מדוע דווקא ארתרחשתא מכונה מלך פרס? האם כורש ודריוש אינם מלכי פרס?! אמנם מצאנו בנאי /מהנדס שקרוי בשם המלך. חירם בנאי המלך קרוי בשם מלכו חירם מלך צור. האם גם כאן נאמר שכורש ודריוש הם שמות מהנדסים והמלך הוא ארתרחשתא? דא עקי: לא מצאנו מדרש כזה. וע”כ אפשרות זו לא נמשיך לפתח אותה.
בתרגום השבעים פותרים את הבעיה ומתרגמים ‘מלכי’ פרס9.
עפ”י התפישה ההסטורית- המחקרית ארתחששתא הוא הרבה יותר מאוחר. ובין המלכים המוזכרים בפסוק כאן לבין ארתחששתא ישנם שני מלכים נוספים לפחות. כך שגם לתפישה המחקרית, מה שייך לכאן אזכור ארתרחשתא?
והרי האגרת של ימי ארתחשתא אינה עוסקת כלל בבניית המקדש אלא בבניית העיר.
על כרחנו מביא ‘דעת מקרא’ שהולך בשיטת החוקרים שבימי ארתחשתא בנו משהו אחר. בנו את החומה. ומביאים את האגרת הזו רק כדי להראות דוגמא לכתבי שטנה שהיו בתקופה הכוללת של ימי עזרא ונחמיה. וכמו שבארנו בשעורים הקודמים על אזכור ארשתחששתא בעזרא ד’, ז.
המעיין היטב בפרק ו’ ובתיאור של בניית הבית בימי דרייוש, ישים ליבו לכך שמאד קשה לדחוף לפסוקים העוסקים בבנין הבית את ספור ארתחששתא שלטענת החוקרים מלך עשרות שנים מאוחר יותר.
סכום ביניים לבעיות בכל שיטה בהבנת הפסוק הנ”ל:
שיטת חז”ל הקובעת שארתחששתא אינו מלך בפני עצמו קשה בפסוק זה המונה את המלכים ברצף. אבל לא פחות קשה שיטת החוקרים שמחד מאחרת מאד את ימי מלכותו של המלך המכונה על ידם ארתחששתא ומאידך מוזכר כאן שלא במקומו ההיסטורי.

נבואת חגי

“א בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה’ בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת-בֹּא עֶת-בֵּית ה’ לְהִבָּנוֹת.” (חגי א’)

מספר עזרא הבנו שיש עקרונית רצון של שבי יהודה לבנות, אלא שצרי יהודה מפריעים לבניה.
לעומת זאת מפתיחת ספר חגי אנו מבינים שהעיכוב הוא פנימי, עיכוב מצד ישראל. הנביא חגי אינו מזכיר שום מניעה חיצונית, אלא רק מניעה מצידם של ישראל.

“ג וַיְהִי דְּבַר-ה’ בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. ד הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב.”

בתים ספונים פירושו = בתים עם סיפון/ עם תקרה. קרי: אתם יושבים בנחת בבתים ספונים והבית הזה חרב.
הנביא מבקש מהם לשים לב לפרנסה שלא מצליחה בידם, ולהבין את הסיבה לכך:

“ה וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל-דַּרְכֵיכֶם. ו זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב. ז כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל-דַּרְכֵיכֶם. ח עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה-בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה’. ט פָּנֹה אֶל-הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה’ צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. י עַל-כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. יא וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל-הָאָרֶץ וְעַל-הֶהָרִים וְעַל-הַדָּגָן וְעַל-הַתִּירוֹשׁ וְעַל-הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל-יְגִיעַ כַּפָּיִם. ” (חגי א’)

הנביא קורא להם לגשת ולהתחיל בבניית הבית.
איננו מוצאים את זרובבל ושאלתיאל ניגשים לנביא ומסבירים לו את המציאות הפוליטית הקשה בה הם חיים,את כתבי השטנה ואת הזרוע מטעם המלכות שעצרה את הבנייה בכוח.
לעומת זאת אנו מוצאים את התגובה הבאה של העם:

יב וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיהֶם וְעַל-דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה’.

העם אינם מתכחשים ואינם מתרצים תירוצים אלא יראת ה’ נופלת עליהם. גם כאשר בשלב ראשון אינם יודעים מה לעשות בדיוק. עצם קבלתם את הטענה שהצרות הבאות עליהם הם מחמת טעותם ויראת ה’ שאוחזת בהם היא דבר גדול מאד! הם אינם סוקלים את הנביא באבנים וגם אינם מתכחשים לדבריו בנימוקים ריאליים.
העם אינם יודעים מה לעשות בדיוק. ובכל זאת קבלת יראת ה’ היא העיקר. ומכאן ואילך ‘ אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם-ה”.
הנבואה תלווה את מעשיהם ותדריך אותם:

“יג וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה’ בְּמַלְאֲכוּת ה’ לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם-ה’. יד וַיָּעַר ה’ אֶת-רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת-רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית-ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם. טו בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ. “

עשיית המלאכה כאן במשמעות של התארגנות ראשונה, אסוף חומרי בנין וכד’.

מסתבר שזה קשה, זרובבל ושאלתיאל זקוקים לחיזוק ואמונה:

“א בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְּבַר-ה’ בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. ב אֱמָר-נָא אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל-שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר. ג מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. ד וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם-ה’ וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל-עַם הָאָרֶץ נְאֻם-ה’ וַעֲשׂוּ כִּי-אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה’ צְבָאוֹת. ה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל-תִּירָאוּ. ו כִּי כֹה אָמַר ה’ צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-הַיָּם וְאֶת-הֶחָרָבָה10. ז וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה’ צְבָאוֹת. ח לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה’ צְבָאוֹת. ” (חגי ב’)

הקושי הוא בעיקר מינטלי. נמצאים כאן רק שארית העם מבבל. לא עלו סלתה ושמנה של יהדות בבל. אמצעים אין להם הרבה וגם הרוח שפופה. חלקם זוכרים את הבית הראשון בתפארתו, חלקם אנשים מבוגרים שמשתתפים כעת בבניה, הזיכרון של מקדש ראשון יוצר תחושה של קטנות ואין כוח:

יד וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא (=זקני יהודה) בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. ” (עזרא ו’)
“ט גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן אָמַר ה’ צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה’ צְבָאוֹת.” (חגי ב’)

הנבואה כאן בספר חגי הינה חזקה מאד ובעלת תקוות משיחיות כמעט…
* על הפסוק: “ט גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן אָמַר ה’ צְבָאוֹת”
נשאל התוי”ט כיצד מאמינים לביהמ”ק השלישי כאשר כאן מוזכר בית שני כאחרון?
ועונה התוי”ט שאחרון הינו הבא בתור ולא אחרון כלשוננו. וראיה לכך מלאה וילדיה אחרונים ורחל ובניה אחרונים… דא עקא: התוי”ט לא הביא משם ראייתו מפני שניתן לסותרה בקלות מהפשט. שהרי מחנה יעקב נתחלק לשתי מחנות ובכל מחנה האם וילדיה היו אחרונים כלשוננו באותו מחנה.
אלא התוי”ט הביא ראיה אחרת לדבריו:

“ח וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. “

מכאן ראיה שהאות האחרון אינו אחרון ממש אלא רק שני שהנה אות הדם הינו אחר שני האותות הללו.
והוסיף התוי”ט ותיבל את דבריו באומרו: ” והיה הדם לכם לאות על הבתים” קרי: מכת הדם תהיה לכם לאות שהפסוק בחגי המזכיר בית אחרון אינו אחרון ממש אלא יש בית נוסף אחריו.
ונראה שבפשט הדברים אכן הפסוק גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן אָמַר ה’ צְבָאוֹת” התכוון לאחרון אחרון ממש! הנביא התכוון שבית שני אינו נבנה כדבר זמני שאם כן אין זה מעודדם להשקיע בבניה. אלא אדרבא כוונת הנבואה לעודדם לבנות ולעשות בלב שלם ובמלוא המאמצים ותזכו שהבית הזה יהיה כבודו גדול האחרון מן הראשון.
יושם לב שדריוש כלל לא מוזכר כאן! לא נאמר כאן: ‘ויער ה’ את רוח דריוש’
אלא נאמר כאן: ‘ וַיָּעַר ה’ אֶת-רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת-רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם ‘. (חגי א’, יג)
אם כן, הזוית שהדברים מוצגים בספר חגי שונה מהזוית המוצגת בספר עזרא. מתקבלת תמונה מורכבת יותר משני הספרים יחד.

יד וַיָּעַר ה’ אֶת-רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶת-רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְאֶת-רוּחַ, כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם; וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה, בְּבֵית-ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם. ” (חגי א’)

* לשונות זהים של התעוררות אנו מוצאים במקומות נוספים:

“א וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר-ה’ מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה’ אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר… ה וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת-רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת-בֵּית ה’ אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ו וְכָל-סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי-כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל-כָּל-הִתְנַדֵּב. ” (עזרא א’)

רוח ה’ מעירה את כולם: בתחילה את כורש, ואת ראשי האבות בבבל לעלות לי-ם. ובהמשך את זרובבל, יהושע וכל שארית העם אשר עלו לי-ם לבנות את בית ה’.
ההתעוררות הזאת אינה פשוטה ולכן היא זקוקה לסיוע מאת ה’.
בירמיהו נבואת פורענות קשה על בבל המתחילה באותה מטבע לשון:

“ח נֻדוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאו וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי-צֹאן. ט כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל-בָּבֶל קְהַל-גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבּוֹר מַשְׁכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם. י וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל כָּל-שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ נְאֻם-ה’… יג מִקֶּצֶף ה’ לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל-בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל-כָּל-מַכּוֹתֶיהָ. יד עִרְכוּ עַל-בָּבֶל סָבִיב כָּל-דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל-תַּחְמְלוּ אֶל-חֵץ כִּי לַה’ חָטָאָה. טו הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב נָתְנָה יָדָהּ נָפְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ נֶהֶרְסוּ חוֹמוֹתֶיהָ כִּי נִקְמַת ה’ הִיא הִנָּקְמוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ-לָהּ. טז כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה אִישׁ אֶל-עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ יָנֻסוּ. יז שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. (ירמיהו נ’) א כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵעִיר עַל-בָּבֶל וְאֶל-יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי11 (=הכשדים) רוּחַ מַשְׁחִית. ב וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת-אַרְצָהּ כִּי-הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה...ד וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ. ה כִּי לֹא-אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵה’ צְבָאוֹת כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. ו נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל-תִּדַּמּוּ בַּעֲו?ֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַה’ גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ. ז כּוֹס-זָהָב בָּבֶל בְּיַד-ה’ מְשַׁכֶּרֶת כָּל-הָאָרֶץ מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם עַל-כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם. ח פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא. ט רִפִּאנוּ אֶת-בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּי-נָגַע אֶל-הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד-שְׁחָקִים. י הוֹצִיא ה’ אֶת-צִדְקֹתֵינוּ בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיּוֹן אֶת-מַעֲשֵׂה ה’ אֱלֹהֵינוּ. יא הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הֵעִיר ה’ אֶת-רוּחַ מַלְכֵי מָדַי כִּי-עַל-בָּבֶל מְזִמָּתוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ כִּי-נִקְמַת ה’ הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ. יב אֶל-חוֹמֹת בָּבֶל שְׂאוּ-נֵס הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר הָקִימוּ שֹׁמְרִים הָכִינוּ הָאֹרְבִים כִּי גַּם-זָמַם ה’ גַּם-עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶל-יֹשְׁבֵי בָבֶל. ..” (ירמיהו נא’)

בבל הינה הממלכה המחללת ביותר את ה’ בתנ”ך. נבוכדנאצר נחשב גדול המלכים בתנ”ך. וכשכזה הוא משמש כאלטרנטיבה למלך שהוא מלך המלכים קרי: לריבונו של עולם.
בבל החריבו את המקדש והגלו את ישראל מארצם. כביכול ביטלו את התוכנית האלוקית שהוציאה את ישראל ממצרים, נתן להם את התורה והשרה שכינתו בתוכם. כאשר כל העמים היו צריכים לקבל השראה מישראל ושכינה שבתוכם. כל זה מתבטל כביכול ע”י נ”נ מלך בבל.
אומרים חז”ל: “כיון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה” ואין הכוונה דווקא בביטול לימוד תורה והרי התלמוד הבבלי חובר בגלות. אלא ביטול תורה במשמעות של ביטול התגלות תורה במלואה, בישראל בארצם ובהשפעתם סביב כאומה.
והנה יש התעוררות ראשונית בגויים לבנות בית לה’ ורק לאחר מכן התעוררות בישראל. וזהו אכן הסדר תמיד שהגויים בתחילה:”אז יאמרו בגויים הגדיל ה’ לעשות עם אלה” ורק לאחר מכן אנו מתעוררים לומר “הגדיל ה’ לעשות עמנו “. יש כאן צורך בהתעוררות. אנו נמצאים בגלות במצב שינה כידוע.
כורש הבין מסיבותיו הפוליטיות שצריך לעשות משהו. והתנ”ך אומר שהעיר ה’ את רוחו. העמים מתעוררים על בבל.
מעניין שישעיהו שנים רבות לפני כן ב’משא בבל’ שנשא, מתבטא בלשון זהה ורומז בסוף דבריו לגלות ישראל שנים רבות לפני שהתרחשה:

פרק יג’:א מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ. ב עַל הַר-נִשְׁפֶּה שְׂאוּ-נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים. ג אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי. ד קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם-רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים ה’ צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה. ה בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם ה’ וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל-הָאָרֶץ…. יד וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל-עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל-אַרְצוֹ יָנוּסוּ. טו כָּל-הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל-הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב. טז וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה. יז הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת-מָדָי אֲשֶׁר-כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ-בוֹ.…יט וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה…פרק יד: א כִּי יְרַחֵם ה’ אֶת-יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל-אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב. ב וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל-מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית-יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה’ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם. “

התעוררותם של מנהיגי יהודה, אם כן, היא חלק ממהלך גדול של התעוררות כל העולם.
התעוררותם של מנהיגי יהודה היא לזכותם או לאו? הדבר כמובן תלוי בשאלה: האם התעוררות זו גרמה להם לעשות משהו בפועל או לאו?

“יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה’. טו וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה’ צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. טז וְנָחַל ה’ אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם. יז הַס כָּל-בָּשָׂר מִפְּנֵי ה’ כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ. ” (זכריה ב’)

חזרת שכינה לישראל. גם אצל הקב”ה יש התעוררות כביכול. התעוררות שגרמה להתעוררות בכל העולם.

“י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי(=כסלו) בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר-ה’ אֶל-חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. יא כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר. יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. יג וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא. יד וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם-הַזֶּה וְכֵן-הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם-ה’ וְכֵן כָּל-מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא.” (חגי ב’)

על פסוקים אלו עומדת סוגיא קשה וסבוכה בענייני טומאה וטהרה (פסחים יד’ ואילך עד סוף פרק ראשון) .
עפ”י פשט הפסוקים12 שאלת הנביא לכהנים הראשונה היא: האם הקדושה עוברת בנגיעה מבשר קדשים לבשר חולין? והתשובה היא שלא. ובשאלתו השנייה של הנביא האם טומאה עוברת בנגיעה של טמא נפש בקדשים? והתשובה היא כמובן חיובית.
הנביא מסיב את תשומת הלב שהיחסים בין טומאה וטהרה אינם כפי שהיינו מצפים בהגיון ראלי. טומאה מתפשטת בקלות בעולם וטהרה לא. יש צורך לעבוד קשה על מנת שהטהרה תתפשט. במפגש בין טומאה וטהרה יכלו להתקיים מספר מצבים: הטהרה גוברת או אף אחד לא גובר על חבירו. אבל בפועל אינו כן! כאשר טהור וטמא נפגשים- הטומאה מתפשטת מהטמא אל הטהור!
בפרה אדומה גם מתרחש הבלתי מובן: הטמא נטהר והטהור נטמא, פרדוקסלי. יוצא דופן נוסף הוא המקווה מים. המים מטהרים את הטומאה.
הנביא מלמדנו שבכדי לקדש משהו צריך לעבוד ולהשקיע. בטלה ופסיוויות לא תביא קדושה. בשביל לבנות בית מקדש צריך להתאמץ ולעבוד. הנביא למעלה פונה לישראל לעשות ולבנות. ומפנה את תשומת ליבם שהם אמנם בונים ועושים, אבל העשייה היא לביתם שלהם:

ז כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל-דַּרְכֵיכֶם. ח עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה-בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה’. ט פָּנֹה אֶל-הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה’ צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ.” (חגי א’)

הנביא מזרז אותם לעשות על אף טענתם לקשיים מבית ומחוץ, מצרי יהודה ומהצרות הכלכליות. הנביא מודיע להם שכאשר יעשו ה’ יעזור להם!
* הדגן התירוש והיצהר חוזרים מספר פעמים בנבואות ‘שיבת ציון’13:

י עַל-כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. יא וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל-הָאָרֶץ וְעַל-הֶהָרִים וְעַל-הַדָּגָן וְעַל-הַתִּירוֹשׁ וְעַל-הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל-יְגִיעַ כַּפָּיִם. ” (חגי א’)
“יט הַעוֹד הַזֶּרַע, בַּמְּגוּרָה, וְעַד-הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת, לֹא נָשָׂא–מִן-הַיּוֹם הַזֶּה, אֲבָרֵךְ.” (חגי ב’)

לאור זאת יושם לב על תוספת הנזיד בשאלות הנביא אל הכהנים:

“יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא.” (חגי ב’)

בתלמוד הבבלי בסוגיא בפסחים לומדים מכך להלכות טומאה וטהרה.
אבל נראה שבנוסף ההיגד כאן ‘אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד’ כאן מזכירים לנו את הלחם ונזיד העדשים שנתן יעקב לעשו תמורת הבכורה. וידועים דברי חז”ל: עשו מאס בעבודת הבכורות. ההיפך מ’מיאוס’ הוא ה’כבוד’. ה’כבוד’ הינו מילה מנחה כאן בהבטחות הנביא ‘גדול יהיה כבוד הבית הזה הראשון מן האחרון’ ועוד.
הנביא מלאכי בן התקופה מתריע על הנבזות שמבזים הכהנים את עבודת ה’.

“ו בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ. ז מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה’ נִבְזֶה הוּא. ח וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה’ צְבָאוֹת.. .. יא כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה’ צְבָאוֹת. יב וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ.… א וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים. ב אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם-לֹא תָשִׂימוּ עַל-לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת-הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת-בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל-לֵב. ג הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו… ט וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל-הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת-דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה. ” (מלאכי א’ – ב)


1 הדברים דלקמן מבוססים בחלקם על מאמרו של הרב יעקב מדן ‘מבוא למאמרו של ח’ חפץ על מלכות פרס ומדי’. מגדים יד’ ביטאון לענייני מקרא, הוצאת תבונות, סיון תשנ”א. מומלץ לקרוא את המאמר במקביל לשיעור זה. (הערת העורך)
2 הכוונה לשנה שמלך גם על מדי! בשנת 538-9 הצהרת כורש המפורסמת.
3 באור שיטת חז”ל וכיצד מיושב שינוי שם המלך פתאום מדרייוש לארתחששתא יבואר בהמשך השעורים.
4 כנבוזי מלך 8 שנים בלבד, וארועי המגילה מתרחשים עפ”י למעלה מתרי עשר שנה!
5 צ”ע ונטפל בשאלה זו בהמשך.
6 הביטוי: ” אֲשֶׁר-נָתַן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” עולה גם על משה גם על עזרא. ואולי מקרא שאין לו הכרע… דו משמעי בכוונה!
7 עפ”י המחקר פרקים ו-ז יש ביניהם פער של שישים שנים לערך! אבל עפ”י חז”ל דרייוש וארתחחשתא הם אותה דמות ואין שום פער סיפורי בין הפרקים. פרק ו’ עוסק בשנה השישית לדרייוש. פרק ז’ עליית עזרא בשנה השביעית לארתחששתא(=דריוש עפ”י חז”ל) ועליית נחמיה בשנה העשרים לארתחששתא (דריוש). קצת קדימה אבל בימיו של אותו מלך. ומובן הלשון ‘ואחר הדברים האלה’ בריש עזרא ז’.
8 אי ממצא במדע הארכיאולוגיה אינו ראייה כידוע. ובכל זאת הדבר מעלה ספק בטענה המחקרית בדבר מלכים שנקראו ארתחששתא בשמם הפרטי. במסורת חז”ל אכן אין מלך פרטי כזה אלא הוא שם המלכות.
9 מדרך התרגומים ל’דלג’ על בעיות בניסוח הפסוקים. בעיות שאמורות לשמש כתמרורים להתבוננות נוספת בפסוקים.
10 ביטויים שמזכירים את יציאת מצרים. וכן ההמשך בפסוק ח’: ” לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה’ צְבָאוֹת. “.
11 באתב”ש לב-קמי = כשדים. ירמיהו מצפין את שמם של כשדים ברמז. [ראייה לזיהוי זה הוא מההמשך בפסוק ד’ ומהמקבילה לעיל בפרק נ’ פסוק א’. ] ובמקום אחר בירמיהו ג”כ הצפנה מסוג זה: ‘ומלך ששך'(=בבל) ישתה אחריהם.
12 הסוגיה מפרשת את הפסוקים באופן אחר – ע”ש.
13 עיין הרב יואל בן נון ‘ יום ייסוד היכל ה’ ‘ בתוך מגדים יב’. תשרי תשנ”א. עמ’ 50-53

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן