עצירת גשמים
קיוינו שנוכל לומר היום את התפילה שנאמרת בעת ירידת גשמים, מתוך הודיה לקב"ה על השפע שהוא מעניק לנו. לצערנו, אנו נאלצים לעסוק בענין עצירת גשמים, ולברר את משמעות הענין וסיבותיו – אולי יחוס ה' ויוריד לנו שפע מן השמים.
מפורסמים דברי הרמב"ן על הפסוקים1:
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש, כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה.
הכאב הגדול בעת עצירת גשמים, מלבד המחסור המורגש במים, נובע מן העובדה שירידת הגשם היא ביטוי לדרישת ה' את עם ישראל וארצו, ועצירת הגשמים היא תוצאה של מעשינו. הגשמים הם סימן לעם ישראל אם מעשינו הם לרצון לפני ה' או לא.
לאחרונה נאמר בתחזית מזג האויר שאף שיש גשמים – הם יורדים בים ונעצרים בהגיעם לארץ. זוהי תופעה קשה ומזעזעת. "עצירת גשמים" כפשוטה – לא רק השמים נעצרים, אלא הגשמים עצמם נעצרים מלרדת בארץ. כביכול אומר לנו הקב"ה – יש גשם, והוא מוכן לכם, אך עליכם להיות ראויים לכך.
הגמרא בתענית2 מאריכה לעסוק בענין עצירת גשמים, ונעסוק בכמה ביטויים שבה.
ואמר רבי אמי: מאי דכתיב (קהלת י') "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל" – אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר – בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין, שנאמר "והוא לא פנים קלקל". מה תקנתן – יתגברו ברחמים, שנאמר "וחילים יגבר". "ויתרון הכשיר חכמה" – כל שכן אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא.
רש"י: וכל שכן אם הוכשרו מעשיהן – קודם לכן, והכי משמע: ויתרון הכשיר – ויתרון שהכשיר לחכמה, אם הכשירו מעשיהן מתחילה, שיבואו הגשמים – יותר מבחיילים יגבר, שהן מגבירין חיילים ועומדין בתפלה בזמן שקלקלו.
הגשמים נעצרים בגלל בעיות כלליות, ולא מעשים פרטיים של אדם זה או אחר. "מעשה הדור שהן מקולקלין". כאשר הפרהסיא של הדור היא בעייתית, ועברות חמורות יוצאות לרשות הרבים, ואף מקבלות הכשר בבית המשפט, הרי זה עלול להפוך לנורמה, זה דבר שמשפיע על הדור כולו.
גם הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, היה בעיה של הדור. הדור כולו נתן לדבר זה לקרות, ואף בכך יש בחינה של "מעשה הדור שהן מקולקלין".
זו אמירה מבהילה – אם הבעיה היא ברמה הכללית, של הדור כולו, מה יכול לעשות האדם הקטן, כיצד יכול הוא לתקן בעיה של הדור?
על כך אומרת הגמרא: "מה תקנתן – יתגברו ברחמים… כל שכן אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא". יש בגמרא אמירה חשובה ויסודית. יש אנשים בעלי זכויות רבות, שמעשיהן הוכשרו בתחילה, ואחר כך גרמו מעשיהם לקלקול של מעשה הדור כולו.
התקנה לכך היא להתגבר ברחמים – להגביר את מדת הרחמים על מדת הדין. הקלקול במעשי הדור גורם למדת הדין להיות מתוחה בעולם, והתיקון הוא על ידי הגברת מדת הרחמים.
ראשית, בתפילה, שרחמי היא. לבקש שינהיגנו ה' במדת הרחמים. אך יש גם צורך ביצירת "אקלים" של מדת הרחמים בעולם. להוסיף טוב, להביט בעין טובה אל המציאות, להרבות חסד וצדקה – כל אלו יוצרים אקלים של רחמים ומגבירים את מדת הרחמים על מדת הדין.
דבר זה נכון במיוחד אם "הוכשרו מעיקרא". יש להזכיר את מעשיהם הטובים של אנשים, גם אם לאחר מכן גרמו מעשיהם לקלקול של הדור. לא לעסוק בפשע, אלא בטוב שעשו האנשים.
גם אותם פושעים שגרמו לקלקול של הדור, מסרו את נפשם על עם ישראל וארץ ישראל. יתרה מזו – עם ישראל כולו גילה מסירות נפש בעליה לארץ ובבניינה, בכיבושה ובחיים בה – אלו מעשים כשרים וגדולים שנעשו "מעיקרא", ויש להזכירם וכך להגביר את מדת הרחמים, כתיקון לקלקול מעשה הדור המתבטא בעצירת הגשמים.
יש להביט אל המציאות ואל האנשים בעין טובה, במדת הרחמים, בתפילה שישובו בתשובה ויהיו כשרים גם לבסוף, וכך תתגבר מדת הרחמים.
הגמרא מתייחסת לירידת גשמים בצורה גדולה יותר מאשר מחסור במים לשתות. כך עולה מדבריו של ריש לקיש:
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (דברים י"א) "ועצר את השמים", בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד מטר – דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת, והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא: נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה, נאמרה עצירה באשה שנאמר (בראשית כ') "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם", ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב (דברים י"א) "ועצר את השמים". נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים, נאמר לידה באשה דכתיב (בראשית ל') "ותהר ותלד בן", ונאמר לידה בגשמים דכתיב (ישעיהו נ"ה) "והולידה והצמיחה". נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים, נאמר פקידה באשה דכתיב (בראשית כ"א) "וה' פקד את שרה", ונאמר פקידה בגשמים דכתיב (תהלים ס"ה) "פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים".
כשהגשמים נעצרים – הרי זה כאשה שהגיעו לה חבלי לידה – ואינה יולדת. הלידה נאמרה על הארץ, ולא על השמים. בארץ יש זרעים, היא מוכנה להוציא פירות – ואין היא יכולה בגלל עצירת הגשמים. חז"ל בדרשתם מקשיבים לכאבה של הארץ שאיננה יכולה לתת את כוחה לעם ישראל, והרי היא כאשה הרוצה בילדים, ואף עוברהּ בבטנה, ואיננה יולדת.
הגשם איננו רק מים לשתיה. הוא כלידה של הארץ. יש בו התחדשות ופקידה, כביטוי לכך שהוא נובע מדרישת ה' את הארץ.
על מה נעצרים הגשמים?
כמה דברים נאמרו בקשר לכך בגמרא, ונעסוק בחלק מהם.
אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו: אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה, שנאמר (איוב כ"ד) "ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו".
"נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה" הוא ביטוי שנאמר בלשון סגי נהור, והוא קשה ביותר. אנו יכולים לחוש אותו כשאנו רואים את הקורה סביבנו – מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה ואיום באיראן. אמנם מובטחים אנו שעם ישראל לא יכלה, אך קיום ההבטחה יכול להיות קשה ביותר. עצירת גשמים היא ביטוי לחוב קשה של עם ישראל.
דברי הגמרא נאמרו כדי לעורר אותנו לתשובה. עצירת גשמים היא ביטוי לבעיה רוחנית קשה, ועלינו לתקן את דרכנו.
בהמשך הגמרא מובאות נקודות פרטיות הגורמות לעצירת גשמים.
אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, "שנאמר ציה גם חם יגזלו מימי שלג".
הגשמים נועדו להביא פירות לעולם. כאשר הגשמים נעצרים זהו ביטוי לבעיה ביחס לפירות. עלינו להבין שהפירות ניתנו לנו מידיו של הקב"ה, וחלק מהם שייך לקב"ה ועלינו להשיב לו פירות אלו בנתינת תרומות ומעשרות.
אמנם רוב הציבור אינו חי את מצוות תרומות ומעשרות בצידן החקלאי, אך יש לכך משמעות עבורנו ביחס לממון באופן כללי, לנתינת צדקה ובמיוחד מעשר כספים.
עלינו להבין שהשפע הניתן לנו מידי הקב"ה – חלקו שייך לקב"ה. יש "חלק הכלל בממון"3 – חלק מהממון אינו שייך לאדם אלא לכלל ישראל. זהו פקדון בידי האדם, והשבת הפקדון נעשית על ידי עשיית מצוות צדקה וחסד בממון.
אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנאמר (משלי כ"ה) "רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר".
לשון הרע הוא ביטוי לחברה מקולקלת, מפורדת ומפוררת. זהו ביטוי לתככנות, להפרדה בין אנשים.
הגשם יורד לכלל ולא לפרטים. זהו ביטוי לדרישת ה' את החברה כולה. הבסיס לכך הוא בחברה מתוקנת שיכול אדם לחיות בה בשמחה – חברה בלי לשון הרע.
לשון הרע מעצים כל כשלון ונפילה של האדם. הדבורים על הנפילה גורמים לאדם כאב גדול הרבה יותר מן העברה, וחוסר יכולת לתקנה. כך נוצר פירוד בחברה. כשהחברה מפורדת – אין כלי היכול ומוכן לקבל את השפע האלוקי, ועל כן אין השפע יורד לעולם.
לשון הרע ועין רעה אל המציאות גורמים לארץ להיות "רעה", כלשון הרמב"ן לעיל, והשפע בא על ידי הגברת הרחמים, בעין טובה ולשון טובה.
אמר רב סלא אמר רב המנונא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים, שנאמר (ירמיהו ג') "וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו'".
הרב קוק זצ"ל מבאר את מהותם של עזי פנים4:
שתצילנו היום ובכל יום, מעזי פנים ומעזות פנים. עזי הפנים הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ד' בעולם, הם הם הנפשות הבאות מאותם הדורות, שהיו ראויים להיות לפני מתן תורה, אשר קומטו בלא עת (חגיגה פ"ב), כלומר, אלה שהם בכל מהותם נגד התורה והשפעת קדושתה בעולם. והנה הטבע הגס של העולם הוא ממולא מעזי הפנים הללו, שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להנתן, ולא נתנה לאחר כ"ו דור כי אם מפני שראה הקב"ה שאי אפשר לעולם להתקים בלא התורה, ואלה אשר קומטו בלא עת הלא הם הם שהקב"ה שתלן בכל דור ודור, שהם הם עזי הפנים שבכל הדורות, אין שייך לומר עליהם "שתרחיקני מהם". הריחוק אינו מועיל בדבר, שכל הסביבה כולה של החיים ההוים היא טבועה בו בתכונת הגסות החמרית ההוה בעולם. אבל הצלה צריכים: שתצילני מעזי פנים. ועיקר ההצלה כאן אינה הצלה גופנית כי אם רוחנית. ומעזות פנים, שלא יושפע שום דבר מעזות הפנים עלי חס ושלום. והתפלה הזאת היא צריכה וחודרת מאד, מאחר שאור התורה, שהוא ההיפוך מכל השאיפה של עזות הפנים, שעזי הפנים שבכל דור הם מחזיקים בה, הרי היה באמת צריך להתאחר בגלויו, ואם כן התכן של עזות הפנים הרי הוא המצב הראוי להזמן החשוך, כל זמן שאור התורה אינו ראוי עדיין להתגלות בכל זהרו ואורו הבהיר. וכמה זכות ותפלה צריכים להנצל מהשפעה רעה ומשחיתה כזו, כשנתונים בתקופת זמן כזה, שהיא ראויה להיות שולטת בנפש האנושית, של ההוה, המלא עדיין מחשכים, שבודאי צריכים הם, ביחוד היחידים, לתפלה חודרת, להצילם מעזי פנים ומעזות פנים, ברצון הקדוש העליון ברוך הוא.
תתקע"ד דורות היו ראויים לבוא קודם מתן תורה, והקדים הקב"ה את מתן תורה, כי לא היה העולם יכול לעמוד בלא תורה. אותם נשמות שהיו בדורות אלו, הן נשמות ששייכות לתקופה שקודם מתן תורה, ועל כן יש במהותן התנגדות להופעתה של תורה. שתלן הקב"ה בכל דור ודור, ואלו הם עזי פנים5.
מעשיהם של עזי פנים אלו עלולים לגרום גם לעצירת גשמים, והדבר תלוי ביכולת השפעתם על הדור. אם העולם מלא בתורה, השפעתם איננה גדולה. הם מתנגדים לתורה ולקדושה בכל כוחם, אך אין הם יכולים לפעול הרבה.
אולם, כאשר החברה מעניקה לאנשים אלה "היכל", כאשר הם מקבלים במה להשמיע ולהשליט את דעותיהם – הרי שיש בכך בעיה של הדור, שכן הם משפיעים על הדור כולו, על צורת חשיבתו ודרך חייו, וכך מעשה הדור מתקלקלים. כאשר הם מדברים ופועלים בצורה חזקה ושיטתית נגד הקיום של התורה וממילא נגד קיומו של עם ישראל – זה משפיע על הדור כולו.
תפילה רבה ועמוקה צריך כדי להינצל מהשפעתם של אלה. אין די בהרחקה אלא יש צורך בהצלה גמורה מהם ומהשפעתם.
אמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה, שנאמר (קהלת י') "בעצלתים ימך המקרה", בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני, שנאמר (ויקרא כ"ז) "ואם מך הוא מערכך", ואין מקרה אלא הקב"ה, שנאמר (תהלים ק"ד) "המקרה במים עליותיו".
בטול תורה איננו רק בטול זמן. כאשר אדם איננו לומד תורה – אין זו רק בעיה שלו, ביחס לניצול זמנו, למיצוי כוחותיו וכדומה. זו בעיה של התורה, שהיא בטלה ואיננה מופיעה כראוי.
כל אחד ואחד הוא ספר חי שדרכו מופיעה התורה, ואם אין הוא מופיע תורה ועוסק בה כראוי לו – התורה בטלה.
התורה היא הנותנת משמעות לחיים, לשפע ולפרנסה. אם אין תורה – לְמה ישמש השפע של הגשם?! לתוספת בילויים והנאות? התורה היא הנותנת משמעות לשפע שהקב"ה נותן, ועל כן בביטולה – נעצרים הגשמים.
לאנשי בית המדרש יש אחריות גדולה על הופעת התורה כראוי בעולם.
ראשית – בעצם הלימוד, בשקידה והתמדה. לא ניתן להופיע תורה בלי ללמוד.
אך מעבר לכך, יש אחריות על עצם הופעתה של תורה. כל אחד מופיע את התורה דרכו, ויש לו אחריות על כך שהתורה המופיעה דרכו תופיע כראוי.
…והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו…6
כל אחד הלומד סוגיא – מחדש חידוש שטרם היה כמוהו, ומופיע תורה חדשה בעולם. כשהוא בטל – בטלה הופעה של תורה שלא ניתן להשלימה בצורה אחרת.
שנזכה שה' יביא עלינו שפע ברכה והצלחה וגשמים בעתם לטובה ולברכה.
1 דברים י"א, י'-י"א.
2 דף ז' ע"ב והלאה.
3 עי' כוזרי מאמר שלישי, י"ט.
4 עולת ראי"ה ח"א עמ' פ"א.
5 עי' חגיגה י"ג ע"ב.
6 אורות התורה ב', א'.