פרשתם של ראשי המטות
פתיחה מיוחדת
הפתיחה של פרשת מטות מתייחדת בכמה עניינים תמוהים, והפרשנים עומדים על כך. כדי לחוש בייחודיות זאת, הבה נקשיב ללשונו המיוחדת של רשב"ם בראש הפרשה1:
וידבר משה אל ראשי המטות – נשאלתי באניוב בכרך לושדון: לפי הפשט, היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה: "וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו' ", והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?
בעקבות אנשי אניוב שבכרך לושדון, נעלה שלוש שאלות:
1) כאמור לעיל, מדוע איננו נפגשים עם פרשת נדרים על פי הסגנון המקובל: "וידבר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל"? במקום זה אנו שומעים לראשונה על הציווי דרך מסירתו לעם.
2) מדוע משה מוסר את הדברים לראשי המטות, ולא לכלל ישראל, הרי פרשת נדרים נוגעת לכולם?
3) מה עניינה של פרשת נדרים דווקא כאן?
שאלה 1 נשאל הרשב"ם. תשובתו:
וזו תשובתי. למעלה כתב: "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם", שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר, כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הילכות נדרים, ואמר להם: הקב"ה צווה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם.
פרשת נדרים נסמכת לפרשת המוספים שבסוף פרשת פינחס. בנוסף לקורבנות שחייבים להוסיף בכל חג, ישנם קורבנות שאדם מוסיף מיוזמתו, התורה הזכירה זאת בסוף פרשת המוספים2:
אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.
ועתה משה ממשיך ומפרט את הלכות נדרים. כמובן שזו גם תשובה לשאלה 3: פרשת נדרים נסמכה לפרשת המוספים3.
ראב"ע רואה את פרשת הנדרים קשורה דווקא לפרשיות הבאות אחריה4:
ראשי המטות – לפי דעתי, שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין, על כן היא אחריה, כמו: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א) אחר: "ויהיו בחצרות" (במדבר יא, לה) , כאשר פירשתי. והכתוב אמר, שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם. ואחרי כן כתוב: "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות", הם נשיאי העדה הנזכרים. ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן: "והיוצא מפיכם תעשו", על כן כתוב: "וידבר משה אל ראשי המטות", ושם כתוב: "ככל היוצא מפיו יעשה".
לדעת ראב"ע, פרשת נדרים נאמרה כרונולוגית לאחר מלחמת מדין, והתורה כתבה קודם את פרשת נדרים ואחר כך את פרשת המלחמה. ראב"ע לא מפרש כאן מדוע שינתה התורה את הסדר, ומדוע הפרשה נאמרה לאחר מלחמת מדין. בהמשך ראב"ע קושר את פרשת נדרים לפרשת בני גד וראובן. ניתן לומר שבני גד וראובן נודרים נדר, ומשה אומר להם: "והיוצא מפיכם תעשו"5, כשם שנאמר בעניין הנדרים: "ככל היוצא מפיו יעשה"6. כמו כן, משה מוסר את הפיקוח על קיום הנדר לאלעזר הכהן, ליהושע בן נון ולראשי אבות המטות לבני ישראל, והם ראשי המטות להם נמסרה פרשת נדרים.
לא ברור האם ראב"ע מתרץ תירוץ אחד או שנים, אך מדבריו עולה שניתן לקשור בין שלושת הנושאים המופיעים בפרשה: נדרים, מלחמת מדין ופרשת בני גד וראובן.
עוד עולה מדברי ראב"ע שההתייחסות לראשי המטות אינה מקרית7. היא מופיעה כאן ובפרשת בני גד וראובן. אך שוב, ראב"ע לא מסביר את מהות הקשר.
רש"י פירש שהפרשה נאמרה לראשי המטות ללמדנו שהפרת נדרים ביחיד מומחה, כעין ראשי המטות. רמב"ן הוסיף שיש מגמה של התורה להעלים את האפשרות של הפרת הנדרים, ולמסור אותם רק לחכמי ישראל וראשי שבטיהם, כדי שהעם לא יהיו פרוצים בנדרים.
ממשה אל ראשי המטות
נראה לנו שיש לראות את הדברים כחלק ממהלך כולל, שפרשת מטות משמשת לו כתמצית.
הפרשות הקודמות עוסקות במנהיגות שניטלת ממשה רבנו וניתנת ליהושע בן נון. בפרשת מטות מודגש המעבר של מטה ההנהגה ממשה רבנו, אל יוזמות שבאות מן העם, מלמטה.
בפרשת הנדרים מדובר ביוזמה פרטית, במיוחד של נערה או אישה, שלכאורה נתונות תחת סמכות של אב או בעל, והנה הן מתעוררות לקבוע דברים על דעת עצמן. התורה מתייחסת לסוגיה זו וקובעת את הגדרים שמהווים מסגרת ליוזמה זו.
אמירת הפרשה לראשי המטות מבטאת את מעבר ההנהגה לשטח, לכוחות שפועלים מלמטה, ולכן גם המנהיגות שמטפלת באותן יוזמות, אינה מנהיגות של כל העם אלא של כל מטה בנפרד. יש כאן האצלת סמכות לשטח, למנהיג של כל שבט ושבט, שמכיר מקרוב את הנפשות הפועלות ויודע כיצד להגיב. מאד מתאים שפרשה זו המתייחסת ליוזמות שבאות מלמטה, לא תפתח בסגנון הרגיל של ציווי שנמסר למשה מאת ה', אלא באמירת הדברים על ידי משה, תוך כדי ציון שמדובר במצוות ה'8.
הנושא הבא בפרשה, הוא נקמת ישראל/ה' במדין. עניין זה נמסר לטיפולו של משה, ואף מיתתו תלויה בכך, ואילו משה ממנה את פינחס לצאת בראש הלוחמים, והוא מצידו מזרז את המהלך, למרות שעל ידי זה הוא מזרז אף את מיתתו. כך מבאר רמב"ן9:
נקם נקמת בני ישראל וגו' אחר תאסף אל עמיך – נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע, רק מצות הארץ. ועוד, שחלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם: "אחר תאסף אל עמך". ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה. ועשאו משוח מלחמה זו. ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול.
משה אמור לסגור מעגל, להסיר חרפה מעל ישראל ולהעביר את העם לידיו של יהושע בן נון במצב של שלמות. אף על פי כן, משה מאציל סמכות לפינחס. הוא שנטל יוזמה ועצר את הנגף, והוא זה שיצא בראש העם לנקום במדין. יחד עמו יוצאים "אלף למטה אלף למטה", ומשה ואלעזר נשארים במחנה10.
הלוחמים שבים, ומתברר שקציני הצבא קבלו החלטות שאינן על דעת המנהיגות. משה קוצף ומתקן את המצב, ומתוך שכעס נשכחו ממנו הלכות גיעולי מדין, והפעם אלעזר נוטל יוזמה ומשלים פרשה זו.
גם כאשר משה חוזר ונוטל את היוזמה לידיו, וקובע את הלכות חלוקת השלל, מצטרפת לכך יוזמה פרטית של שרי האלפים והמאות, שמתנדבים לתת מן השלל לכפר על נפשותיהם.
הנושא החותם את הפרשה הוא בקשת בני גד וראובן לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. כאן מגיע לשיאו העימות בין יוזמה פרטית של שני שבטים ובין תגובתו של משה, המנהיג. בעימות הקודם, עם קציני הצבא, קוצף משה ומזכיר להם את עוון הפעור. כאן משה חוזר לחטא המרגלים ומוכיח את שני השבטים באריכות, ובלשון קשה. וגם כאן יוזמת השבטים נושאת פרי, הם מקבלים על עצמם לעבור חלוצים לפני ה' למלחמה. משה מתרצה, ומחזק יוזמה זאת בתנאי כפול.
סיכום
פרשת "מטות" היא אכן פרשת המטות. רשות הדיבור ניתנת לראשי המטות: הם האחראים על עניין הנדרים בישראל; המלחמה במדין מתנהלת על ידיהם, וראשי הצבא אף מביאים נדבה מן השלל, בנוסף למה שנצטוו; ושני המטות יוזמים את קבלת נחלתם, ונודרים לצאת בראש הלוחמים.
מעבר מנהיגות זה הנו הכרחי. מכיוון שלא משה יכניס את ישראל לארץ, ההנהגה לא תהיה ניסית כבעבר, ומעתה ניתן מקום להתעוררות אנושית שתקבע ותוביל מהלכים, מלמטה. למרות זאת, המעבר מתבצע תוך כבוד והערכה עצומה של העם למשה. ברגע האמת הם יודעים איזו אבדה מהווה עזיבתו של משה, ובקושי יוצאים למלחמה במדין. גם כשמתרחש עימות, מנהיגותו של משה נשארת על כנה, ובסופו של דבר מגיעים להסכמה מלאה.
בשיחות הנשמעות לאחרונה מפי ראש הישיבה אנו למדים שמרכז הכובד עובר מן המנהיגות אל העם. לא עוד העם נגרר אחר המנהיג, כי אם המנהיג הנו השתקפות של מצב העם. ממילא אין טעם בפעולות שתכליתן השפעה על המנהיגים, אלא יש לנקוט מגמה של פעילות ישירה כלפי העם, פנים אל פנים. באופן כזה גם האחריות עוברת מקומץ מנהיגים שמוציאים את הציבור להפגנות, כעדר, אל כל אחד ואחד באופן אישי. כל אחד נדרש להיות "ראש מטה", ליזום ולקחת אחריות אישית במאבק על לבו של העם.
בספר במדבר, מהלך זה הוא תוצאה של ירידה. בדור שלנו אנו מקווים שמדובר במגמה חיובית. אובדן המנהיגות מכל הבחינות והכיוונים מאלץ כל אחד להתרומם באופן אישי, והדבר מהווה הכנה למנהיגותו של משיח בן דוד שיתגלה ויגלה מנהיגות אמיתית בקרוב בימינו, בעזרת ה'.
1 רשב"ם ל', ב.
2 כ"ט, לט.
3 כך גם מבאר רמב"ן.
4 ראב"ע ל', ב.
5 ל"ב, כד.
6 ל', ג.
7 להזכירנו, שאלה 2.
8 יתכן וכך יש להסביר את הסמיכות לפרשת המוספים, עליה הצביעו רשב"ם ורמב"ן: בשבתות וימים טובים יש תוספת קדושה, שבאה לידי ביטוי בהוספה של קורבנות, כציווי. בנוסף לכך, התורה מציינת שבימים שכאלו תבוא הוספה של קדושה מצד העם על ידי נדרים ונדבות, ומהלך זה יגלוש לחיי היום-יום כפי שבא לידי ביטוי בפרשת הנדרים. מצד אחד יש לברך על יוזמה זאת, ומאידך יש לפקח עליה ולשמור שלא יפרצו הגבולות.
9 ל"א, ב.
10 מאידך, ישראל אינם ששים על העצמאות שנפלה לידיהם: "וימסרו – להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן" (רש"י ל"א, ה).