הכל יכול להיות תורה
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר…1.
מקשה הרשב"ם במקום:
נשאלתי באניוב בכרך לושדון לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן, שלא נאמר למעלה 'וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר…', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?
כיצד ציוה משה את ראשי המטות את פרשת נדרים, אם לא נצטוה על כך מפי הגבורה?
דרשו חז"ל בספרי על תחילת הפרשה2:
'זה הדבר', מגיד שכשם שנתנבא משה ב'כה אמר' כך נתנבאו הנביאים ב'כה אמר', ומוסיף עליהם משה שנאמר בו 'זה הדבר'.
"כה", פירושו "בערך", כשם שדרשו "כחצות" ולא "בחצות". הנביאים ראו את הנבואה באספקלריא שאינה מאירה, ולכן התנבאו ב"כה". משה התנבא ב"זה", כיון שראה באספקלריא המאירה, ראה את המראות הרוחניים כמו שהם בדיוק. כשהיה משה מדבר, היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, ודברים שהיה משה אומר, הם תורה, ועם ישראל מחויב בהם. לכן אין צורך בהקדמה "וידבר ה' אל משה לאמור", כי משה היה מאוחד עם השכינה שהיתה מדברת מתוך גרונו, וכל דבריו הם תורה.
מדוע דוקא בפרשת נדרים אנו למדים ענין זה?
בסוף פרשת מסעי, שחותמת את ספר "במדבר", נאמר3:
אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו.
ודרשו חז"ל4:
"אלה המצוות" – מכאן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
'אלה המצוות' – אלה ולא יותר, ואין יכולת להוסיף על התורה. מעמד הר סיני חתם את התורה ולא יהיה כל שינוי בתורה ובמצוות לדורות.
פרשת נדרים מלמדת אותנו, שחתימת התורה והאיסור להוסיף מצוות וחיובים, נאמר רק לכלל ישראל, אך אצל האדם הפרטי אין זה כך, וישנה אפשרות לאדם להוסיף על דברי התורה, כפי שכותב ר' נחמן מברסלב5:
וזה בחינת נדרים ושבועות שהאדם יכול לאסור על עצמו כל דבר שבעולם ולעשות מכל דבר שבעולם תורה, דהיינו שיהיה בו מצוה ועבירה על ידי נדר ושבועה.
על ידי הנדר יכול האדם להוסיף לעצמו מצוות. דבר שלא היה אסור קודם לכן, הופך על ידי דיבורו של האדם לאסור מן התורה. כך יכול האדם לעשות מן העולם כולו תורה. כשם שמשה רבינו מוסיף לכלל ישראל מצוות בדיבורו, שכן השכינה מדברת מתוך גרונו, כך כל אדם הוא בחינת משה רבינו של עצמו, והוא יכול להוסיף לעצמו מצוות. האדם יכול להרחיב את "גבולות הגיזרה" של התורה אל מעבר למה שהיה לפניו, להוסיף מצוות, ולהפוך את העולם כולו לתורה.
עניין זה יש בו לימוד גדול לתקופתנו. פעמים רבות אנו מתלבטים בענין גבולותיה של התורה. האם רפואה היא תורה? הרי פעמים רבות מובאות בש"ס סוגיות העוסקות בעניינים רפואיים. האם כלכלה היא חלק מהתורה, או שאיננה?
הגמרא מספרת סיפור6:
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה.
תרגום: אמר רב הונא לרבה בנו: מדוע אינך מצוי לפני רב חסדא, ששמועותיו מחודדות? אמר לו: מדוע אלך אליו, כשאני הולך אליו הוא מלמד אותי ענייני העולם; הנכנס לבית הכסא לא יטרח הרבה, שהמעי יושב על שלש שיניים ועלול להישמט. אמר לו, הוא עוסק בחיי הבריות ואתה אומר ענייני העולם? ודאי שתלך אליו!
רבה, בנו של בר הונא, רצה ללמוד תורה, להחכים ולהתעלות משמעותיו המחודדות של ר' חסדא, וכאשר עסק רב חסדא בענייני בריאות הגוף חשב רבה שזהו בזבוז זמן ולכן הפסיק ללמוד אצלו. רב הונא מלמד את בנו ואותנו, שתורה איננה רק סברות מחודדות והלכות מחכימות. גם ענייני העולם כמו חיי הבריות הם תורה. מי שמצמצם את התורה רק להלכות ואיסור והיתר טועה, שכן התורה כוללת את כל המציאות, ומלמדת אותנו את היחס הנכון לכל עניין ועניין.
פרשת נדרים מלמדת אותנו כי הכל יכול להפוך להיות תורה. אין דבר שנמצא מחוץ לתורה, ואיננו יכול להפוך חלק מן התורה.
עלינו לסלול את הדרך המובילה מן העולם אל התורה, המלמדת אותנו את הגישה הנכונה כיצד להפוך את כל ענייני העולם לתורה. כך כל מעשינו ועיסוקינו יהיו ביטוי לעולם הרוחני אותו אנו חיים, ולא תהיה סתירה והפרדה בין חיי התורה לחיי המעשה שלנו.
1 במדבר ל', ב'-ג'.
2 ספרי במדבר, פסקא קנ"ג.
3 במדבר ל"ו, י"ג.
4 מגילה ב' ע"ב.
5 ליקוטי הלכות, הלכות נדרים, הל' ב', ס"ק ב'.
6 שבת פ"ב ע"א.