הפרט והכלל בישראל
בפרשת מטות אנו מוצאים שלושה עניינים: א – נדרים ושבועות, ב – נקמת מדין, ג – בני גד ובני ראובן.
נראה ששלושת אלו הם כנגד: תורה, ישראל וארץ ישראל.
פרשת נדרים באה כנגד התורה. בנדרים אדם מוסיף על הדברים האסורים לו מהתורה, וכמו שדרשו חז"ל: "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים"1. על ידי הנדר, שהוא מוצא פי האדם, האדם הופך את דבריו לחלק מהתורה, בכך שדבריו שעד עכשיו היו מחוץ לתורה, חל עליהם דין תורה.
וכדברי ר' צדוק מלובלין בפרשה2:
וכמו כן איזה פרט נפש מישראל שמרגיש בעצמו באיזה עניין שנצרך שמירה יתירה בנפשו והוא עושה הרחקה לקדש את עצמו במותר לו, נדר כזה יש עליו הכוח כאיסור של תורה ממש.
פרשת הנקמה במדין כנגד ישראל. נקמת ישראל במדין היתה על הקלקול בקדושת המשפחה בישראל, שגרמו המדיינים במעשה הזנות וההצמדות לבעל פעור, ולכן נקראת על שם ישראל – "נקמת בני ישראל".
פרשת בני גד ובני ראובן כידוע קשורה לישיבת ארץ-ישראל. בני גד ובני ראובן, שלא רצו להלחם במלחמת כיבוש הארץ, לא הבינו שהכיבוש הוא ענין עצמי ולא רק כאמצעי להתיישבות בארץ. לכן אמר להם משה "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה" ולא אמר "יצאו". מהביטוי "יבאו" משמע שלשם כך עם ישראל נכנס לארץ, ולכן התעקש משה שהם יצטרפו למלחמה.
גם שלוש ההפטרות שמפטירים בתקופת בין המצרים "תלת דפורענותא": "דברי", "שמעו" ו"חזון" הם כלפי ג' העניינים המוזכרים בפרשה שהם כנגד דיבור, שמיעה וראיה:
"דברי ירמיהו" הוא כנגד "ככל היצא מפיו יעשה", בהפטרה זו ירמיהו מקבל את דבר ה' וזה כנגד התורה.
ישראל בחינת שמיעה, "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל", כאן ירמיהו משמיע את דבר ה' למשפחות ישראל ומוכיח אותם על הקלקולים שגרמו עוונותיהם.
וארץ ישראל קשורה ל"שבת חזון", "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". ידוע שארץ ישראל היא ארץ הנבואה, וכלשון הזוהר בהרבה מקומות: "תא חזי" – והוא ענין הראיה הנבואית, בניגוד לתלמוד הבבלי שמשתמש בביטוי "תא שמע".
נראה, שלא לחינם נקשרו שלושת ענינים אלו לאגודה אחת שהיא היחס של הפרט אל הכלל בישראל.
בולט הדבר בפרשת נדרים שענינה לכאורה פרטי "איש כי ידר נדר לה'", ומכל מקום הדבר נאמר ל"ראשי המטות", המבטאים את כלל ישראל.
כמו-כן נקמת המדיינים מלמדת שהפגיעה בפרטים מעם ישראל היא פגיעה בנשמת כלל האומה, ולכן הקב"ה מצוה לקחת את השלל ולחלק אותו לכל העם, לומר שהמלחמה הזו היתה קשורה לכל עם ישראל.
גם סיפור בני גד ובני ראובן מלמד על אחריות הפרטים לכלל ישראל, שהכיבוש אינו ענין פרטי ולכן אף הם מחויבים בכיבוש הארץ.
אם כן, פרשיות תקופת בין מצרים מלמדות אותנו על האחריות של האדם למעשיו לא רק בצד הפרטי שלו אלא גם ביחס לכלל. הפרט יונק את כוחו מהכלל ולכן הוא יכול להשפיע עליו.
1 ירושלמי נדרים, פ"א הלכה ט'