ויקהל – "לא תבערו אש" – לברוח ממחלוקות כמו מאש
לחיות עם פרשת השבוע – ויקהל – לברוח ממחלוקת כמו מאש
השל"ה הקדוש מעורר בתחילת הפרשה לענין חשוב, שיש לנו מה להתקדם בו בע"ה.
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
לאחר שנכתב בתורה איסור מלאכה באופן כללי, מדגישה התורה באופן מיוחד את איסור ההבערה.
חז"ל נחלקו האם "הבערה ללאו יצאת" או "לחלק יצאת". ההלכה היא ש"לחלק יצאת" – הבערה היתה בכלל כל המלאכות, ולמה יצאה, לחלק, וללמד על כל המלאכות. כשם שהבערה היא אחת מל"ט מלאכות וחייבים עליה בפני עצמה, כך על כל מלאכה חייבים בפני עצמה. לא רק מי שעשה את כל המלאכות מתחייב, אלא מתחייבים על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה.
הביטוי "הבערה לחלק יצאת" מתפרש גם באופן מילולי. תכונתה של ההבערה היא לחלק – התכונה של האש היא הפירוד. כשאש שורפת היא מפרידה ומפוררת את הדברים הנשרפים, והופכת אותם לאפר, מלשון פירורים. זוהי מציאות מפורדת שאין לה קיום. גם מידת הדין, שבאה מצד האש, עניינה ניתוק ופירוד.
"הבערה לחלק יצאת", משום שזו תכונתה של האש, החילוק והפירוד. "לא תבערו" – אל תיצרו חלוקה ופירוד, גם בעשיית המלאכות, וגם במציאות על ידי האש.
על רקע דברים אלו, יש להביא את דברי השל"ה הקדוש בתחילת הפרשה:
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגהנם בוער בו בר מינן.
יש להיזהר מן הכעס והמחלוקת תמיד, ובמיוחד ביום השבת.
בהדרכות לזוגות לקראת החתונה מדגישים פעמים רבות שהזמן שבו צריך במיוחד להיזהר מהכעס הוא בערב שבת, בזמן שלקראת כניסת השבת. פעמים רבות זהו זמן של לחץ ומתח, ולכן צריך להדגיש במיוחד לא לכעוס בשבת ובזמנים הקשורים אליה.
הכעס יוצר פירוד וחציצה בין האדם לסביבתו. לכן צריך – במיוחד בשבת – להיזהר מכל בחינה של אש הכעס.
גם המחלוקת פורצת פעמים רבות ביום השבת.
בתי הכנסת הם כר פורה למחלוקות, לצערנו. ביום חול אנשים ממהרים לעבודת יומם, אבל בשבת יש זמן – ומתחילים לריב. יש מריבות על כיבודים – למשל מי יקבל עליה כזו או אחרת, ויש מריבות על מנהגים – למשל האם בשבת זו אומרים אב הרחמים.
באחת השנים התפללתי מנחה ביום טוב ראשון של פסח בבית כנסת אחד, ואחד המתפללים שאל לתומו את חבירו – איך אמרתם את תפילת הטל? השאלה הזו הציתה מיד מחלוקת וצעקות הדדיות, האם צריך לומר את תפילת הטל לפני חזרת הש"ץ או במהלכה.
שמעתי סיפור שהתרחש בעיירה בפולין. בבית הכנסת רבו ביניהם האנשים האם מתחילים את תפילת שחרית ב"הודו" או ב"מזמור שיר". המריבה הגיעה למכות, ל"ע, המשטרה התערבה, והמחלוקת הגיעה לפתחו של השופט הגוי של העיירה. כל צד התחיל להסביר לשופט מדוע הוא צודק, והתפילה צריכה להתנהל על פי שיטתו. השופט הגוי היה צריך להכריע בין מנהג החסידים למנהג הליטאים…
זהו מעשה אופייני לגלות, אבל לצערנו זה עלול לקרות גם בארץ.
אמנם, פעמים שהשלום הוא תוצאה של אדישות של אנשים למנהג. אנו צריכים להגיע למצב שאכפת לנו מאוד מכל מנהג ומנהג, ובכל זאת אנו חיים בשלום, כי מבינים שמחלוקת גרועה יותר מכל פגיעה במנהג כזה או אחר.
מריבות לא מתרחשות רק בבית הכנסת. ראינו בתקופה האחרונה למה גורמת מחלוקת במדינת ישראל. לצערנו, המחלוקת לא שקטה לגמרי, והיא ממשיכה לבעבע.
חז"ל במדרש מאריכים מאוד ללמדנו כמה "גדול השלום" וכמה "קשה היא המחלוקת".
כך אמרו (במדבר רבה פרשה י"א, ט'):
גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה צְרִיכִין שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר וגו', וְאוֹמֵר (דברים ב, כו): וְאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת וגו', וְאוֹמֵר (שופטים יא, יג): הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.
אנחנו מכירים מלחמה שהתחילה בגלל מחלוקת, אבל המדרש מלמד שאפילו מלחמה צריך לעשות בשלום.
גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁהַשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ.
מחיית השם היא דבר נורא, ואפילו הוא נדחה מפני השלום. המדרש מדבר על "שלום בית" במובן הרגיל, בין איש לאשתו, אבל זה נכון גם על "בית ישראל". אין דבר ששווה בעבורו להפר את השלום ולעשות מחלוקת.
המחלוקת הביאה לחורבן ולאסונות נוראיים. השלום חשוב לא רק בהקשר של פוליטיקה, אלא בכל המעגלים. שלום בבית, שלום בחברה. מתוך השלום מגיע הויתור, הארת הפנים והעין הטובה – כל אלו דברים שמרבים שלום, וחשוב להרבות בהם.
צריך להיות ברור לנו שאין דבר קשה מן המחלוקת ואין דבר גדול מן השלום. לעולם לא להגיע למריבה. השלום מוליד אורות גדולים בשמים, וזה מקרין על הארץ.
במדרש נוסף אומרים חכמים (ויקרא רבה פרשה ט', ט'):
חִזְקִיָּה אָמַר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת כְּתִיב בְּהוּ (שמות כג, ד ה): כִּי תִרְאֶה, כִּי תִפְגַע, (דברים כב, ו): כִּי יִקָּרֵא, אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ וְאִם לָאו אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, בְּרַם הָכָא (תהלים לד, טו): » בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, בַּקְשֵׁהוּ לִמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ לְמָקוֹם אַחֵר.
כל המצוות הן תגובה למציאות. השמש זורחת – אדם אומר "שמע ישראל". יש לאדם בגד – הוא שם בו ציצית. רק דבר אחד הוא יוזמה של האדם – השלום. "בקש שלום ורדפהו".
צריך לרדוף ולנסוע למרחקים בשביל לעשות שלום. את השלום צריך ליזום, ולהיזהר לא להיות שותף למחלוקת חלילה.