פרשת ויקהל שבת והמשכן
פרשת ויקהל – שבת והמשכן
התורה מתארת לנו פעם שניה את תהליך בניית המשכן כמעט במדוייק, למה?
צריך להבין שבאמצע של שני הפרשות יש את חטא העגל – אולי, להגיד שגם לאחר החטא עדיין חביבים בני ישראל ומעשיהם לפני ה' – דבר שנגמר בטוב – הוא כולו טוב. וזה שהיה באמצע משהו רע (חטא העגל), זה לא העיקר.
אבל יש כאן נקודה נוספת – יש דברים שנכתבו בצורה שונה לפני חטא העגל ולאחר מכן.
נתחיל בהתייחסות אלהפתיחה של הפרשה שלנו – אשר פותחת בציווי על השבת. לעומת פרשת כי תשא שם מגיע השבת בסוף הפרשה, לאחר תיאור כל המשכן.
צריך להבין למה. יכול להיות שזה עיקרון של "חוזרים למקום שבו עצרנו את הסיפור בפעם האחרונה" – בגלל שלפני חטא העגל, הדבר האחרון שעליו דיברנו זה השבת, אז נחזור לאותו המקום שבו עצרנו ונעשה חזרה קטנה, כדי להראות שזה הרצף האמיתי, ושמה שקורה באמצע זה לא העיקר.
יש כיוון יפה שמביא ה"בית ישי" – כשבונים משכן – זה דבר חשוב ויפה מאוד, אבל יש בזה סכנה – שזה יכול להביא להגשמה.
בקודש הקודשים יש את הכרובים, והרי יש לנו ציווי "אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם", מה ההבדל בין זה לבין "עגל הזהב"?
תשובה פשוטה: זה ה' צווה וזה ה' לא צווה, אבל למה, מה זה משנה?
יש יסוד חשוב: שהתורה לוקחת דברים מעבודה זרה ועושה להם שינוי קטן אשר עושה שינוי גדול. יש כאן הבדל אין סופי בין המקדש שלנו למקדשי עבודה זרה – גם במקדשים שלהם יש כרובים ויש מרכה וכו', אבל פה מגיע "עד ולא עד בכלל" – כי במקדש של עבודה זרה יש את האלילים מעל הכרובים ועל המרכבה, במקדש שלנו, במשכן שלנו – אין כלום – בסוף לא רואים את ה'.
"אשר ברא אלקים לעשות" – ה' ברא עולם בלי לחם, ואנחנו צריכים לעשות, להשתתף בבריאה של ה' – לאפות לחם – ובמעשה זה אנחנו שותפים לה'.
הפרשה שלנו פותחת "אלה הדברים אשר צווה ה' לעשות אותם" – יש ציווי "לעשות" – אבל "ששת ימים תעשה מלאכה".
כאן הסכנה, שאם אנחנו ממשיכים לעשות ולעשות ולעשות – בסוף נחשוב שאנחנו עשינו את הכל – ובשביל זה באה השבת, "ובים השביעי תשבות". להזכיר לנו "זכר למעשה בראשית", שה' ברא את הכל – מחזירים את התפקיד לה'. השבת כאן על מנת שנזכור את התפקיד, את היכולת, ואת המוגבלות. "עד ולא עד בכלל".
והסכנה קיימת גם במשכן – אולם, כל עוד לא עשו את העגל, ה' נותן ציווי על המשכן עם כל הדברים הגדולים שהם יוצרים – ובסוף מזכיר את השבת, מזהיר אותם לא לשכוח ש"מלאכת המשכן לא דוחה את השבת" שהוא הדבר הכי גדול שבני אדם יכולים לעשות, עדיין צריך לעצור ולזכור שה' הוא היוצר באמת.
אבל ברגע שחטאו בעגל – השתנה המצב – לפני שעוסקים במשכן צריך להזהיר על השבת.
נוסיף עוד נקודה – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – זה לא היה בפרשת כי תשא.
מה מיוחד באש? אלמלא התורה הייתה אומרת לנו במפורש שאסור לבשל בשבת, הייתה הווה אמינא שמותר לבשל בשבת, הרי בימים טובים התירו לבשל, ולכן התורה מדגישה שיש ההבדל בין שבת ליום טוב.
למה? אם יש איסור מלאכה בשניהם למה מותר "אוכל נפש" ביום טוב? ואם מותר "אוכל נפש" ביום טוב, למה זה אסור בשבת?
כדי להבין את העניין, נשאל, מתי נבראה האש? במוצאי שבת. מה הרעיון שמאחורי זה? "ששת ימים" זה המלאכה של הקדוש ברוך, והאש היא המלאכה הראשונה שאותה מחדש האדם, ואת זה הוא עושה במוצאי שבת. כמעט אפשר להגיד שהאש עומדת מול השבת. מצדו של ה', קודם מגיעים ששת ימי בראשית ואז מגיע השבת. אבל מהכיוון שלנו של האדם, קודם כל הגיעה השבת, ורק אז מוצאי השבת וששת ימי המעשה.
האש מבטאת את המורכבות הזאת – את העשייה האנושית.
כשהתורה מדברת על מלאכות שבת – מה שמופיע במפורש זה מלאכת הוצאה ואחר כך אש – מסכת שבת פותחת במלאכת הוצאה, ואז במה מדליקים.
יש סכנה באש – אנחנו רותמים את האש – האם זה טוב או רע?
תלוי איך אנחנו נשתמש בו, האש יכולה לבטא את עומק הרצון – "כשאנחנו רוצי אנחנו פועלים" – כמו העגל.
או את הכוח להבין את מה שאנחנו לא מבינים – כמו המנורה.
זו היא האש – או היצירתיות האנושית שלנו או את היכולת להבין שיש דברים גדולים מאיתנו.
בעקבות חטא העגל התורה אומרת "לא תבערו אש ביום השבת" – דווקא בשבת, שבת זה הזמן שצריך להזכיר שאנחנו פה ושה' שם.
לא נכשל שוב בחטא העגל מהסיבה של "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", כי בשבת אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים.
אבל מותר לנו להינות מהאש (בניגוד להבנת הקראים) – לא צריך לחיות בחושך. את האש מדליקים לפני כן והיא דולקת מאליה – מותר להינות מהאש שאתה לא הדלקת – כשאתה מדליק ביום שישי אתה מגלה שה' הוא הדליק לך את האש.
לכן זו הפתיחה של הפרשה – רצה ה' לברוא את העולם במידת הדין ראה שלא יכול העולם לעמוד בכך אז הוא שיתף את מידת הרחמים.
למה? למה לא מראש לשלב? היה אור של היום הראשון, ראה שהעולם לא יכול לעמוד באור הזה אז הוא גונז אותו ושם אור אחר. שוב, למה לא לעשות את זה מראש?
צריך להבין שזה סדר ההופעה של דברים: האור הראשוני זה האור שהבריאה צריכה להגיע אליו – יש לאן לתקן – חשוב שתהיה מידת הדין, ואז מוסיפים את מדת הרחמים כדי שנוכל לחזור אל מידת הדין – כמו שצריך.
ה' נותן לנו לעשות את המשכן – זה "אשר ברא אלוקים לעשות" זה השיתוף הכי גדול שיש לנו עם בריאת ה'. – בהתחלה זה בלי השבת – זה המצב האידיאלי, שרק בסוף יש את השבת.
אחרי חטא העגל ירדנו לרמה שיש הקדמה של שבת – אבל אנחנו צריכים לשאוף למצב שבו אין את הקדמת השבת – אלא שזה טבעי לנו "אחנו כאן וה' שם" בלי שהשבת תזכיר לנו.
שבת שלום.