הדפסהכל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא. ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אתו. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך1.
פרשה זו כוללת בתוכה כמה ענינים, ויש להבין את החוט המקשר ביניהם.
הפרשה פותחת בהבטחה: "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ".
ישנן כאן שתי הבטחות, שנראה שמכוונות לאותו ענין. "ורביתם" – הריבוי והולדת הילדים מסמלים את המשכיות הדורות. הדורות הבאים הם אלה שהופכים את האדם מיצור כלה ליצור נצחי, שכן משהו ממנו נשאר תמיד בעולם.
באומה ישנו ענין נוסף הקשור לנצחיות – "ובאתם וירשתם את הארץ". "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת"2. הארץ, הקבועה לנצח, הופכת את האומה לנצחית, למרות שהדורות הולכים ובאים, והאנשים המרכיבים את האומה – משתנים.
אף המשך הפרשה מזכירה את הקשר בין הדורות: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך". תפקיד היסורים הוא לישר את האדם, לבל יסטה מן הדרך הטובה, המובילה אל הנצח. תפקידו של האב הוא לחנך את בנו לחיות חיים המקושרים אל הנצח, והבן הוא הגורם לאב להיקשר אל הנצח.
נראה, לאור דברים אלה, שענינה של הפרשיה הוא בנין הנצח, וכפי שנבאר בהמשך. בנין הנצח של היחיד ושל האומה, הקשורים זה לזה, כדברי הרב קוק זצ"ל3:
יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם. כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות…
התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה…
מועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו.
היחיד מוצא את קשורו לנצח בקשורו אל האומה – החיה וקיימת, גם כאשר הוא עצמו עוזב את העולם.
מתוך הבנה זו נבוא לבאר עניינים נוספים בפרשיה זו.
"למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לביאור פסוק זה יש להקדים כמה דברים.
הרמ"א4 מבאר את עניינה של חתימת ברכת אשר יצר "ומפליא לעשות":
ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי…
מסביר הגר"א5 שהפלא הוא שהרי הנשמה, לכאורה, איננה אוכלת, ואף על פי כן כאשר אדם איננו אוכל מספר ימים נשמתו עוזבת אותו.
מהי צורת הקשר בין המזון לבין הנשמה? מדוע כאשר האדם איננו אוכל, נשמתו עוזבת אותו, הרי היא איננה נהנית מן האוכל?
בחסידות מבואר, כי כל אוכל גשמי מורכב גם מאותיות רוחניות, המהוות שפע רוחני הגנוז באוכל זה. כשאוכל האדם מאכל כל שהוא, ניזון הגוף מן החלק הגשמי שבמזון, והנשמה מן הצד הרוחני שבמזון. לא על הלחם לבדו חי האדם, אלא על מוצא פי ה' אשר נמצא בלחם יחיה האדם, והוא המחיה את הנשמה, ובלשונו של בעל ה"לשם"6:
ולא יהיה לעתיד אלא רק אותה האכילה העליונה לבד אבל עכשיו הנה משתמשים באמת ובדקדוק אלו ב' האכילות ביחד וכמו שכתב 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם' והוא השפע הרוחני הנמשך מלמעלה בכל מזון ומזון והוא המקשר את הנשמה עם הגוף על ידי כל מאכל ומשקה.
אף באכילתו הגשמית של האדם מחיה הוא את נשמתו, ומתקשר בכך אל הצד הפנימי שבו, שהוא הצד הנצחי שבו, הקיים גם לאחר כליון הגוף.
מהי הדרך שבה יכול האדם להפוך את אכילתו למזון נצחי לנשמתו?
מבאר אדמו"ר הזקן7:
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, פירוש כי חיות הנשמה הוא לא על ידי מאכל כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וזה הברכה…
הברכה על המזון חושפת את הצד הפנימי, האלוקי, הנצחי שבו, ומחיה בכך את נשמתו של האדם. כאשר האדם מברך הוא הופך את האכילה למעשה שאיננו רק גשמי, וחושף בכך את "מוצא פי ה'" הקיים במזון.
ענין זה מתקשר לסיום הפרשיה, העוסקת בשבחיה של ארץ ישראל ומסיימת בעניין הברכה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך".
על פי דברים אלו יתבאר הפסוק: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", העוסק במזון של האומה – פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
כותב הירושלמי8:
ולמה כתיב 'ארץ', 'ארץ' שני פעמים, להודיעך שאין הבית עומד אלא על שני דברים הללו.
כלומר החזרה על "ארץ" פעמיים מלמדת שהחיטה ושמן הזית, המוזכרים בצמוד למילה "ארץ", הם עיקר בנין הבית. המפרשים במקום מבארים שהם עיקר המזון של האדם, אך נראה שישנו כאן עומק נוסף.
הגמרא9 אומרת שסדר הקדימויות בברכות הפירות הוא לפי סדר הפסוק המונה את שבעת המינים. ככל שפרי מופיע בפסוק קרוב יותר למילה "ארץ", כך ברכתו קודמת.
מהי משמעות הדבר? נראה לבאר, על פי דברינו הקודמים, שהקרוב ביותר לארץ פירושו שהאותיות הרוחניות הגנוזות בו קשורות יותר לארץ, לבנין הנצח של האדם. החיטה והזית, הקרובים ביותר לארץ, פירושו של דבר שאותיותיהם בונות את בנין הנצח של האדם, ואכילתם מקשרת את האדם עם נשמתו ועם נצחיותו.
על כן "אין התינוק יודע לקרות "אבא" ו"אמא" עד שיטעום טעם דגן"10. הדיבור, שמקורו בפנימיותו של האדם, נובע מאכילת החיטה. ולא בכדי מילותיו הראשונות של התינוק שבאו בעקבות אכילת הדגן הם "אבא" ו"אמא", מילים המבטאות את קשר הדורות הנצחי.
אף שמן זית קשור להמשכיות הדורות, לבנין הנצח של האדם ולדעתו וחכמתו הפנימית, כדברי הגמרא11:
הרואה זיתים בחלום זוטרי – פרי ורבי וקאי עסקיה כזיתים (=ויעמדו עסקיו כזיתים), והני מילי פירי, אבל אילני – הויין ליה בנים מרובין שנאמר 'בניך כשתילי זיתים וגו". איכא דאמרי הרואה זית בחלום שם טוב יוצא לו שנאמר 'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנאמר 'ויקחו אליך שמן זית זך'.
ועוד אמרו: "הרוצה שיחכים ידרים… וסימניך… מנורה בדרום"12.
אולי משום כך מהוים החיטה והשמן את עיקר מאכלו של האדם, כדברי המפרשים, שכן אכילתם בונה את האדם בצד הרוחני שלו, העושה אותו לאדם, כיון שבהם גנוז שפע המחבר את האדם ל"ארץ", לקשר הדורות ולנצחיות האומה.
"כל הקודם לארץ קודם לברכה" – הברכה היא המגלה את "מוצא פי ה'" שבאוכל, ועל כן קרבתו של המאכל לארץ – לצד הנצחי, גוררת את קדימותו לברכה, וחושפת את הצד הנצחי שבאוכל.
1 דברים ח', א'-י'.
2 קהלת א', ד'.
3 אורות הקודש כרך ב', עמ' שפ"א.
4 שו"ע אורח חיים סי' ו' סעיף א'.
5 ביאור הגר"א שם.
6 שערי הלשם חלק ב', סימן א', פרק ג'.
7 לקוטי תורה פרשת עקב.
8 ביכורים פ"א ה"א.
9 ברכות מ"א ע"ב.
10 ברכות מ' ע"א.
11 ברכות נ"ז ע"א.
12 בבא בתרא כ"ה ע"ב. בהקשר זה יש לציין כי בציווי על הדלקת המנורה בזמן זית נאמר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כ"ד, ב'), ומכאן למדו חז"ל בספרא שכל מקום שנאמר "צו" יש זירוז מיד ולדורות.
