שכחת את העיקר
הסמ"ג מספר בהקדמת ספרו:
ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים… ויעזרני א-לקי גליות ישראל יתברך שמו על המלאכה לעשות אותה. וגם בענין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: "הנה שכחת את העיקר, 'השמר לך פן תשכח את ה' א-לקיך'". כי לא היה בדעתי לחברו במנין הלאוין. וגם רבינו משה (=הרמב"ם) לא הזכירו במנין. ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת ה'…
ואכן, בלא תעשה ס"ד מונה הסמ"ג לאו זה:
'השמר לך פן תשכח את ה' א-לקיך' – אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה…
הסמ"ג לומד, ששכחת ה' נובעת מגאוה, כפי שאומרת הגמרא1, וכפי שניתן לראות מן הפסוקים בפרשה2:
השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
אנו רואים, כי המקור לשכחת ה' הוא קלקול במידות. אדם שמידותיו מתוקנות יודע את מקומו, ומבין שיש מעליו א-לוה, המנהיג את העולם והנותן לאדם כח לעשות חיל. המקולקל במידותיו, רואה רק את עצמו, ומרגיש את עצמו כבעל הכח והיכולת. ממילא אינו נותן מקום לכוחות אחרים לידו, ושוכח שיש מעליו את מקור הכוחות, המשפיע גם עליו את כוחו.
בפרשת ואתחנן מופיע איסור שכחה נוסף3:
רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון.
מהו המקור לשכחה זו? מה יכול לגרום לעם ישראל לשכוח את מעמד הר סיני? הפסוקים בהמשך מבארים את הענין4:
וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול. ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לחות אבנים. ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה. ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש.
נראה, שהצורך בהגשמה, בפסל ובתמונה יכול לגרום לכך שנשכח את מעמד הר סיני שבו לא ראינו כל תמונה.
התורה המופשטת, נראית מנותקת מן המציאות המעשית, הגשמית, ולכן מתעוררת דרישה לראות את הכל בעיניים.
גדלותה של התורה היא בכך שהיא ניתנה מה', שמקורה הוא מעל העולם, ושלא הכל ניתן להבנתנו ולהשגתנו, ולכן התורה כל כך מדגישה את האיסור בעשיית פסל ותמונה בקשר למעמד הר סיני.
אף שיבוא יום שיאמרו גם הגויים כי "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", וגדולתה של התורה אכן תופיע בעולם לעיני כל, כל עוד לא הגיע יום זה, ישנו רצון של האדם לראות את כל התורה בעיניים כבר עכשיו, להשיג את כל התורה בכלים שלנו, לבנות פסל ותמונה.
גם כאן, מקור השכחה הוא קלקול המידות. אדם ששכלו ונפשו גסים, דורש הגשמה, הורדה של הדברים לכלים המצומצמים שלו. רוממות הנפש, ענוה והתבטלות מובילים את האדם להבנה כי ישנם כוחות למעלה מהשגתנו, וכי לא את הכל ניתן לקלוט בכלים שלנו, המקובעים והמצומצמים, וממילא פוחת הצורך בהגשמה.
הגאוה היא מקור השכחה5, כיון שהיא חוסמת את האדם מן היכולת שלו לקבל מן החוץ, בין אם את דברי התורה ובין אם את האמונה בה'.
מי שכל כולו מרוכז בעצמו, "שוכח" שישנם דברים מחוץ לו – העומדים מעליו, ושאליהם הוא צריך להתבטל.
1 סוטה ה', ע"א.
2 דברים ה', י"א- י"ד.
3 דברים ד', ט' – י'.
4 שם, י"ב – ט"ו.
5 עיין תענית ז' ע"ב, רש"י ד"ה "טפי הוו גמירי – שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה".