אחרי מות קדושים – קדושת החיים
אחרי מות קדושים – קדושת החיים
מה הקשר בין הפרשות?
נתבונן בהתחלה של הפרשה הראשונה וסיום הפרשה השנייה.
נתחיל בסוף – פרשת קדושים עוסקת בחלקה השני בכל העריות ובסוף הפרשה התורה אומרת:
כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לָשֶׁבֶת בָּהּ. כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ, וָאָקֻץ בָּם. כד וָאֹמַר לָכֶם, אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים. כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, לַטְּמֵאָה, וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא, לַטָּהֹר; וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם, לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי.
כל זה מאוד ברור אבל הפסוק האחרון קצת לא מתחבר, למה הוא מגיע אחרי הכל, אחרי פסוקי הסיכום?
כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי–מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם.
נחזור עכשיו לפתיחה של פרשת אחרי מות, גם פה יש קושי גדול – דומה אבל קצת הפוך.
הפרשה פותחת בעבודת הכהן ביום הכיפורים – ומאוד ברור על רקע מה התיאור של זה מגיע, על רקע מות בני אהרון, הסיפור כאן בא כניגוד לסיפור המקרה של נדב ואביהו. הקטורת הופכת להיות דבר מאוד מרכזי.
יב וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. יג וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת–וְלֹא יָמוּת.
עבודת הקטורת קורת לפני ולפנים בקודש הקודשים – וכל זאת אומר ה', ולא ימות, ואפשר לראות בקלות את התיקון והניגוד לסיפור נדב ואביהו אשר הקריבו קטורת אש זרה לפני ה' "בקרבתם לפני ה' – וימותו". במקרה של נדב ואביהו הקדושה התפרצה מהפנים החוצה – ובעבודת יום הכיפורים, בתיקון, הקדושה מתכנסת פנימה. הקושי מגיע שוב במיקום הפרשיה, איפה היינו מצפים שהסיפור הזה יופיע? "אחרי מות שני בני אהרון" ממש כמו שכתוב בפשטות בפסוקים. בפרשת שמיני, בסוף פרק י'.
אז למה הפרשיה נדחתה? מה נכנס באמצע? התשובה: מאכלות אסורות, יולדת, נגעים, הטהרות, זב, נידה וכו' – ואחרי כל זה התורה מגיעה לפרשה שלנו "אחרי מות". כדי להבין את הדבר הזה נראה מה הייתה התגובה הראשונית אחרי מות שני בני אהרון.
התגובה של משה:
ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל–יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ–כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה.
התגובה של ה':
ח וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. י וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. יא וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה. "
למה מגיעה כאן פרשת שתויי יין? חז"ל אומרים שנכנסו להקריב שתויי יין. אבל מה שמשה אומר לא מסתדר עם זה – כי משה מאדיר את נדב ואביהו. ובכל זאת, אין ספק שהבעיה כאן הייתה חוסר הצבת גבולות. באיזשהו אופן נדב ואביהו עשו דבר שה' לא ציווה אותם, שכאן זה לא היה ראוי. "בקרבתם לפני ה'" – פרשת אחרי מות מזהירה מזה "ואל יבוא בכל עת…" צריך זהירות.
מה שעושה היין – זה שהוא מבלבל ומסיר את הגבולות, "נכנס יין יצא סוד", הוא משחרר, ומאדיר את הנטיות הפנימיות של אדם, המשמעות שנדב ואביהו נכנסו שתויי יין זה בהבנה הזו – שהם פרצו גבולות. ולכן ה' אומר "יין ושכר אל תשת…." – ופה ה' מבהיר את שני התפקידים הגדולים של אהרון ובניו שהם: "להבדיל בין הקודש לבין החול ובין הטמא והטהור, ולהורות את בני ישראל". ואלו הן הפרשיות שבאים בין הסיפורים שלנו.
נראה איך זה מדויק: פרשת מאכלות אסורות, בסוף הפרשייה הזו התורה מסיימת ב"והייתם קדושים כי קדוש אני….ולהבדיל בין הקודש ובין החול…. זאת תורת הבהמה והעוף….להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" – זה ממש מה שה' אמר שתפקיד אהרון ובניו.
פרשת הנגעים: חוזר הרבה פעמים "זו תורת….לטהרו ולטמאו", שזה התפקיד השני – להורות – נראה את הסיומת: פרק יד:
נד זֹאת, הַתּוֹרָה, לְכָל-נֶגַע הַצָּרַעַת, וְלַנָּתֶק. נה וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד, וְלַבָּיִת. נו וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת, וְלַבֶּהָרֶת. נז לְהוֹרֹת, בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר; זֹאת תּוֹרַת, הַצָּרָעַת
לאחר מכן פרשיות זב/זבה, נידה, פרק ט"ו:
לא וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. לב זֹאת תּוֹרַת, הַזָּב, וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זֶרַע, לְטָמְאָה-בָהּ. לג וְהַדָּוָה, בְּנִדָּתָהּ, וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ, לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה; וּלְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה
"זו תורת הזב….", כל מה שראינו מראה שאין כאן מעבר לנושא אחר אחרי מות בני אהרון, אלא ממש המשך ישיר וברור, הסבר על תפקידי אהרון ובניו, להורות ולהבדיל.
נחזור לפרשת קדושים: "…קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוקיכם…" – אנחנו רואים שפרשת העריות קשורה לעניין קדושת הבית היהודי וקדושת הזר, ואנחנו מבינים למה כי "בכל אלה נטמאו הגוים…..". בפרשת אחרי מות אנחנו אומרים "כמעשה ארץ כנען…. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – הנקודה המרכזית זה קדושת החיים, זה מה שעומד ברקע, הפרשה פותחת בכישלון, "אחרי מות", אם הקדושה גרמה למוות זה לא מה שה' רצה, המשותף להכל זה חיי קודש.
אדם צריך לאכול כדי לחיות, אבל צריך לדעת איך אוכלים, וזה קשה, ק"ו כאשר ה' נמצא קרוב כי אז יש גם סיכון גדול בזה "רגע אחד אעלה בקירבך וכיליתיך". אחר כך קדושת הזרע – שהם שני הדברים המרכזיים שצריך להתקדש בהם כדי של יהיה מוות. כל התקלות באים כאשר לא מקדשים את החיים בצורה הנכונה. זה מה שעשו הגויים, והארץ הקיאה אותם.
טומאה קשורה למוות – ויש דגש גדול בטומאת צרעת שמצורע דומה כמת. טומאת יולדת היא בחינה קצת מוזרה – הרי זה בדיוק ההפך, כל עניין לידה זה להוסיף חיים. אבל גם ביולדת יש בחינה של טומאה ושל מוות. איפה המוות? בניתוק של החיים מתוך האישה שהיה חלק ממנה עד עכשיו. מהרגע הראשון החיים דבוקים במוות.
ומי שעומד כאן במוקד זה אהרון ובניו הכהנים, שמבטאים את ההתרחקות מהמוות, ודווקא אחרי מות שני בני אהרון – הם יבואו לתקן את זה. ולכן הכהנים מצווים להתרחק מהמוות (מה שיופיע בפרשה הבאה – פרשת אמור) גם יש ציווים על איזה יחסי משפחה מותר להם – והשיא, זה הכהן הגדול "…על כל נפשות מת לא יבוא….והוא בתולה מעמיו יקח אישה…" – זה ההתמודדות מול המוות.
יש מי שמקדש את המוות – יוצרים קשרים עם עולם המתים – בצורה הכי עקומה שיש – דורשים אל המתים… תועבות הגוים האלו נובעות כי אין להם את קדושת החיים, אז הם נטמאים אל המתים. ואולי זו הסיבה שאחרי שהתורה סיימה את כל הפרשיות האלו וחתמה בפסוקי סיום, היא מוסיפה עוד פסוק על "אוב וידעוני". אולי זה נראה פחות חמור משאר המקרים שדיברו עליהם עד אותו הפסוק, אבל בתפיסה, זו היא ההבנה העקומה של המוות – לפנות אל האוב והידעוני זה להגיד "מה איכפת לי מהמוות, אין הבדל הכל אותו הדבר, אז מה שהוא מת? הוא מייעץ לי מה לעשות" וזו היא הטומאה בהתגלמותה.
מי שלא חי בקדושה ופונה אל ה' פונה אל הטומאות האלו.
שבת שלום