כי תצא
השופט והכהן
בפרשתנו מופיעה פרשת המלקות (כ”ה, א’-ג’):
כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע.
והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר.
ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך.
ישנם קשיים רבים בפשט הפסוקים ואנו נעסוק באחד מהם.
כאשר הפסוק מתאר שהאנשים אשר להם הריב ניגשים אל המשפט, הוא מחסיר את התיאור המדויק של אלו שהם ניגשים אליהם. לדוגמא, בפרשה הקודמת (י”ט, י”ז) “ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’ לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם”.
קשה להבין מה היתה בדיוק המציאות, כיצד ניגשים גם לפני השופטים וגם לפני הכהנים עם אותו המשפט. אין בית דין אחד שאליו ניגשים?
כמו כן מופיע (י”ז, ח’-ט’) “כי יפלא… ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם”.
על כל פנים, נראה מהפסוקים שעולים לא רק אל השופט, אלא גם אל הכהנים הלויים.
נחזור לפרשתנו, (כ”ד, ח’):
השמר מנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתם תשמרו לעשות.
כאן מופיע שניגשים רק אל הכהנים הלויים ולא אל השופט. ואילו בהמשך הפרשה ראינו (כ”ה, א’-ב’):
כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום … והפילו השפט…
מסתבר, שעל אף שבפרשה שעברה תיארנו את בעלי הדין שעומדים לפני השופט וגם לפני הכהנים הלויים, בפרשתנו מחלקים בין המקרים. יש מקרים (נגע צרעת) שעומדים לפני הכהנים הלויים ויש מקרים (“כי יהיה ריב…”) שעומדים לפני השופט.
בתי הדין
נעיין בגמרא בסנהדרין פרק כהן גדול. מספר ראשונים העלו את התמיהה על השייכות של הפרק הזה לכלל המסכת העוסקת בבתי הדין. ישנה התייחסות לשאלה זאת בתוספות “והא” (יח.):
והא דתנן כהן גדול בתר פרק קמא משום דאיידי דתניא בפרק קמא מילי דכהן גדול, פסיק ושיירי ליה. והדר תני ליה מעלות של מלך דחשיב מיניה ואחר כך חוזר לעניינו להלכות דינין.
דברי התוספות מבארים שמאחר ובפרק ראשון הזכרנו בדרך אגב את הכהן הגדול על כן המשכנו לדבר עליו בפרק שני. ומאחר ודברנו על כהן גדול המשכנו לדבר על מלך שחשוב ממנו.
ניתן לראות שהתוספות ראה צורך לדון בשאלה חשובה זאת, אך קשה מאוד לקבל את תירוצו. קשה להבין שרק בגלל איזכור של כהן גדול בפרק ראשון הוספנו פרק שלם על שמו. על כן, ננסה למצוא תירוץ נוסף.
המשנה הראשונה בפרק שלישי בסנהדרין, פרק “זה בורר” (כג.):
דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד…
המשנה מביאה מחלוקת בין ר’ מאיר וחכמים לגבי מקרה שבו באים שני בעלי הדין, כל אחד עם הדיין שבחר, והם חולקים לגבי האופן שבו יבחר הדיין השלישי. האם שני בעלי הדין בוחרים אותו או שני הדיינים של שני הצדדים.
הגמרא שואלת על כך: “מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד? בתלתא סגי!”
שאלת הגמרא אינה מובנת ממבט ראשון, הרי אנו מדברים על כך שבוחרים שלושה דיינים, ומדוע לומר שמספיק לבחור שלושה?
הגמרא ממשיכה ומסבירה את עצמה. הקריאה של המשנה צריכה להתבצע באופן הבא:
הכי קאמר, כשזה בורר לו בית דין אחד וזה בורר לו בית דין אחד שניהן בוררין להן עוד אחד.
לאחר משא ומתן ממושך של הגמרא מובאת המסקנה:
כשזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שניהן בוררין להן עוד אחד.
אך קשה על הבנה זו, כיצד הבינה הגמרא בהתחלה שמדובר במשנה שכל אחד בוחר בית דין שלם, ולא כפי שהבנו שדובר על בחירת דיין בודד? הרי כאשר המשנה אומרת “אחד” למה שנחשוב שהכוונה אחרת מאשר אדם אחד?
רש”י הראשון על המשנה:
זה בורר לו אחד – משמע זה בורר לו בית דין אחד שהן שלשה, וזה אחד הרי ששה, ושניהם בוררין להם עוד אחד הרי תשעה, והיינו דקא מתמה מאי זה בורר כו’ הא בתלתא סגי.
כידוע, רש”י לא מכין אותנו לגמרא, אלא מפרש את פשט המשנה. ורק כאשר לצורך הבנת פשט המשנה יש צורך להביא סיוע מהגמרא אז הוא עושה זאת. אך מה ראה רש”י צורך מיוחד לפרש כאן את המשנה אחרת מההבנה הפשוטה, ולהביא את ההוא אמינה של הגמרא שנדחתה לבסוף?
סיבה נוספת לצורך לומר שרש”י פרש זאת מפני שכך ראה בפשט המשנה, מפתיחת דבריו – “משמע…”, דהיינו שהדברים האלו משתמעים מהקריאה בפשט המשנה.
אין זה פשוט כלל, בייחוד אחר שאפילו התוספות תמה “ולא נהירא, שהרי משמעות הלשון אינו כן”.
האמת, שיש משפט מיותר במשנה – “דיני ממונות בשלושה”, שכן הוא נאמר כבר במשנה הראשונה בפרק הראשון. הסיבה שחזרנו לומר זאת כאן בפרק שלישי, הוא כפי שתוספות (“והא” יח.) אומר, “ואחר כך חוזר לעניינו להלכות דינין”.
במשנה הראשונה יש נושא אחד וזהו הנושא של הפרק הראשון – בתי הדין, על כל סוגיהם.
לאחר מכן, בפרק שלישי, אנו דנים כיצד מרכיבים מושב בית דין זה. לכן, כשאומרים “זה בורר לו אחד” רש”י מפרש “משמע” וכוונתו שמהנושא המדובר, דהיינו בתי הדין, משמע ש”זה בורר לו אחד” הכוונה על בית הדין.
לאחר ההבנה שהפרק הראשון והשלישי הם יחידה אחת, מתחזקת הקושיא לגבי מיקומו של הפרק השני, העוסק בכוהן גדול ומלך. מדוע ליצור הפסק שכזה בין הדיונים על בתי הדין ולעסוק באמצע העניין בכהן גדול ומלך?
הרכב בית הדין
נחזור לפרשת שופטים (י”ז, ח’ – י”א):
כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך בו.
ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט.
ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה’ ושמרת לעשות ככל אשר יורוך.
על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
על פי הפסוקים, אל מי אני פונה עם בעיה המתעוררת אצלי? אל הכהנים הלויים או השופטים? ואם השופט אינו כוהן?
בתורה שבעל פה מפרשים שצריך שישבו בסנהדרין גם אנשים משבט לוי. אך בפשט הפסוקים זה לא נראה כך. וגם אם נפרש בצורה זו יקשה עלינו מההמשך (פסוק י”ב):
והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה’ אלוקיך או אל השופט ומת האיש ההוא וביערת הרע מישראל.
אם באמת הם יושבים ביחד, איך ייתכן שאני שומע. או לא שומע אל אחד מהם? הרי הם יושבים ביחד!
אולם, מצד שני ישנם פסוקים בהם מתואר שמושבם הוא משותף כפי שראינו (י”ט, י”ז) שעומדים “לפני הכהנים והשופטים”.
פיסוק הפסוק
על מה באים למשפט לפי פשט הפסוקים?
רש”י (י”ז, ח’ – י”א):
כי יפלא – כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה שהדבר נבדל ומכוסה ממך.
בין דם לדם – בין דם טמא לדם טהור.
בין דין לדין – בין דין זכאי לדין חייב.
ובין נגע לנגע – בין נגע טמא לנגע טהור.
דברי ריבות – שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה.
כלומר, ישנם מספר תחומים בהלכה שלגביהם פונים “אל המקום אשר יבחר ה'”. לפי הפירוש של רש”י על “דברי ריבות”, משמע שתחילה פונים לשופטים היושבים בשער ורק אם הם לא מגיעים למסקנה, “כי יפלא – … שהדבר נבדל ומכוסה ממך”, אז פונים לשופטים היושבים במקדש. לפי זה דברי ריבות הם – הדברים שלא נפתרו בבתי הדין של הערים.
אולם, בפשט הדברים נראה ש”דברי ריבות” זה משהו שונה לגמרי. אין זה ריב בין הדיינים, אלא ריב בין אנשים שונים.
ראינו כבר בפרשת משפטים (שמות כ”א, י”ח) “וכי יריבון אנשים“. כל המריבות שמצאנו לא היו מריבות בין בעלי דין אלא בין אנשים.
אלא שלפי פירוש רש”י, הריב בין האנשים כבר התפרש על “בין דין לדין”.
על כן, נראה שצריך לקרוא את הפסוק בפיסוק שונה.
יש פסוקים שצריך לקרוא אותם בצורה שונה. כגון (תהילים קי”ג, ה’-ו’) “מי כה’ אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ”. לשם מה להשפיל כדי לראות שמים? יש המפרשים שהקב”ה יושב גבוה מעל גבוה ועל כן עליו להשפיל כדי לראות את השמים. אך נראה שיש לקרוא פסוק זה בהטעמה.
המגביהי לשבת – בשמים. המשפילי לראות – בארץ.
בצורה דומה צריך לקרוא גם אצלנו בהטעמה.
“בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע” מוסב על הכהנים הלויים. ואילו “דברי ריבות בשעריך” מוסב על “השופט אשר יהיה בימים ההם”.
כמו כן, הפסוקים בהמשך גם מסודרים באופן הזה, “ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך” זה הכהנים ואילו “על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך… לא תסור…” זה מיוחס לשופטים.
לכן כשהפסוקים מתארים בהמשך את אותו אחד שלא שומע לדבר המשפט, ישנו יחס כפול, מדובר על מי שלא שומע “אל הכהן… או אל השופט” – לא מפני שמדובר על הרכב אחד, אלא מפני שמדובר על שתי התייחסויות שונות. יש שני תחומים שונים, יש תחום שפונים איתו אל הכהן ויש תחום שפונים איתו אל השופט.
מערכות המשפט השונות
“כי יפלא” – כאשר יש תחום בתורה שלא ברור אצלי, כמו מה לעשות לגבי פלטה בשבת. אז צריך לפנות לכהנים הלויים. לא מדובר פה על סכסוך בין אנשים אלא על רצון לדעת מהי דעת התורה בנושא. החידוש של התורה הוא שגם זה קשור לבית המשפט. מפני שזה משפט התורה.
כמו כן, ישנו סוג שונה של משפט, משפט שמטרתו לפתור סכסוכים בין שני אנשים. לאו דוקא סכסוך אלים, אלא בעיה שמתעוררת בין שני אנשים.
על פי הבנה זו יש לפרש מחדש את הפרטים בפסוק. “בין דם לדם” – כמו שפרש רש”י – דיני טהרה. “בין דין לדין” – דיני איסור והיתר. (פירוש רש”י שאומר “זכאי וחייב” יהיה שייך יותר ל”דברי ריבות”). “בין נגע לנגע” – כפי שפרש רש”י – תורת הנגעים. אלו הם הבעיות שאיתם ניגשים לכהנים.
לעומתם, תפקידם של השופטים הוא לפתור את הסכסוכים בין האנשים.
נחזור לפרשתנו, שם בתחילה מופיע שאכן פונים לכהנים בנושאים הרלוונטיים לגבם (כ”ד, ח’) – “השמר מנגע הצרעת… ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים…”
לגבי נגע, פונים לכהן ולא לשופט. לא פונים לכהן בעקבות סכסוך עם חבר אלא בעקבות שאלה הלכתית המתעוררת וצריכה ביאור.
לעומת זאת (כ”ה, א’) “כי יהיה ריב בין אנשים” – זה מקביל ל”דברי ריבות בשעריך” ולכן מופיע שפונים רק לשופט ולא לכהנים הלויים.
הבעיה בהסבר שלנו מתעוררת בפעמים בהם מערבים את התחומים.
בפרשה הקודמת מופיע דינם של עדי שקר (י”ט, י”ז):
ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’ לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם.
חז”ל מבארים ש”שני אנשים” – אלו העדים, “אשר להם הריב” – אלו בעלי הדין. בלי להכנס לקושיא על דברי חז”ל שבפשט הפסוק לא מופיעים העדים אלא רק בפסוקים הקודמים, ניתן לראות שיש כאן סכסוך בין אנשים וזה לא קשור רק לשופט. יש בעיה הלכתית שמתעוררת בנוסף לכך (עדות שקר) ולכן יש צורך בהתערבות הכהן.
עדות השקר של העדים גם קשורה לסכסוך בין האנשים וגם קשורה לפגיעה בתורה. גם כאשר אדם מגיע לבדו לבית דין ומעיד שקר, זהו עניין שצריך לדון לגביו על ידי הכהנים, מאחר ויש פה שאלה הלכתית מה לעשות בו.
ישנו מקרה נוסף שבו הכהן מתערב, והוא דין חלל (כ”א, א’-ב’). מעבר ל”זקניך” שבאים בגלל האחריות הציבורית שבדבר, יש צורך ב”שופטים” שבאים בגלל הבעיה ש”לא נודע מי הכהו” – וזאת בעיה של סכסוך (שנסתיימה ברצח).
אך למרבה ההפתעה (ה’) “ונגשו הכהנים בני לוי… ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע”. לכאורה, זה סותר את שאמרנו עד כה, שתחום הריב מיוחד דוקא לשופטים.
העניין של רצח מסוג זה הוא עניין מיוחד. כאשר יש אחד שרוצח את חברו זהו אינו סכסוך אישי אלא בעיה בכלל ישראל. ובבעיה ששייכת לכלל ישראל אז האחריות מוטלת על הכהנים.
הכהן הגדול נושא על ליבו את חושן המשפט. ותפקיד הכהנים להורות את המשפט לכלל ישראל. כפי שנאמר (דברים ל”ג,י’) “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”.
נעשה מעט סדר וננסה להגדיר מחדש את היחס בין השופטים לכהנים.
השופטים ממונים על הסדר בחברה. ולכן בדרך כלל מצוותים אליהם גם את השוטרים שידאגו להשליט את המשטר שאותו השופטים מורים. על כן, כשיש סכסוך ובעיה פונים אליהם.
אך יש תחום נוסף בו עוסק מוסד המשפט. כאשר לאדם מתעוררת שאלה שמטרידה אותו, לא בהלכה למעשה, אלא שאלה עיונית, אזי תפקיד הכהנים הוא לענות לו. ניתן לומר שתפקידם להפיץ את ידיעת התורה שנמצאת בארון בקודש הקדשים. וממילא נוצר מצב שמי שהכי קרוב לתורה הוא דוקא הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים. והתורה שמלמדים הכהנים היא תורת חיים, כיצד לנהוג בחיים. ובעצם האחריות הכללית על הוראת המשפט לכלל ישראל היא בידי הכהנים, וזה מה מתבטא בחושן המשפט שמושם על לבו של הכהן הגדול. ניתן לומר שגם השופטים שעושים משפט בתוך העם עצמו, יונקים את כוחם מהכהנים שמחברים בינם לבין התורה המונחת בארון בקודש הקודשים.
משפט המלך
עד כה דיברנו על שתי מערכות משפט. מערכת השופטים ומערכת הכהנים. אך ישנו תחום שלישי שמעט ניגע בו.
המלך גם הוא מוגדר כשופט, וגם לו יש קרבה פיזית לתורה. מכיוון שעל פי ההלכה יש איתו ספר תורה שנמצא איתו כל הזמן, והולך איתו לכל מקום שהוא הולך.
התחום המיוחד של המלך מתבטא במקום שהדין הרגיל כבר לא עובד. כגון, בעונש מוות שמאוד מסובך להחיל אותו בצורה פורמלית, מפני שמספיק שיחסר תנאי אחד וכבר האשם ישולח לחופשי, לדוגמא כשאין שני עדים. ומאחר וצריך להשליט צדק, על כן יש צורך במשפט המלך. ניתן לתאר זאת כעוקף בג”ץ. עם כל הסכנה שבכך.
השאיפה היא שהמלך יכלכל את צעדיו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, ליצור תיקון של המשפט ולא קילקול. לעשות צדק ולהעמיד את התורה, ולא חלילה להשתמש בכך כנגד התורה. על כן במסכת סנהדרין מדברים תחילה על הסנהדרין ואז על מנת להשלים את מערכת המשפט מדברים על כהן גדול ומלך.
במציאות של חיי היום יום, כל אדם ילך לשאול סוג מסויים של רבנים לגבי דוד שמש בשבת וילך אל סוג אחר כדי לפתור סכסוכים שמתרחשים בינו לבין חברו. ובאמת, גם התורה מדגישה כל תפקיד בנפרד. אך בתורה שבעל פה לוקחים את היסודות הללו וקובעים שסנהדרין צריכה להיות כלולה מכל הסוגים והתחומים הללו, לכן חובה שבמושב הסנהדרין עצמו ישבו גם שופטים רגילים וגם כהנים משבט לוי.