בקש שלום ורדפהו
המילה הפותחת את פרשת השבוע, "כי", היא מילה החוזרת פעמים רבות בפרשתנו בפתיחתן של מצוות רבות, ואף בפרשות אחרות.
מצוות רבות שאנו מקיימים הם תגובה למה שקורה במציאות – כי יקרה כך וכך – עשה אתה כך וכך.
המצוה מבטאת ענין זה בצורה בולטת היא מצות השכחה. לא ניתן לתכנן וליזום קיום מצוה זו. כך אומרים חז"ל במדרש1:
רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך', קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה. אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה עני ומתפרנס בה – הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.
במדרש נוסף, עומדים חז"ל על התייחסות זו למצוות, אלא שהמדרש מביא גם יוצא מן הכלל2:
חזקיה אמר גדול שלום שכל המצות כתיב בהו (שמות כ"ג) 'כי תראה', 'כי תפגע', (דברים כ"ב) 'כי יקרא', אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה, ברם הכא (תהלים ל"ד) 'בקש שלום ורדפהו' בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר.
בכל המצוות אנו מגיבים למציאות העולם. העולם מתגלגל ומתנהל כמו שהוא, ואנו בעקבותיו, מתייחסים למאורעות שקורים בצורה בה רוצה התורה שנתייחס.
רק בשלום עלינו להשקיע אנרגיה של יוזמה. אין לנו לצפות למציאות שתדרוש את התייחסותנו, אלא עלינו לפעול, ליזום וליצור שלום.
נראה, שהמדרש פותח בפנינו פתח להסתכלות מעמיקה על העולם, ועל מקומו של האדם בו.
העולם שואף להתפוררות ולאי סדר וצריך להשקיע אנרגיה כדי לשמור אותו מסודר. לדוגמא: קבוצת קרשים המונחת בערמה, לא תהפוך לעולם להיות שולחן, אך שולחן המונח כך בטבע, ללא כל טיפול – יהיה תוך זמן מה ערימת קרשים… עפר לא נהיה בעל חיים, אך בעל חיים שמפסיק לקלוט אנרגיה, הופך לעפר מן האדמה.
כך בכל מערכות הטבע והחיים. בחוקיות הרגילה, הכל שואף להתפוררות ולאי סדר, רק בעזרת השקעת אנרגיה, טיפול והתייחסות מתאימה ניתן לשמור על העולם מסודר ובנוי היטב.
סיפר אדם אחד, שחוק טבע זה, הביאו להכרה במציאות הבורא ולחיי תורה ומצוות. הרי העולם שואף לאי סדר, כך חשב לעצמו, ובכל זאת אנו רואים עולם מסודר, ואיננו פוגשים הפתעות בחוקי הטבע. מכאן, שישנה השקעת אנרגיה קבועה בעולם השומרת על הסדר. מנין מגיעה אנרגיה זו? אין זאת אלא שמבורא עולם, שמאז ברא את עולמו הוא שומר עליו ומשאירו מסודר לבל יתפזר ויתפורר כענן כלה.
אל מול עולם כזה, ייתכנו שתי תגובות.
הדרך האחת היא "מודל השכחה". כאשר התורה נתקלת באי סדר – כשאדם שכח עומר בשדה, אין נסיון לתקן את המצב, ולהפסיק לשכוח, אלא תגובה למצב הנתון – עליך להשאיר את העומר לעניים.
זוהי תגובתו של אדם המשתלב בחוקי הטבע, איננו מנסה לשנותו, אלא בתוך המסגרת של חוקי הטבע – למצוא את התייחסות הנכונה. זוהי ההתיחסות של המצוות, המגיבות למציאות החיים ואינן מנסות לשנות אותו.
מנגד, ישנו "מודל השלום". אין האדם מחכה לאי הסדר שבמציאות, אלא מנסה לתקנו ולסדר את העולם.
כשם שהקב"ה, מאז ברא את עולמו, "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", ושומר על סדרו של העולם למרות השאיפה לאי סדר, כך גם האדם מתדמה לבוראו והולך בדרכיו. הוא איננו רק מגיב למציאות, אלא מתמודד עם הטבע מתוך רצון לשנותו ולתקנו.
ה"שכחה" ושאר מצוות מצד אחד, והשלום מצד שני, מבטאים שתי גישות לחוקי הטבע, ששתיהן נצרכות, ויש לדעת מתי לפעול בכל אחת מהן.
1 ילקוט שמעוני ויקרא רמז תע"ט.
2 ויקרא רבה פרשה ט', ט'.