פרשת שלח לך- עזות דקדושה
עזות דקדושה
פרשת השבוע עוסקת ביחס הראוי לארץ ישראל. המרגלים בקשו להישאר במדבר. בזוה"ק מובא שהם חששו לאבד את המנהיגות שלהם. אחרים מבארים שהם רצו להמשיך את צורת החיים של עם ישראל במדבר – עמוד ענן ועמוד אש, מן ושלו. כיצד ניתן לעזוב את כל הטוב הזה, ולהיכנס לארץ, הדורשת מיושביה להילחם, להתיישב, לעסוק בפרנסה ובשאר עניינים הגורמים לירידה רוחנית? וכי לא עדיף להישאר במדבר?!
בסיום הפרשה מופיע עניינו של המקושש. נעיין בפרשיה זו, ונראה כיצד עניינו של המקושש מהווה תיקון לחטא המרגלים. מובא בגמרא (שבת צ"ו ע"ב):
תנו רבנן, מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר ט"ו): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'", ולהלן הוא אומר (במדבר כ"ז): "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי ר' עקיבא.
על אישיותו של צלפחד ניתן ללמוד מבנותיו. הן היו אוהבות ארץ ישראל, ודבקו בנחלתה. נראה, שאת מעלתן זו למדו הבנות בבית אביהן, שעל שמו הן נקראות. גם צלפחד היה, כנראה, אוהב ארץ ישראל.
רבי עקיבא לומד שצלפחד היה המקושש, והמילה ממנה הוא לומד היא "במדבר". מהי משמעות הדברים?
בעקבות חטא המרגלים נגזר על עם ישראל להיות ארבעים שנה במדבר. עם ישראל עובר לחיות במדבר. צלפחד, כאוהב הארץ, לא הסכים להתרגל לחיים במדבר. חטא המקושש הוא תוצאה של תפיסה זו.
מה היה חטאו של המקושש? בגמרא (שבת צ"ו ע"ב) מובאות שלוש אפשרויות:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה.
מדוע אלו המלאכות שבהן חטא צלפחד?
התוספות (בבא בתרא קי"ט ע"ב) אומרים: "ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים, מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין". המקושש היה אדם טוב, וחטאו היה לשם שמים. הוא רצה להוציא את עם ישראל מהיאוש שאחז בהם לאחר חטא המרגלים, ולהאיר להם את השאיפה לצאת מהמדבר ולהגיע לארץ ישראל.
"מעביר ארבע אמות ברשות הרבים", זו תולדת של מלאכת הוצאה מרשות לרשות. המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים חייב. ברשות היחיד יש שליטה של האדם, ורשות הרבים היא הפקר. יש הבדל מהותי בין חפץ הנמצא ברשות הרבים ובין חפץ הנמצא ברשות היחיד. המוציא את החפץ מרשות לרשות בשבת עשה שינוי מהותי בחפץ ובבריאה ולכן הוא חייב.
כשאדם עומד ברשות הרבים, ארבע אמות הסמוכות לו נחשבות כרשות היחיד. יש לכך השלכות גם בדיני קנין, שכן אדם קונה בקנין חצר חפץ הנמצא בארבע אמותיו. המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים כאילו הוציא אותו מרשותו לרשות הרבים ולכן הוא חייב.
המקושש העביר ארבע אמות, ובכך רצה לומר: במדבר אין משמעות לרשות היחיד, לארבע אמותיו של אדם. בעיר, שהיא מקום של ישוב ושל חיים, יש ערך למעשיו של האדם וממילא לארבע אמותיו ברשות הרבים. אך המדבר הוא מקום הפקר, ואין משמעות לחייו של היחיד במדבר. אין ליחיד רשות ושליטה וחיות במדבר.
הסובר שהמקושש עבר על מלאכת "מעמר", לומד בצורה הפוכה. המעמר לוקח עצים בודדים והופך אותם לערימה. בעשותו את מלאכת מעמר הכריז המקושש שאין ערך לציבור במדבר. כל אחד עומד לעצמו ואין איחוד של כל הפרטים לכלל אחד. אין משמעות לכלל, ולכן אין בעיה לעמר, אין בזה שינוי מהותי של העצים. במדבר כל אחד פונה לדרכו, ואין חיבור בין האנשים.
הדעה השלישית היא שהמקושש עבר על מלאכת "תולש". התולש עוקר דבר ממקום חיותו. בתלישתו את העצים הכריז המקושש: המדבר איננו מקום של חיים. אנו תלושים ועומדים ואין משמעות לחיבור אל השורש.
מתוך אהבתו את ארץ ישראל הכריז המקושש במעשיו שהמדבר איננו מקום של חיים, היחיד והכלל לא מופיעים בו בצורה נכונה. אין לנו מה לחפש במדבר.
ענין זה מתקשר לנקודה מעניינת נוספת ביחס למקושש ולצלפחד. בגמרא מובא סיפור (שבת ק"נ ע"ב):
תנו רבנן, מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
כותב על כך השל"ה ("מסכת שבת", נר מצוה, ס"ד, בהגה"ה):
קבלתי, זה החסיד היה גלגול של צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת, על כן זה החסיד נשמר במאוד כדי לתקן קלקולו ועלה לו צלף אחד, וזהו סוד צלפ חד.
מה מיוחד בצלף שהוא תיקונו של צלפחד? הצלף הוא עז שבאילנות (ביצה כ"ה ע"ב). את הצפורן שממנה היו מכינים את הקטורת היו שורים ב"יין קפריסין" – העשוי מפירות הצלף – "כדי שתהא עזה"
צלפחד בחטאו פעל בעזות. חילל שבת בעדים ובהתראה, והתחייב על כך מיתה. החסיד תיקן זאת, והשתמש בעזות לקדושה – להימנע מתיקון הפרצה בשדהו, כיון שחשב על כך בשבת. לכן עלה בו צלף, העז שבאילנות. שמו של צלפחד מרמז על הצלף, על העזות שיש בו, שנבעה מאהבתו העזה לארץ.
אנו עומדים בימים שבהם מתגלה שישראל הם "עזים שבאומות". האומץ של ראש הממשלה ושל השרים לתקוף את איראן, יש בו עזות דקדושה. הרי איראן היא מדינה שגדולה ממדינת ישראל פי כמה וכמה. איראן רואה עצמה מנהיגה של העולם המוסלמי כולו. והנה אנו, מדינה של כמה מליונים בודדים, מעיזה לתקוף את איראן ולצאת נגד מאות מליוני מוסלמים ברחבי העולם. וכי אין זו עזות?! הרי זה כמו ילד קטן שמתגרה באדם מבוגר ממנו. אתה לא מפחד?!
מזה זמן רב, וגם עכשיו, אינני מבין מה איראן רוצה מאיתנו. הם משקיעים שנים של מחקר ושל השקעה כספית אדירה, והכל כדי להשמיד את מדינת ישראל. כורים גרעיניים, טילים בליסטיים – עד לפני כמה ימים היה בזה איום קיומי על מדינת ישראל.
מדוע? איך אנו קשורים לאיראן? מה הם רוצים מאיתנו?
אין ספק שזוהי מלחמה רוחנית. האיסלאם חש שהיהדות חוסמת את אמונתם השקרית, את תפיסתם שדת קשורה למוות. יש עם אחד שבעצם קיומו זועק את האמת, והיא חוסמת את השקר שלהם מלהופיע. תורתנו היא תורת חיים, ובעצם קיומנו אנו מהווים מחסום לאיסלאם. אם אנו לא מבינים זאת – הם מבינים זאת, ולכן הם מוכנים להשקיע הכל כדי להשמיד את מדינת ישראל. אנשים באיראן רעבים ללחם, ואת כל הכסף הם משקיעים בטילים ופצצות אטום נגד ישראל.
והנה, בעזות דקדושה, החליטו לתקוף ולשבור את האיום הקיומי הזה. ההתחלה היתה לפני כמה חודשים, בפגיעה באיום מצד החיזבאללה. במשך שנים היה ידוע שגם החיזבאללה מאיים על מדינת ישראל. ברשותם היו 150,000 רקטות שמכוונות כנגדנו, יחד עם תכניות לחדירה לישראל, כיבוש ישובים ועוד ועוד, ה' ירחם. אין מילים לתאר את גודל הנס בכך שהם לא הצטרפו לחמאס בשמחת תורה.
כל האיום הזה נעלם בזמן לא רב, במתקפת ביפרים, תקיפות אוויריות, והנה – האיום הזה הוסר. עכשיו קמנו בבוקר והנה גם האיום מאיראן הוסר בצורה פלאית וניסית.
בשמחת תורה הרגשנו את העזות השלילית, שהובילה להתעלמות מכל הסימנים ולתגובה החלשה בתחילת המלחמה. אך כשעם ישראל התעורר, התעוררה העזות דקדושה, שתחילתה במלחמה נגד החמאס והמשכה בהסרת האיום האיראני בימים אלה.
בשמחת תורה גילינו את הפרצה, ובעזות של הצלף נסתמה הפרצה. כפי שראינו, הצלף גם משמש להופעת ריח הקטורת, הקושרת את ישראל לאביהם שבשמים. העזות דקדושה מאפשרת לריח הטוב של עם ישראל להופיע בעולם.
בע"ה יתקיים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ומתוך עזות דקדושה נמשיך לפעול עד לגאולה השלמה ברחמים בע"ה.