על דגים וציונות – אגדות רבה בר בר חנה ו’
האגדה השישית של רבה בר בר חנה1:
ואמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסייה ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא, וחרוב מיניה שתין מחוזי, ואכול מיניה שתין מחוזי, ומלחו מיניה שתין מחוזי ומלאו מחד גלגלא דעיניה תלת מאה גרבי משחא, וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוה קא מנסרי מגרמי מטללתא ויתבי למבנינהו הנך מחוזי.
תרגום: פעם אחת היינו מהלכים בספינה, וראינו דג אחד, שישבה לו אוכלת טיט (=שרץ קטן) בנחיריו (ומת), ודחוהו המים והטילוהו לחוף. וחרבו ממנו ששים מחוזות, ואכלו מבשרו ששים מחוזות, ומלחו ממנו (לשמר את בשרו) ששים מחוזות, וכשחזרנו לאחר שנים עשר חודש, ראינו שהיו מנסרים מעצמותיו קורות, ויושבים לבנות אותם המחוזות (שחרבו).
כאשר רבה בר בר חנה מהלך בספינה, פירוש שהדבר שהוא משוטט במחשבתו בדברים עמוקים וספונים, והוא רואה תהליכים שונים המתרחשים בעולם, ועומד על פנימיותם ועומקם. אחד הדברים שראה, מבנה רוחני שיש לו ביטוי בעולם הזה – הדג שעליו מדברת האגדה הזו.
מיהו הדג?
בליקוטי תורה לאדמו”ר הזקן מבאר2, שישנם צדיקים שהם בחינת “נוני ימא” – דגי הים, שעבודתם היא ביחוד יחודים עליונים, ולא בקיום מצוות מעשיות, כרשב”י, שבהיותו במערה לא קיים מצוות רבות שלא היה יכול לקיימן, אך בעבודתו תיקן הרבה והעלה את העולם.
הים הוא מציאות חיים ללא מסגרת, בתנופה אחת ניתן לחבוק עולמות שלמים, לעלות מעלה מעלה ולרדת. ביבשה, לעומת זאת, יש חיים מוגדרים וממוסגרים.
נראה, שהאגדה עוסקת באידיאלים נשגבים, מעל למסגרות העולם הזה, שיוצאת הרוח מהם, ונשאר רק הגוף – וכך הוא מוטל ליבשה, למסגרות המעשיות, ושם הוא פועל מספר פעולות – מצד אחד הוא הורס, אך גם יש שנהנים וניזונים ממנו, ויש שאף מוציאים ממנו קיום לעתיד – על ידי שהם מולחים את בשרו.
נבאר את הענין על פי דוגמא.
הציונות, היא דוגמא לאידיאל נשגב ומרומם. מציאות שבה עם ישראל כולו יושב בארץ ישראל – זהו ענין רוחני עליון ביותר.
ריה”ל בשיריו-קינותיו מתאר את האידיאל הזה בצורה מרוממת ביותר: “חיי נשמות אויר ארצך, וממר דרור אבקת עפרך, ונופת צוף נהריך”, “שם השכינה שכנה לך… וכבוד ה’ לבד היה מאורך…”. תיאור נשגב, של הצד הרוחני, האידיאלי שבארץ ישראל – כאן האויר הוא מחיה נשמות, כאן מקום הנביאים, כאן מקום השכינה, ועוד ועוד. זהו התיאור של ארץ ישראל מפי אדם היושב בגלות, וחולם לבוא אל הארץ, משאת נפשם של כל הדורות. זהו האידיאל העליון, והוא אמיתי ונכון, אלא שהוא נשאר בבחינת אידיאל, וכשיגיע זמנו לרדת אל המציאות המעשית יתגשם ויפול ממעלתו. המציאות מוגבלת ומצומצמת היא מלהכיל אידיאל שלם כפי שהוא. אפשר לחלום על “חיי נשמות אויר ארצך”, אך כשמתגשם החלום, בפועל נמצאים בארץ “ימין ושמאל רק חול וחול”, אבנים וסלעים, אנשים טובים ואף רעים, ישרים ופחות ישרים, ואויר הנשמות מתחלף ב”זיהום אויר”, ומתעצמת השאלה כיצד יוכל האידיאל העליון והשלם לפגוש מציאות זו ולהישאר שלם?
האם יוכל הדג עם תכונותיו השלמות, עם מהירותו הגדולה ועם יכולתו לחבוק עולמות, לעלות עם כל אלה אל היבשה המוגבלת והמצומצמת?
תשובתו של רבה בר בר חנה היא: “יתבא ליה אכלה טינא באוסייה ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא”. כדי להוריד את האידיאל לארץ המציאותית והמעשית צריך “להרוג” אותו. בא שרץ קטן, והורג את האידיאל.
הציונות לקחה את “חיי נשמות אויר ארצך” והפכה את הארץ ל”מקלט מדיני”. במקום “כבוד ה’ לבד היה מאורך” הפכנו למדינה המעורטלת לכאורה משם שמים.
הדג המת נדחה מן הים אל היבשה. כל עוד הוא חי ואין השרץ חודר לחוטמו אין דרך להעלותו אל היבשה. כשהוא מת, נדחה הוא על ידי המים ומושלך אל היבשה המוגבלת והמצומצמת.
הרצל חנק את הציונות האידיאלית הרוחנית, בחינת “אויר נשמות”, ובכך הביאה אל היבשה, אל חוף מבטחים…
בלא חניקת האידיאל הוא היה ממשיך לשוטט בחלומותיהם הנשגבים של יושבי גלות.
ללא אותו שרץ שהורג את הדג, היינו נשארים בגלות וחולמים על ארץ ישראל העליונה והרוחנית. הריגת הדג, הוצאת הרוח הגדולה מהאידיאל של שיבת ישראל לארצו, איפשרה להפוך את הרעיון לממשי, ולדון עם ראשי ממשלות ונדיבים על האפשרות המעשית של ישוב היהודים בארץ ישראל.
במדרש3 מובא:
ר’ חנינה בר יצחק אמר שלש נובלות הן, נובלות מיתה – שינה, נובלות נבואה – חלום, נובלות העולם הבא – שבת. ר’ אבין מוסיף תרתין נובלות אורה של מעלה – גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה – תורה.
בעולם בעליון נמצאים הדברים בשיא גודלם ועוצמתם, אלא שאין אנו יכולים להיפגש בגודל זה. אנו כאן בעולם פוגשים רק את מה שנובל מהם, ואף זה יוצר אצלנו שפע של חיים.
התורה שאנו לומדים, עם כל גודלה, עמקותה וחכמתה – היא הנובלות של חכמה של מעלה.
בעולם העליון יש אור רוחני עליון, ומה שנובל ממנו – זה אור השמש, האור העצום ממנו יש חיים בעולם.
אין אנו יכולים לקלוט את החכמה של מעלה ואת האור של מעלה, ועל כן אנו קולטים רק את הנובלות, הדברים המצומצמים.
כך גם בענייננו נובלות האידיאל הגדול של גאולת ישראל – זהו המפעל הציוני, וגם לאחר שנבל – עדיין הוא גדול וחשוב, ופועל הרבה בעולם.
התוצאות של הריגת הדג מתוארות באגדה בחמישה שלבים.
השלב הראשון: “חרוב מיניה שיתין מחוזי”. הריגת האידיאל וירידתו לעולם המעשה גרמה בשלב הראשון להרס – כפירה, ריחוק מתורה וכדומה. דברים רבים שנבנו על ידי היהודים בגלות – נהרסו עם התעוררות הציונות, כמו ההיררכיה הברורה שהיתה קיימת בקהילות, ודברים רבים נוספים ששמרו על המסגרת הקהילתית של שמירת תורה ומצוות.
המפעל הציוני, עם היותו “דג מת”, אידיאל שהתגשם וירד אל העולם, עדיין הוא גדול ביותר, בהיותו שריד מדבר עליון, ועל כן, בעלייתו אל היבשה הורס הוא ושובר את כל העומד בדרכו. גודלו שנבע מחייו בים, איננו מתאים למציאות ביבשה שהיא קטנה ומצומצמת, ולכן הוא שובר אותה.
משל יכול להסביר את הענין.
תלמיד ישיבה בחוץ לארץ עסוק מזה שבוע בסוגיית4 “חצייך מקודשת לי”, “התקדשי לי לחציי”, “חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה”…
באחד הימים – מגיע לעיירה הרצל, והנער הולך בהחבא לשמוע את נאומו: “אנו נפתור את הבעיות של העם היהודי, החסר קרקע ונרדף. אנו נפתור את בעיית האנטישמיות, בכך שנקיים מקלט בטוח לעם ישראל. אנו מצילים את העם היהודי”.
שואל הנער את עצמו: הנה כאן עוסקים בדברים גדולים, בבעיות חובקות זרועות עולם, ואני, במה אני עסוק? בשאלות שאין להן שחר? הוא איננו מוצא תשובה, ולכן נמשך אחר הציונות, ומואס בדרך התורה, הנראית לו קטנה ולא רלווטית5.
התוצאה היא שבירת הכלים. האור הגדול של הציונות נפגש עם כלים שהיו קטנים מהכיל, והם נשברו. זוהי הכפירה הנוראה שבאה עם הציונות6.
השלב השני: “ואכול מיניה שתין מחוזי”. זהו שלב של תיקון מסויים. ששים מחוזות נהנו מבשרו של הדג – באכילתם.
הציונות גרמה להצלה לאנשים רבים. מבחינה מעשית – רבים עלו לארץ ובכך ניצלו מן השואה. אף מבחינה רוחנית – הציונות נתנה לאנשים רבים מזון של קשר אל העם היהודי. הרצל עצמו היה קרוב להתבוללות, והתעוררותו לציונות קירבה אותו אל שורשיו היהודיים. כך גם רבים אחרים – שבו לעם ישראל מתוך הציונות.
זהו השלב השני – תיקון בהווה, מתן מזון לאנשים רבים.
השלב השלישי: “ומלחו מיניה שתין מחוזי”. מעבר לכך שהדג נתן קיום לאנשים בהווה, עוד עשו אותו לדבר נצחי. המלח משמר את הדג, וזוהי בחינה של נצחיות, “ברית מלח”.
ישנם כאלה שלוקחים את הרעיון, ומוצאים את החלק הנצחי שבו, שהרי יש ברעיון זה אמת מלבד הקיום החומרי של העם היהודי. מקורו ברעיון הגאולה, בבחינת משיח בן יוסף הקודמת למשיח בן דוד7, ויש בו משום הכשרה לבנין הנצח של עם ישראל.
רבנים רבים הצטרפו לציונות, ו”המליחו אותה במלח”, נתנו לה משמעות נצחית יותר – כדוגמת הרב קלישר, הרב מוהליבר והרב ריינס8. הם גילו בציונות ענין ששייך אל הנצח, אל גאולת עם ישראל באופן כללי, ולא רק לפתרון בעיות ההווה של עם ישראל.
השלב הרביעי: “ומלאו מחד גלגלא דעיניה תלת מאה גרבי משחא”. השלב הבא הוא הוצאת שמן מאותו דג. השמן הוא ביטוי לחכמה – “הרוצה שיחכים ידרים, שמנורה בדרום”9. בשלב זה הרעיון הציוני מקבל משמעות רוחנית-פנימית כחלק מבנין האומה, כהופעה של חכמה ותורה מיוחדת, שנובעת מעניין זה.
זוהי “תורת ארץ ישראל” שעניינה הורחב והתבאר בעמקות בכתביו של הרב קוק זצ”ל10.
אותו דג לאחר שמת – הוביל לבנין עמוק של תורה רוחנית, של הופעת סודות התורה וגילוי פנימיותה בעולם מתוך אוירה המחכים של ארץ ישראל. זהו השלב שהוביל הרב קוק, ואנו עדיין בעיצומו. בביאורו לאגדה זו כותב הרב, שכאן מוזכר שלש מאות, ובשאר האגדה מוזכר ששים, בעשרות, כיון שכאן עוסקים במעלה העליונה מן הצד המעשי, ועל כן היא מתבטאת ברמה גבוהה יותר של מספרים. על פי דברינו, כאן אנו עוסקים בשלב הרוחני – העמקת והרחבת התורה שנובעת מגילוי הרעיון הציוני בעולם, שזוהי מדרגה עליונה מעל המעלות הקודמות שהוזכרו – קיום האומה בהווה, ובנין נצחי של האומה.
השלב החמישי: “וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא נסרי מגרמי מטללתא, ויתבי למבנינהו הנך מחוזי”. השלב הבא הוא תיקון הנהרסות, והחידוש הוא, שאף התיקון הוא על ידי הדג. אותו דג שהרס את ששים המחוזות – מעצמותיו גם בונים אותם. ברעיון עצמו שגרם קלקול – טמון התיקון. זהו השלב האחרון, והוא מגיע לאחר השלבים הקודמים, ולאחר שנים עשר חודש – המציין תקופת זמן ארוכה.
שלב זה מגיע לאחר זמן רב, והוא תלוי בקיום השלבים הקודמים. אם נשכיל להפיק את השמן מעינו של הדג, לגלות בעולם את התורה העליונה והפנימית של ארץ ישראל, נוכל לחזות בהפרחתה של השממה הרוחנית שנגרמה בעקבות המפעל הציוני, שאנו רואים כיום את תוצאותיה.
מבנה זה של חמשת השלבים, הוא מבנה רוחני, שאותו ראה רבה בר בר חנה בהתעמקות מחשבותיו. אין הכוונה שהוא חזה בפועל את הקורה בדורות אלה, אלא שהוא תיאר מבנה רוחני יסודי, של הופעת אידיאלים גדולים בעולם. אנו יכולים לראות דוגמא לכך בציונות, אך בכל אידיאל נשגב שמופיע בעולם לאחר ירידתו וצמצומו יש למצוא את חמשת השלבים:
א. הרס, מתוך שאין הכלים מכילים את האור הגדול.
ב. בנייה בצד המעשי בהווה.
ג. בנייה לעתיד.
ד. בניית הצד הרוחני.
ה. תיקון ההריסות על ידי אותו אידיאל.
1 בבא בתרא ע”ג ע”ב.
2 פרשת שמיני.
3 בראשית רבה פרשה מ”ד, י”ז.
4 קידושין ז’ ע”א.
5 יש להדגיש, שתוצאה זו באה בגלל בעיה בגישה לתורה, ועי’ באורות התשובה ד’, י’: “החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקשור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה, ותקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גלוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה”.
6 המספר ששים המופיע גם בששים מסכתות (עי’ במדבר רבה פרשה י”ח, כ”א, על הפסוק “ששים המה מלכות”), וכן בשש הפאות של הקוביה, מכוון כנגד הצד המעשי שבעולם – ששת ימי המעשה, בהם נבנה עולם החומר. נראה שכאן הכוונה למבנה שלם וגדול של העולם המעשי שנהרס בעקבות אותו דג.
7 עי’ מאמרי הראי”ה עמ’ 98.
8 ברב קוק זצ”ל נעסוק בהמשך.
9 בבא בתרא כ”ה ע”ב, ועי’ מנחות פ”ה ע”ב: “מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן”.
10 על דרך הרמז יש לומר, שהשמן הופק מעינו של הדג, ומתאים הדבר לדרכו של הראי”ה קוק, שהראיה הפנימית היתה דרכו ויסוד שיטתו (אף “קוק” בלע”ז פירושו לראות…)