הדפסההאגדה השניה של רבה בר בר חנה1:
אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוה אזלינן באורחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתיה דכוכבא זוטא, והויא לי כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא, ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבליה. ורמי לה גלא קלא לחברתה, חבירתי שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה דניתי אנא ונאבדיה, אמר ליה פוק חזי גבורתא דמריך מלא חוטא חלא ולא עברי, שנאמר ‘האותי לא תיראו נאם ה’ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו’.
תרגום: אמר רבה, ספרו לי יורדי הים, בין גל לגל שלש מאות פרסה, וגובה הגל שלש מאות פרסה. פעם אחת היינו הולכים בדרך והגביהנו הגל עד שראינו בית מרבצו של כוכב קטן, והיה גודלו כמקום זריעה של ארבעים סאים זרע חרדל, ואם היינו מגביהים יותר היינו נשרפים מחומו. וקרא גל אחד לחברו, האם הנחת משהו בעולם שלא שטפתו, שאבוא אני ואאבד אותו? אמר לו, צא וראה גבורת אדונך, מלוא חוט חול, ואיני עובר…
באגדה זו מופיעים מספרים רבים – גודלו של הגל, המרחק בין הגלים וגודלו של הכוכב.
המהר”ל, בכמה מקומות, מתייחס לנושא המספרים המופיעים באגדות חז”ל, שפעמים רבות הם נראים מוגזמים ולא מציאותיים.
אף אצלנו מבאר המהר”ל את העניין2:
כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית, אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי. וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות, כמו שאמר (תהלים ק”ז) ‘ותרומם גליו’, וענין התרוממות המים שיש להם התרוממות על הארץ ולכסות את הארץ, ודבר זה מבואר כי מצד הטבע המים ראוים לכסות הארץ, וכן דקדקו רז”ל מן הכתוב שאמר (עמוס ה’) ‘הקורא למי הים וישפכם’, שהמים הם גבוהים ורמים מן הארץ, ומכל מקום אין שוטפין העולם. ולפיכך מה שאמר דרומיה דגלא תלת מאה פרסא שרצונו לומר שהתרוממות הזה הוא לגלא מצד שהוא מיוחד להתרוממות. ואם אי אפשר להיות זה השעור מצד החומר שהוא מונע ומעכב ענין זה כי אין החומר ראוי לשעור הזה ומזה הצד יש לו מונע מצד הגשם שלא נמצא שעור זה בפעל, מכל מקום מצד הים וגליו הוא מיוחד בענין זה. ואין החכמים מעיינים רק בעצם הדבר מצד צורתו לא מצד הגשם. ולפיכך מה שאמרו שהגל הזה רוממותו היה כך וכך פרסא, שכך הוא מצד עצמו וצורתו אשר הוא מיוחד בו.
חכמים מדברים על הדבר כפי שהוא בצידו הרוחני והיסודי, ולא כפי שהוא מופיע במציאות הגשמית. כשחכמים מביאים שיעורים מופלגים ומוגזמים, כוונתם לתאר את המציאות כפי שהיתה ראויה להיות מצד העניין הזה כשלעצמו, מבלי שמורכבים עמו דברים אחרים. מובן, שהמציאות מצד הגבלותיה ומורכבותה אינה יכולה להכיל מציאות כזו, והדברים מופיעים בדרך המתאימה לחוקי העולם ומגבלותיו. חכמים בדבריהם, הן באגדות חז”ל והן בעובדות שונות – הסטוריות ומדעיות, לא באו לתאר לנו את המציאות. לכך נכתבו ספרים אחרים שזו היא מטרתם. אף אם ראו נחותי ימא גל גדול ביותר, אין זו סיבה לכתוב את הסיפור בתלמוד ולקובעו לדורות. דברים נכתבים בתלמוד כשיש בהם יסוד רוחני, הדרכה מוסרית וכדו’. על כן, כאשר חז”ל מתארים את המציאות, הם מתייחסים ליסוד הדברים.
גובהו של הגל ראוי להיות, מצד מהותו הרוחנית, שלוש מאות פרסה, אלא שכשיסוד זה מופיע בפועל בעולם, הוא מופיע בצורה מורכבת, עם יסודות אחרים, כמו מגבלות החומר או עניינים אחרים, ועל כן בפועל אנו רואים גל קטן יותר.
היסודות הרוחניים אינם מופיעים בעולם הגשמי כפי שהם בעולם הרוחני. תמיד ישנה הרכבה עם יסודות אחרים, המגבילים ומאזנים את הופעת הכוחות השונים בשלמות3.
תיאורם של חכמים מתייחס ליסוד כפי שהוא לעצמו, בלא הרכבה עם יסודות אחרים, ולכן הוא נראה לנו מוגזם ולא מציאותי, שכן הוא לא מציאותי אלא רוחני.
לביאורם של המספרים עצמם המופיעים באגדה, יש להקדים יסוד עקרוני, העולה מדברי הרב בבאורו לאגדה זו4.
הבנת מהותו של המספר שלוש מאות, וכן ארבעים וכדומה, נעוצה בהבנת המספר היסודי: שלוש או ארבע. ריבוי העשרות או המאות איננו משנה את מהות המספר, אלא מלמד שהדברים עוסקים בעולמות עליונים. ככל שהעולם שבו עוסקים הוא עליון יותר, כך המספר גדול יותר. שלוש הוא המספר היסודי, וכיון שהאגדה עוסקת ברמה עליונה, הרי שהמספר מופיע כשלוש מאות.
על פי הקדמות אלה, נעיין בדברי האגדה.
מהי המשמעות של הגל וכן המרחק בין גל לגל – שלוש מאות פרסה5? ידוע, ש”כל פחות משלושה – כלבוד דמי”. כל דבר הקטן משלוש – אינו עומד לעצמו אלא הוא חלק מעניין אחר. גל המתרומם לשלוש מאות פרסה פירוש הדבר שאין הוא חלק מהים, אלא עומד לעצמו. הים הוא מציאות אחת, ישות אחת, והגל מתרומם ומגדיר את עצמו כישות אחרת, הנפרדת מהים.
גודל מרבצו של הכוכב הוא ארבעים סאה. המספר ארבע מסמל רשות בפני עצמה. שלוש הוא יציאה מדין לבוד – יציאה מהיות חלק מרשות אחרת, וארבע הוא רשות בפני עצמה. כך מקום ארבעה על ארבעה טפחים מוגדר כרשות היחיד (או ככרמלית)6.
הכוכב, הנמצא בשמים, הוא רשות לעצמו, ואיננו חלק מן המציאות הגשמית. “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם”. גודלו של הכוכב מבטא את העובדה שהוא רשות לעצמו, עליון יותר מן המציאות הגשמית, המופיעה בים וגליו.
מהי משמעות הסיפור של הגל המתרומם לעבר הכוכב?
האדם חי במציאות מוגדרת ומוגבלת, ויש לו שאיפה תמידית לצאת מן המציאות הזו, ולחקור את העולמות העליונים. הגל מבקש לצאת מן המקום שבו הוא חי, מן הבסיס המוצק והמוכר, ולהתרומם אל מעבר למציאות שבה הוא נמצא.
דבר זה יכול להופיע בלימוד התורה – בשאיפה להבין סתרי תורה ורזיה, וכן בצורה מדעית – בשאיפה לחקר החלל והכוכבים, שאיננה מסתפקת בהכרת העולם בו אנו חיים. חז”ל מתארים את בריאתו של אדם הראשון7:
רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר מלא כל העולם בראו. מן המזרח למערב מנין, שנאמר ‘אחור וקדם צרתני וגו”. מצפון לדרום מנין, שנאמר (דברים ד’) ‘ולמקצה השמים ועד קצה השמים’. ומנין אף בחללו של עולם שנא’ ותשת עלי כפכה.
בריאתו של האדם “אף בחללו של עולם”, מלמדת כי השאיפה אל מעבר לגבולות העולם מונחת בעצם מהותו של האדם מטבע בריאתו.
דבר זה יכול להידרש לשבח ולגנאי, לחיוב ולשלילה.
בצורה החיובית, שאיפתו של האדם אל האינסוף נובעת מכך שנשמתו היא אינסופית, “חלק אלוה ממעל”, ולכן בטבעו הוא שואף אל מעבר למציאות הגשמית. בעצם מציאות העולם, שהיא יצירה אלוקית, יש שאיפה אל האינסוף, ובכך האדם מתחבר אל הטבע בשאיפתו אל מעבר לגבולות המצומצמים.
הפן השלילי שבזה יתבאר על פי דברי ה”שם משמואל”8, המבאר את עומק דרכה של אסתר בהזמנת המן אל המשתה שעשתה עם המלך:
וזו היתה עצת אסתר להגביה את המן ימ”ש למקום גבוה אשר איננו בכח לעמוד שם, ומזה עצמו בא לו השבר, ומזה באה הגאולה לישראל… וכן הוא בכל איש ואיש, שיראה שלא יאחז במקום גבוה אשר אינו שייך אליו, כי אדרבה ריעותא הוא לו. ואמר כ”ק אבי אדמו”ר זצללה”ה שראה אנשים מפורסמים אשר בסופם לא היו כראוי מחמת שאחזו בדברים גדולים בעוד שעשו מעשיהם ולא היתה להם שייכות לאלה הדברים הגדולים.
עליה אל מעבר לדרגה הראויה, סופה לנפילה. אף הגלים אין זה מטבעם להתרומם גבוה, שכן כוח המשיכה מושך אותם כלפי מטה, והם נשברים ונופלים. גם לאדם – יציאה אל מדרגה שמעבר לכוחותיו, סופה לנפילה. על כן ראוי לו לאדם להיזהר שלא לחרוג אל מקום שאיננו שייך אליו, אלא לעסוק במדרגות שיש לו שייכות אליהם. שאיפת הגלים אל מעבר למקום הראוי להם – מובילה להתנפצותם אל הסלעים, ושאיפתו של האדם אל מעבר לדרגתו, עלולה להוביל לנפילה קשה.
בהמשך האגדה מובאת “שיחה” בין שני גלים, על עוצמתם הגדולה, המוגבלת על ידי החול ששם ה’ כגבול לים.
אף עניין זה נדרש לשבח ולגנאי, וכדרך ההגדה, נפתח בגנות ונסיים בשבח.
ישעיה מדמה את הרשעים לים9:
בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו. והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. אין שלום אמר אלהי לרשעים.
מבאר רש”י:
והרשעים – שאין נותנין לב לשוב. כים נגרש – הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו, וכל זה גל חבירו רואה ואינו חוזר בו.
הגלים רצים זה אחר זה, וכל אחד מהם רואה את קודמו מתנפץ אל הסלעים, ובכל זאת הוא ממשיך. אין הוא לומד מטעותו של קודמו. הגלים יודעים כי החול הוא גבול שאינם יכולים לעבור, ובכל זאת הם מתגאים ביכולתם לשטוף את העולם כולו.
כך הרשעים רואים את הפורענות הבאה כתוצאה ממעשיהם, אך אין זה גורם להם לשוב בתשובה. לצערנו, אנו חווים בימינו דוגמא להתנהגות זו. פעם אחר פעם מנסים לעשות “שלום”, והשלום מתנפץ אל פנינו, בייסורים גדולים, אך “גל” השלום הבא דוהר אחריו ואיננו לומד מקודמו. “אין שלום אמר אלוהי לרשעים”. דרך הרשעים, שאיננה לומדת לקח וממשיכה בקונספציה הישנה, איננה דרך שמביאה שלום.
אולם, ניתן לדרוש זאת גם לשבח.
אמר לי הרב הדרי שליט”א, בשם “פחד יצחק”, ביאור לדברי הגמרא במסכת בבא בתרא10:
אמרי מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו. במאי בנייה, אמר רבה באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דנקביל סידא. סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא.
תרגום: במה בנאו? באבני שיש ירוק ושיש לבן, ויש אומרים שגם באבני שיש כחול. הכניס שורה והוציא שורה, כדי שיקבל את הסיד. רצה לצפותו בזהב, אמרו לו חכמים, הנח לו, כך הוא טוב יותר שדומה לגלי הים.
מדוע לעשות את בית המקדש בצורה דומה לגלי הים? הכתוב אומר11:
אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם.
פשט הכתוב, שה’ משקיט את גלי הים כשהם בשיאם, אולם בזוה”ק12 דרשו: “תשבחם ממש, שבחא הוא…”. מהו השבח של גלי הים? מבאר “פחד יצחק”, כי גלי הים רואים כיצד קודמיהם נשברים, ואין זה גורם להם לסגת מדרכם. הם ממשיכים בנחישות למרות שסופם ידוע מראש. חכמי ישראל ידעו שבית המקדש עתיד להיחרב. ניתן היה לומר, שכיון שסופו להיחרב, אין לעשותו כה יפה ומפואר. על כן עשוהו חכמים דומה לגלי הים, שכן מגלי הים אנו למדים, כי הנפילה שבסוף לא צריכה להשפיע על הדרך, כמו הגלים הממשיכים בדרכם אף שיודעים את סופם. שבח הוא לגלים שאינם נרתעים, ועולים ומתנשאים אף כי סופם ליפול. פעמים שצריך לעשות מעשים בלא לחשוב על מבחן התוצאה.
אדם שמאמין בדרכו צריך לצעוד בה גם אם הוא לא רואה תוצאות. עלינו לעשות את המוטל עלינו בעוצמה, בלא להתחשב בכך שהסוף עלול להיות כסופם של הגלים.
אף כי רוב המפרשים דורשים את דברי הגמרא בצורתם השלילית – שהגלים הם האומות או הקליפות המאיימות לשטוף את ישראל, נראה כי עלינו לחפש גם צד חיובי. האגדה מדברת על גלים, שהם יצירה אלוקית, ועל כן, אף שהם גורמים צרות וקשיים, עלינו להבין את עומקה של היצירה ולמצוא את הנקודה החיובית שעולה ממנה, והיא ההתמדה בדרך, שאיננה נשברת מן הנפילות.
1 בבא בתרא ע”ג ע”א.
2 חדושי אגדות ח”ב, עמוד פ”ה.
3 ראה בשיחה הקודמת על חשיבות האיזון של הכוחות הרוחניים השונים.
4 מאמרי הראי”ה, עמ’ 422.
5 יש לשים לב, ש”גל” בגימטריא שלושים ושלוש.
6 ועי’ בעירובין פרק ז’, שם בולט הדבר שארבע מהווים רשות לעצמם.
7 בראשית רבה פרשה ח’, א’.
8 פורים תרע”א.
9 ישעיה נ”ז, י”ט-כ”א.
10 דף ד’ ע”א.
11 תהילים פ”ט, י’.
12ח”א ס”ט ע”ב.
