אורו של עולם
במהלך השנה נעסוק מידי פעם באגדות חז"ל המופיעות במסכת בבא בתרא, הנלמדת בישיבה.
בתחילת המסכת1 מופיע סיפורו של הורדוס שהרג את חכמי ישראל, מלבד בבא בן בוטא שאת עיניו סימא. לאחר מכן נפגש עמו, והשיחה הובילה את הורדוס לחרטה על הריגת החכמים, ולכן הוא מבקש מבבא בן בוטא תקנה:
אמר ליה הוא (=הורדוס) כבה אורו של עולם, דכתיב "כי נר מצוה ותורה אור", ילך ויעסוק באורו של עולם (=יבנה את בית המקדש), דכתיב "ונהרו אליו כל הגוים". איכא דאמרי הכי אמר ליה הוא סימא עינו של עולם, דכתיב "והיה אם מעיני העדה", ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם".
לפי הגרסא הראשונה בית המקדש הוא "אורו של עולם", ולפי הגרסא השניה הוא "עינו של עולם". המהר"ל בביאורו לגמרא זו2 כותב:
אין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא, רק דלישנא קמא איירי מן קדושת בית המקדש שנמשל לאור וכן התורה של חכמים נמשלה לאור, וללישנא בתרא מדבר מן בית המקדש עצמו ומן החכמים עצמם שהם נמשלים לעין והבן זה.
שתי הלשונות בגמרא אינן חלוקות ביניהן, אלא מדברות על בחינות שונות של אותו עניין. הראשונה על האור, והשניה על העין, שהיא הכלי המקבל את האור.
הורדוס הרג את תלמידי החכמים, והגמרא אומרת שהוא "כיבה אורו של עולם", כלומר הרס את התורה עצמה. הסבר הדבר נעוץ בהבנה שהתורה בעיקרה היא תורה שבעל פה. פירוש הדבר הוא שמלבד התנ"ך אין ספרים כתובים אלא כל התורה עוברת בעל פה מרב לתלמיד. במצב כזה תלמידי החכמים הם התורה בעצמה. כל אדם הלומד תורה הוא ספר, ולימוד התורה הוא התגלות של תורה בעולם. הריגת תלמידי החכמים היא כמו שריפת כל ספרי התורה לכל מקצועותיה וענייניה.
אמנם היום גם התורה שבעל פה כתובה, אך עדיין היא נקראת תורה שבעל פה, וכתיבתה מתוארת בגמרא3 על ידי הפסוק4: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". השאיפה הסמויה היא שהתורה תישאר בעל פה, תהיה עניין חי שאינו רק בספרים אלא בבני אדם הלומדים, וכדברי הטור5: "וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה". התורה שבעל פה היא עצם החיים ואינה מצויה רק בספרים.
כשאדם איננו לומד תורה אין אנו אומרים שהוא בזבז את זמנו או לא מימש את אישיותו, אלא שהוא "ביטל תורה". התורה עצמה חסרה כאשר איננו לומדים אותה. לכל אדם ישנה אחריות על עצם מציאות התורה.
לפעמים ישנה תחושה מוטעית, כאילו הכל כבר כתוב, ומה יש לי הוסיף? כפי שאמר אדם לחברו הלומד בישיבה: המקסימום שאליו אתה יכול לשאוף הוא להבין באמת מה אמר אביי, לאחר כל המחלוקות, הסברות והשיטות. נו, אבל אביי כבר אמר את זה, ומה אתה עשית??
האמת היא הפוכה. לימוד תורה איננו חשיפה ארכיאולוגית של העבר, וניסיון להבין מה אמרו אז, אלא חיים כאן, בהווה, של דברי חכמים. כשאני לומד את דבריו של אביי אני מהווה הלכה בעצם מציאותי. המפגש של דבריו של אביי עם אישיותי ונשמתי יוצר תורה, כדברי הרב קוק6:
ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו, לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו…
על כן הריגת החכמים היא כיבוי האור עצמו, כי מעתה התורה שהופיעה דרך חכמים אלו חסרה, ולא ניתן להשלימה.
מהי משמעות היות בית המקדש "אורו של עולם", וכדברי המדרש7 שמביא המהר"ל: "ממקום בית המקדש נבראת האורה"?
חז"ל אומרים שנר של שבת עניינו שלום בית. מדוע? אדם חוזר בליל שבת מן התפילה, והבית חשוך. כיון שכך, כל דבר שישנו בבית, הופך לאויב. גם דברים שנועדו לטובתו ולהנאתו של האדם הופכים לאויביו בהעדר אור. הוא חושש שיתקל בהם, שישפוך את המרק, שילכלך את המפה…
עניין נוסף: אדם הנכנס לחדר חשוך וממשש את החפצים שבו, רואה כל דבר בנפרד, וחסרה לו התמונה הכללית של החדר.
חושך הוא עוינות ופירוד, והאור גורם להרמוניה ולאחדות.
התורה היא אורו של עולם כיון שהיא עושה שלום בין כל הרצונות, הכשרונות והתאוות הסותרים שישנם לאדם. ללא התורה מושך כל אחד לכיוונו, ואין יכולת להכריע ביניהם. התורה נותנת לכל אחד את תפקידו ואת מקומו הראוי לו, וכך עושה שלום, כמו האור המשלים בין כל הדברים בביתו של האדם.
גם בית המקדש הוא אורו של עולם. הקדושה היא מקור האור בעולם, המקום ממנו קולטים את המבט האלוקי על המציאות.
הדבר מודגש בפרק תהילים8:
מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה. כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם. בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ. יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ. לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ. וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן. הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי. וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים. אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל היא הוּא בְעֵינָי. עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת. אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת. כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה. כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן. וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ. וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי. מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם. כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ. וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי ה' מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ.
תחילת הפרק היא קושיות על הנהגת ה': הכיצד הרשעים מצליחים והצדיקים כל כך סובלים. בסוף הפרק משתנה האוירה לאמונה בה' שיעזור לו. מה גרם לשינוי? "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". כאשר מגיעים למקדש, מקבלים מבט אחר על העולם. הטוב של הרשעים כבר לא נראה כל כך טוב, והסבל מקבל פרופורציות אחרות. מה יש במקדש שגורם למהפך? המקדש הוא אורו של עולם. הוא נותן תמונה שלמה של המציאות. המפגש עם הקדושה משנה את המבט של האדם ונותן לו סולם ערכים אחר, שבו הקושיות כבר לא כל כך קשות. כך גם בלימוד התורה. הלימוד משנה את המבט שלנו על העולם, נותן לנו הסתכלות עמוקה יותר ונכונה יותר על הדברים.
הלישנא השניה מדמה את החכמים ואת בית המקדש לעיניים. לא מדובר על האור עצמו אלא על הכלים הקולטים את האור. תלמידי החכמים הם הכלים שדרכם אור התורה מגיע אל העולם.
עם ישראל כולו הוא כגוף אחד, והסנהדרין הם עיני העדה. הם קולטים את המציאות ומלמדים אותנו מה בעצם אנו רואים. התבוננות במציאות לבדה איננה מספיקה, שהרי בעולם ישנן דעות רבות, וכל אחת בטוחה כי המציאות מוכיחה את שיטתה, וסותרת את השיטה שכנגד. צריך לדעת איך להסתכל על העולם ולהבין מה רואים, וזה התפקיד של הסנהדרין, "עיני העדה".
הפתרון שניתן להורדוס הוא לעסוק בעינו של עולם, בבית המקדש שנקרא "מחמד עיניכם". זהו ביטוי מיוחד. במסכת בבא בתרא אנו נתקלים הרבה בהיזק ראיה, בכך שיש דברים שאין להסתכל עליהם, וכאן ישנו דבר שהעיניים חומדות, שצריך להשתוקק לראותו ולהתבונן בו.
בספר מלכים מובא סיפור שיכול להוסיף בהבנת העניין9:
וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה. וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם. וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן. כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה. וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשֹוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר.
מדוע בפעם הראשונה הסכים אחאב לדרישת בן הדד ובפעם השניה סירב? חז"ל עומדים על כך שבפעם השניה בן הדד דרש גם את "כל מחמד עיניך", וכפי שמובאים הדברים ברש"י במלכים:
כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו – והלא כל הראשונים דברי חמדה הם, אלא מהו מחמד עיניך, חמדה מתוך חמדה, זה ספר תורה, שנאמר בו (תהלים י"ט): "הנחמדים מזהב ומפז רב". אמר אחאב בלבו, דבר גדול זה מבקש, אין זה שלי לבדי, של זקני ישראל היא, לפיכך: "ויקרא לכל זקני הארץ". אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדין את התורה.
אחאב מבין שעל דברים פרטיים שלו הוא רשאי לוותר, אך ספר התורה הוא עניין כלל ישראלי, ואין זה יכול להיות תלוי בהחלטתו בלבד.
בספר תורה אין דין חלוקה, כדברי המשנה10, ופירוש הדברים שיש בו נקודה שהופכת את הספר לשייך לכלל, ולא רק לבעליו הפרטיים.
וכעניין ספר התורה כך גם לימוד התורה. אין הוא עניין אישי של הלומד בלבד. כל לומד תורה עושה זאת כשליח של עם ישראל כולו. התורה איננה נחלת יחידים, אלא נחלת העם כולו, ולכן צריכה להיות לכל אחד תחושת שליחות לאומית בלומדו תורה. הוא נציג של האומה ואיננו עוסק רק בהשלמת נפשו.
1 דף ג' ע"ב – ד' ע"א.
2 חידושי אגדות כרך ג'.
3 גיטין ס' ע"א.
4 תהילים קי"ט, קכ"ו.
5 אורח חיים סי' קל"ט.
6 אורות התורה ב', ב'.
7 בראשית רבה פרשה ג', ד'.
8 תהילים ע"ג.
9 מלכים א' כ', א'-ט'.
10 בבא בתרא פ"א מ"ו.