שמחה לארצך
שמחה גנוזה בקללות
פרשת הקללות הכתובה בפרשתנו נראית כחתומה בחותמה של עבודת ה’ ביראה. הקללות הקשות מבהירות בצורה שאינה משתמעת לשני פנים מה יהיה גורלו של מי שלא מקיים את מצוות ה’, וזה לכאורה עניינה של פרשה זו. לכן מפתיע למצוא בתוך הפרשה את הפסוקים הבאים2:
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.
העונשים לא באים רק על אי השמיעה בקול ה’, אלא גם על אי עבודת ה’ בשמחה. חבויה כאן דרישה על איכות בעבודת ה’, שתהיה מתוך שמחה. מה שמוזר הוא שאם דבר זה כל כך חשוב, מדוע אין שום ציווי חיובי בתורה על עבודת ה’ בשמחה? מאד לא מתאים, לכאורה, להתוודע לקיומה של דרישה זו בהבלעה, בתוך פרשת הקללות3!
מסביר הרב צבי יהודה שככל שדבר עליון יותר, כך הוא מופיע באופן עמוק ונסתר יותר:
הקודש קודשים, הדבר היותר גדול, הוא נעלם. כספים, אין להם שמירה אלא בקרקע, ומרגליות, יותר עמוק. שמחה היא הדבר היותר גדול בעולם, והוא טמון בין הצרות, במעמקי הקללות.
נראה לבאר את דבריו, שכאשר מגיעים לנקודה כל כך עליונה, לא ניתן להגדיר אותה באופן חיובי, כי אף פעם לא נמצה את העומק הגלום בה. לא נותר לנו אלא להיפגש עם מדרגה זו דרך התוצאות של העדרה.
בהיות עבודת ה’ בשמחה עניין פנימי ועליון, סגולתה שהיא מביאה לדברים פנימיים ועליונים. אומר הרב צבי יהודה, שהמדרגות הנפלאות של האר”י, זכה להן מתוך עבודת ה’ בשמחה. זהו מצב של שלמות, ותוצאתו הופעה של תורה שלמה וכוללת.
אלא שלליבנו מתגנב הספק: האם אין אנו מפריזים בערכה של עבודת ה’ בשמחה? שמא בכלל טעינו בהבנת הפסוק, וכך יש לפרש אותו:
| תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ | בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל | |
| וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ | בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל |
“בשמחה, ובטוב לבב מרוב כל”, מבטאים מצב של שפע כלכלי, והקללה – ששפע זה יתהפך למחסור גדול: “ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל”4.
מתברר שמבט על הפרשה בכללותה מחזק את המסקנה בדבר מרכזיותה של השמחה בפרשתנו.
“והיה” – לשון שמחה
אור החיים הקדוש מפגיש אותנו עם עניינה של השמחה כבר בתחילת הפרשה:
“והיה כי תבוא אל הארץ”. אמר “והיה”, לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אמרו: “אז ימלא שחוק פינו”.
עצם הביאה לארץ והישיבה בה מביאה לשמחה.
דבריו של “אור החיים” מתבססים על דברי חז”ל ש”ויהי” – לשון צער, ו”והיה” – לשון שמחה.
“יהי”, לשון עתיד, מבטאת את השאיפה והתקווה לטוב. באה ו”ו ההיפוך ומהפכת שאיפה זאת לעבר, ובכך היא קוטעת את מהלך התיקון וההשתלמות, ובוודאי שיש בכך צער גדול.
“היה”, לשון עבר. ו”ו ההיפוך מהפכת את העבר האבוד ומרוממת אותו אל האידיאליות של העתיד.
הבאת הביכורים מקפלת בתוכה את השמחה וציפיית העתיד הגלומים בחיים בארץ ישראל, מתוך מבט של הכרת הטוב על העבר. יורד אדם לתוך שדהו, רואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, ובתוך הפרי כל געגועיו. ראשיתו של הפרי מצער. כרגע, הפרי קטן, אך רבות השאיפות לגדילתו והשלמתו בעתיד. כך, זוכר האדם, היה עם ישראל. ראשיתו אובדן ועינוי גדול, ובאחריתו ישגה מאד. ההודאה על החסד שגמל הקב”ה עם ישראל והציפייה לעתיד שלם יותר, מתחברת להודאה הפרטית על חלקו של יהודי פלוני בארץ ישראל, והשפע שהעניק לו ה’.
הבאת הביכורים הופכת את הייסורים שהיו מנת חלקו של עם ישראל , לעתיד מלא תקווה. שיאה של הבאת הביכורים אף היא ביטוי לשמחה הפורצת את גבולות העבר וצופה אל העתיד5:
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
שמחתי ושמחתי בו
אם פרשת הביכורים מבטאת את הראשית, הרי שפרשת ווידוי המעשרות מבטאת מצב שבו השלמות קיימת בפועל. האדם זכה ליבול, והוא מתוודה ומדווח על מילוי החובות ביחס ליבול זה. לאחר פירוט כל חובותיו של האדם מישראל, אומר הכתוב:
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
לכאורה הדיווח הסתיים בנושא השמיעה בקול ה’. מה טיבה של התוספת: ” עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי”?
אומר רש”י6:
עשיתי ככל אשר צויתני – שמחתי ושימחתי בו.
מעבר לתיאור המדוקדק של העמידה בכל הציוויים הפרטיים, עולה עניינה של השמחה שהוא מעל לציווי מסוים, ולמעשה הכל כלול בו.
שמחת התורה
לא רק על פירות אנו שמחים, עם כל ערכם, חשיבותם וקדושתם של פירות ארץ ישראל. מכאן אנו מגיעים למעמד המופלא של הודאה לקב”ה על בחירתו בעם ישראל, נתינת התורה, וקבלת ארץ ישראל. עם הכניסה לארץ, מצווים ישראל להגיע להר גריזים והר עיבל, להקריב שם קורבנות, לכתוב את דברי התורה על אבנים, ולהשמיע את הברכה והקללה. גם כאן, מקומה של השמחה לא נפקד7:
וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.
במעמד הברית בהר סיני ובקבלת התורה, לא מצאנו ביטויים של שמחה. אדרבה, התורה מתארת יראה גדולה שליוותה מעמד זה. זבחו שם: “זבחים שלמים לה’ פרים”8, אך אנו שומעים כעין גערה באצילי בני ישראל שהגיסו את ליבם וראו את א-לוקי ישראל מתוך אכילה ושתיה9:
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
מתברר שקבלת התורה וכריתת הברית מחדש בשכם, לאחר הכניסה לארץ, הן עניין לשמחה ראויה שנצטוו עליה.
מתוך כך אנו באים לפרשת הקללות, ומבינים שההערה על אי עבודת ה’ בשמחה, אינה שולית, אלא עניין מרכזי שכל פרשת כי תבוא סובבת סביבו.
* * *
כאשר אנו קוראים את דבריו של “אור החיים” על כך שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, דומה שדברים אלו עומדים בסתירה תהומית למציאות. נראה לכאורה שדווקא חזרת ישראל לארצו הביאה עלינו צער גדול. תחילה, העליה לארץ והקמת המושבות היתה כרוכה בייסורים ובמסירות נפש ממש. לאחר מכן, המלחמות, הדם שנשפך, הפיגועים. גם כאשר עם ישראל גואל חבלי ארץ שוממים, מקים בהם ישובים ונאחז בהם על אף כל הצרות, באה יד זדון ושמה קץ לכל אלו. אז היכן השמחה!?
באמת אי אפשר להתכחש לכאב, לצער ולייסורים המלווים את ישיבתנו בארץ. ובכל זאת, יש הבדל בין אלו ובין הייסורים שהיו מנת חלקנו בגלות. ייסורי הגלות מלאי יאוש. התקדמות לא נראית באופק, וקשה לראות לאן הדברים מובילים. ייסורי ארץ ישראל, לעומת זאת, מלאים בתקווה. המגמה הכללית היא של גאולה, ואת הייסורים שבדרך אנו רואים כעיכובים בתהליך, ולעיתים אף זוכים לראות את התועלת שבאותם עיכובים. גם אם איננו יודעים להסביר מדוע ארע לנו כל זאת, אנו מוצאים כוח לבדוק אלו דברים טעונים תיקון, ושואפים לפעול לתיקונם. כבר עכשיו ניכר כיצד תוכנית ההתנתקות, על כל הרשע, השנאה והאכזריות שהולידו אותה, הצמיחה כוחות גדולים של אמונה והתחברות לעם ישראל. גם בעיצומם של הימים הנוראים שבאו על עם ישראל כהמשך לימי בין המצרים ותשעה באב, ניתן היה לחוש תחושות נוראות הוד. אחד התושבים שעבר את העקירה המשיל את מה שעבר עליו לעץ שנעקר. כאשר העץ נטוע בקרקע, אי אפשר לשער עד היכן מגיעים השורשים שלו. רואים רק את מה שנגלה מעל פני הקרקע. אבל כאשר עוקרים את העץ, מגלים פתאום שורשים עמוקים שלא היינו מודעים לקיומם.
אנו מתפללים שכוחות אלו ילכו ויתחזקו, הקב”ה יביא שמחה גדולה לארצו, הרשעה כולה כעשן תכלה וממשלת זדון באשר היא, בעליונים ובתחתונים, באומות העולם ובישראל, תעבור במהרה מן הארץ.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
1 השיעור מבוסס על דברים שנכתבו בשם הרב צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת חלק א’ עמ’ קנ”ח-ק”ס; חלק ב’ עמ’ רס”ב-רס”ג, וכן על שיעור ששמעתי מהרב יעקב לבנון שליט”א בישיבת מרכז הרב. שיעור זה פתח בפני את הצוהר לראיית פרשה בתורה כיחידה אורגנית שכל חלקיה קשורים זה לזה, ובנה אצלי נדבך חשוב בלימוד התנ”ך.
2 דברים כ”ח, מה-מח.
3 כדי לשמוע ציווי מפורש על כך, עלינו להרחיק עד תהילים ק’, ב: “עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה”.
4 דיוק בכתוב מעלה שההקבלה אינה מוחלטת. בקללה משמע ש”בחוסר כל” ממשיך את תיאור המחסור שיפקוד את החוטאים, ואילו בכתוב המתאר את השפע נאמר: “בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”. משמע ש”מרוב כל” מתאר את המצב, ו”בשמחה ובטוב לבב” מתאר את אופן העבודה.
5 כ”ו, יא.
6 כ”ו, יד.
7 כ”ז, ז-ח.
8 שמות כ”ד, ה.
9 שם, ט-יא, וברש”י.