האזינו השמים
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"
המדרש הראשון בפרשה1 מתייחס לביטויים המיוחדים של משה כלפי השמים והארץ ובין הדברים נאמר שם:
מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך הטה אזנך לתורה ואת נוחל חיים, מנין? שנאמר: (ישעיה נ"ה) "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם".
ואף הרב הנזיר ב"קול הנבואה"2 מתייחס לפסוק בישעיה:
והחוטא אשר חטא בכל אבריו, הקב"ה מרפא כל אבריו ברטיה אחת והיא שמיעת האזן, שנאמר: "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם"
המדרש דורש את ייחודה של האזן כנותנת חיים לכל איברי הגוף. וכל כך למה?
האזן היא האיבר שנפגש עם הידיעות ובאמצעותה האדם שומע ומקבל את הידיעות. בשמיעת הדברים האדם מסוגל להבין את משמעותם העמוקה3 של הידיעות שהוא קיבל.
במבט שטחי נדמה כי השומע אינו עושה שום פעולה אקטיבית ודי לו בפאסיביות כדי לשמוע. ולמרות זה משתמש ישעיה בביטוי "הטו אזנכם" לומר שכדי שהשמיעה תקבל משמעות יש צורך בהטיית האזן כלומר לרצות לשמוע את הדברים. מזה נלמד שהשמיעה היא אינה מפגש טכני בלבד עם המציאות אלא מפגש של האישיות עם המציאות. המפגש באמצעות האזן נותן משמעות לכל החיים של האדם ולכן מחייה כל איבר ואיבר בגוף האדם.
חז"ל הוסיפו לבטא את ייחודה של האזן במספר דרשות:
במסכת בבא קמא4 אמרו בענין החובל בחבירו:
סימא את עינו נותן לו דמי עינו… חירשו נותן לו דמי כולו.
נראה שיש הבדל ברור בין העין לאזן. העין, כלי הראיה, פועלת רק בעולם הקרוב לאדם, ונפגשת רק עם מה שבתחום הראייה המצומצם שלו. לעומתה האזן, כלי השמיעה, מובילה את האדם אל הידיעות שנמצאות במרחב הכללי וקושרת אותו עם מה שלמעלה ממנו. אין האדם יכול לחיות רק על פי מה שהוא רואה, כי זה מצומצם למקום הימצאו, מה שאין כן השמיעה שהיא קושרת את האדם אל המציאות בכללה.
לכן "סימא את עינו נותן לו דמי עינו" – כי הראיה היא כלי מוגבל ולכן מקבל רק דמי עינו, אבל "חירשו נותן לו דמי כולו" כי השמיעה קשורה לכל האדם ונותנת לו את המשמעויות העמוקות של המציאות כולה.
ויתכן שזו הסיבה שעוצמים עיניים באמירת "שמע ישראל", כי בעצימת העיניים אנו סוגרים את כלי הראיה המוגבלים שלנו כדי שלא יפריעו לשמיעתנו, היינו לקבלת מלכותו, ורק אח"כ בפתיחת העיניים נראה לנו העולם אחד.
בהמשך המדרש המשיכו לדרוש באותו כיוון:
א"ר חנינא בר פפא: כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה תפלתו נמאסת, שנאמר: (משלי כ"ח) "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה".
התפילה היא בדיקה לאדם מה סולם הערכים שלו והתייחסותו לעולם, האם הוא מתפלל על עצמו או שהוא מתפלל על הציבור, האם הבקשות שלו הם גשמיות או רוחניות. על פי התפילה שלו האדם יכול לדעת מה מדרגתו והאם הוא עושה את רצון ה'.
כדברי הרב זצ"ל ב"מוסר אביך"5:
והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו יתברך ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו.
השמיעה לתורה בונה את סולם הערכים של האדם בצורה נכונה ואת ההתייחסות שלו לעולם משום שהיא יודעת מה טוב לאדם ולעולם, לכן אי אפשר להתפלל קודם שמטים אזן לשמוע תורה ולקבל ערך נכון לכל דבר במציאות.
על פי האמור לעיל ניתן להבין ענין נוסף.
במסכת ברכות6 דרשו את הפסוק "ויאמר אם שמע תשמע" – אם "שמע" – בישן "תשמע" – בחדש.
נראה שחז"ל רצו לומר שללא שמיעת הישן, אי אפשר לדעת איך להתייחס לעולם המתחדש לעינינו. רק מי שמוכן לקבל את דברי התורה שקבלנו בעבר ולהבין את משמעותם, יידע איך להתבונן ולקבל את העניינים החדשים המתגלים בעולם.
1 דברים רבה פרשה י', א'.
2 "קול הנבואה – ההגיון העברי השמעי" עמ' ס"א הערה מ"ג.
3 "שמיעא לי" – במשמעות 'סבירא לי', "שמיע" – במשמעות 'קביל'.
4 בבא קמא פ"ה ע"ב.
5 הקדמה ל"מוסר אביך" פסקה ג'.
6 ברכות מ' ע"א.