מעשי אבות – סימן או סיבה
משפט ידוע, שמקורו בדברי חז”ל וביאורו והרחבתו בדברי הרמב”ן: “מעשי אבות סימן לבנים”. נעמיק בביטוי זה לאור דברי חז”ל בזוה”ק בפרשתנו1:
אמר ר’ יצחק: אוי לרשעי העולם, שלא יודעים ולא משגיחים בפעולתו של הקב”ה, ולא מסתכלים שכל מה שיש בעולם – מעִם הקב”ה הוא, שהוא ידע בתחילה מה שיהיה בסוף, שכתוב: “מגיד מראשית אחרית”, והוא צופה ועושה מעשים בתחילה, כדי לחזור עליהם לאחר ימים. בוא וראה, אלמלא נלקחה שרי אל פרעה, לא לקה הוא והכאה זו גרמה הכאה לאחר מכן, שילקו המצרים בנגעים גדולים…
ר’ יצחק מתייחס למעשי האבות בצורה חזקה וחריפה: אם לא היה פרעה לוקה על ידי שרה – לא היו המצרים לוקים ביציאת מצרים. מעשי האבות הם יותר מאשר סימן למה שיקרה לבנים. המעשים שקורים לאבות גורמים לכך שדברים אלה יקרו גם לבנים. “מגיד מראשית אחרית” – העשיה של הראשית היא עצמה אומרת מה יהיה באחרית.
ביאור הדברים, נראה שקשור לדברים שכתב הרב קוק זצ”ל2:
החופש הצפוי, של הטוב, העתיד להתגלם בבנים, מופיע הוא באבות בתור בחירה חפשית גלויה, מה שנושא בזה את העצמות היותר מיוחדה של הבנים, ו”יעקב פדה את אברהם” ובכללות האומה “המתים יורשים את החיים”. ואותה הבחירה עצמה הגנוזה, המתגלה באבות בגילויה, חוזרת בצורה של גניזה בבנים, ומתמדת את החזיון של זכות אבות, שבאמת הנה זכותם של הבנים שבאה לידם דרך הצנור של האבות. וכשמתעורר רוח מלא אור באחת התקופות של החיים באומה, לכונן מעשה היסתורי אדיר, המקיף בחילו עתיד גדול וארוך, מתנוצצת הבחירה של הצפיה העליונה במלא חופשה, מכח ההתגלות העצמית של החיים העתידים, מצד תכונת ההויה העומדת למעלה ממסגר הזמן, “את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה”. לא האבות מקבלים על חשבונם של הבנים כל עול, כי אם מיטב העצמיות של הבנים מתגלה לעת רצון באבות, לעת הופעת נהרה, והכרת-החובה מפתחה את צורתה הבהירה, שהבנים מוצאים על פיה את כל מלא עצמיותם, אשר רק הכחש בה יוכל לעשות המדחה להתיקם מזה ולנתקם ממיטב מקור חייהם.
יסוד הדברים: דברים המופיעים בדורות מאוחרים כטבע וכהכרח, יסודם בבחירתם של דורות מוקדמים. דוגמא תבהיר את העניין.
עומד אדם על פרשת דרכים ומתלבט. האם לעלות לארץ ישראל, או שמא לגלות לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בסופו של דבר החליט לעלות לארץ. זוהי החלטה שנעשתה בבחירה. נכדו נולד בארץ. כיצד להגדיר את הימצאותו בארץ, האם היא מתוך הכרח, שהרי נולד כאן, או מתוך בחירה, שהרי סבו עלה לארץ מתוך בחירה, ומכח אותה בחירה הוא חי בארץ.
אף על האדם עצמו ניתן לשאול כך. יום למחרת עלייתו לארץ, הוא נמצא בה מתוך בחירה, שהרי בחר לעלות, או מתוך הכרח, שהרי מכח היותו בה אתמול הוא נמצא בה היום.
הרב מגדיר, שכיון שהראשית היא מתוך בחירה, הרי שגם מה שבא מכח אותה בחירה מוגדר כדבר שנעשה בבחירה. זהו טבע, שמקורו בבחירה. זוהי זכות אבות – זכות הבחירה של האבות, שהטביעה בבנים את טבעם המתוקן. האבות קיימו את התורה כולה מתוך בחירה, ללא שום הכרח וכפיה. דורות הבנים קיבלו זאת עליהם כמצוות מחייבות. אולם, מעשי האבות שנעשו בבחירה גרמו לכך שזהו טבעם של הבנים. התורה הפכה להיות הטבע הישראלי, ועל כן גם הבנים מקיימים את התורה בבחירה – בבחירתם של האבות.
כך אנו מוצאים הנהגות שונות, שהיו בדורות ראשונים מידות חסידות, והפכו במהלך הדורות להלכה מחייבת, כפי שמציין הרב קוק זצ”ל3. מובא בגמרא4:
אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת.
רב נחמן משתבח בכך שקיים אכילת שלוש סעודות בשבת, ורואה בכך מידת חסידות מיוחדת. לאחר דורות אנו למדים בשלחן ערוך5:
יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית…
והוא ממשיך ומפרט את הלכות סעודה שלישית.
בחירתם של דורות ראשונים הופכת לטבע בדורות אחרונים.
מתוך כך יש להבין את דברי חז”ל.
האבות היו יחידים. ליחידים יש בחירה, והם שולטים במעשיהם. סיפורה של שרי בבית פרעה היה מתוך בחירה ושליטה6, וכך כל מעשי האבות.
בדורות מאוחרים אנו עוסקים בכלל ישראל, ולכלל אין בחירה. אצל הכלל מופיעים דברים אלה כטבע שהוטבע בהם, ולא נעשים מתוך בחירה. אולם, ההתחלה איננה טבעית. ההתחלה היא בבחירה, והבחירה של האבות נעשית לטבע אצל הבנים7.
לאור דברים אלה על ערכם ומהותם של מעשי האבות, נתבונן במעשה אחד של האבות: מלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה. אמרו חכמים על מלחמה זו8:
אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם.
המפרשים דנים איזו גאולה באה לאברהם בעקבות מלחמה זו, ודבריהם קשים. נראה, שחז”ל במדרש זה דורשים את הפסוקים. לאחר תיאור המלחמה מובא9:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.
ובמעמד זה הובטחו לו הזרע והארץ. ברית בין הבתרים היא ההמשך של מלחמה זו, ומבינים חז”ל שהיא באה בעקבות המלחמה.
מה הקשר בין המלחמה ובין ההבטחה שבאה אחריה?
בכמה מדרשים דורשים חז”ל10, שאברהם חשש מפני תוצאות המלחמה, ועל כן הבטיח לו ה’ “אנכי מגן לך”. המלחמה על פי דרשות אלה היא דבר שלילי שאברהם חושש מפניו, וכנגד זה מבטיח לו ה’ הגנה והמשכיות.
בדרשה זו רואים חז”ל הפוך. המלחמה היא חלק מתהליך, המוביל לגאולה. וכדברי הרב קוק זצ”ל11:
כשיש מלחמה בעולם מתעורר כח משיח…
בעומק הדברים, התהליך הוא הפוך. העולם הולך ומתקדם, הולך ומתבסם, הולך ומתקן עצמו. התיקון הוביל לכך שהגיע הזמן להבטחת הזרע והארץ לאברהם. ההבטחה היא ביטוי לתיקון ולהתקדמות של העולם.
התקדמות זו באה לידי ביטוי במלחמת האומות. המלחמה היא ביטוי לתסיסה רוחנית בעולם. אין אומה מתגרה בחברתה עד ששׂרה של אומה זו יתגרה בחברו. מקורן של המלחמות בעולם איננו בשדות נפט או בדברים דומים. אלו הם הסימפטומים לתסיסה רוחנית הקיימת בעולם, מתוך התקדמותו והתבסמותו. העולם התקדם מדרגה, וזה דורש הגדרה מחודשת של תפקיד האומה, מקומה ומעמדה. דבר זה מופיע לעינינו במלחמה בין האומות, ומלמדנו על התקדמות העולם. על כן יש לצפות לרגלו של משיח.
חז”ל במדרש למדים כך: היתה מלחמה בעולם, הרי זה סימן להתקדמות שעבר העולם. איזה ביטוי יש להתקדמות זו? ההבטחה שבאה מיד אחר כך. זו הגאולה שבאה לאברהם, והיא, כמו המלחמה, ביטוי להתקדמות העולם.
דברי חז”ל דורשים מאיתנו התייחסות מיוחדת למתרחש בעולם. ניתן לקרוא את המדרש: “צְפֵה לרגלו של משיח”. כשיש מלחמה עליך להיות צופה. להסתכל ולהתבונן בעולם, ולראות מהי הנקודה שבה העולם התקדם. מה קרה כאן, איזו תסיסה עובר העולם, ובהתאם לכך עלינו לכוון את מעשינו ועבודתנו בתקופה זו.
התייחסות למלחמת ארבעת המלכים כנגד החמשה ומשמעותה הרוחנית, מופיעה בשיחה “בעקבות הפיגוע בארה”ב”, המופיעה באתר.
1 ח”א פ”ב ע”א בתרגום.
2 אגרות ראי”ה א’, אג’ רפ”ג.
3 אגרות ראי”ה א’, אגרת מ”ב.
4 שבת קי”ח ע”ב.
5 או”ח סי’ רצ”א סע’ א’.
6 עי’ בראשית רבה פרשה מ”א, ב’: “אמר רבי לוי כל אותו הלילה היה מלאך עומד ומגלב בידו, הוה אמר לה: אין אמרת מחי מחינא אין אמרת נישבק שביקנא (היה אומר לה: אם תאמרי להכות, אכה, אם תאמרי לעזוב, אעזוב)”. הרי שאף הכאת פרעה היתה בבחירתה של שרה.
7 דבר זה ניכר לעיניים. הורים בוחרים דרך חיים מסויימת, וחיים אותה מתוך בחירה. הם עמלים ומוסרים את נפשם לחיות על פי דרך זו. ילדיהם נולדו לצורת חיים זו, והיא להם טבע. אין הם חיים כך מתוך בחירה, אלא מתוך טבע והרגל. הם עצמם יבחרו בדרך מסויימת – וינחילו אותה לבניהם, וכך הלאה במהלך הדורות. החידושים של כל דור הופכים לטבע לדור הבא אחריו.
8 בראשית רבה פרשה מ”ד, ב’.
9 בראשית ט”ו, א’.
10 ועי’ ברש”י לט”ו, א’.
11 אורות המלחמה א’.