ואלה תולדות יצחק בן אברהם
פעמים רבות ראינו כי חלוקת התורה לפרשות אינה חלוקה מקרית, שתכליתה הבלעדית היא לפרוש את קריאת התורה על פני שבתות השנה, אלא חלוקה זאת מהותית, והיא מסייעת בידינו לגלות את עניינה של הפרשה ולראות אותה כיחידה אורגאנית¹.
בפרשתנו נמצא חיזוק לטענה שאף שם הפרשה אינו נגזר באופן שרירותי מן המילים הפותחות אותה, אלא הוא מקפל בתוכו את משמעות הפרשה כולה, ולעיתים ניתן לראות זאת:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹח         נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: (בראשית ו’, ט)
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם     אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: (בראשית כ”ה, יט)

אילו מיקום המילה בפסוק היה קובע את שם הפרשה, הרי שפרשת נח היתה “תופסת” את המילה: “תולדות” כשם לפרשה, ופרשת “תולדות” היתה מסתפקת בשם: פרשת “יצחק”. בפועל, קרה ההיפך, ולא דבר ריק הוא. כבר מהמשכם של פסוקי הפתיחה של שתי הפרשיות ניתן לעמוד על ההבדלים ביניהן: בפרשת נח מתחילים לספר על אישיותו של נח, ורק בפסוק הבא יופיעו תולדותיו, ואילו בפרשת תולדות, מיד אנו נכנסים לנושא התולדות. אמנם לעת עתה לא תולדותיו של יצחק, אלא הדגש על יצחק כתולדה של אברהם. נח לא נזכר בצירוף שם אביו, ויצחק כן, והתורה אף כופלת עניין זה ומוסיפה: “אברהם הוליד את יצחק”. כפילות זאת תתבאר אם נעיין בפסוקים שקדמו לה. לפני פרשת תולדות, התורה מספרת על תולדותיו של אברהם²:

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים: וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:

סיפור בני קטורה מופיע לאחר הסיפור על נישואי יצחק לרבקה. ברור שבני קטורה אינם מתחרים עם יצחק על אבהותו של אברהם, אלא הם נולדים אחרי שיצחק “מסודר”, וכל עניינם הוא להיוולד ו”לנקז” כוחות לא מתוקנים שעלולים להתחבר לאברהם. כוחות אלו מתבררים, אברהם מוסר להם “שם של טומאה”, ומשלחם מעל פניו ל”מזרח”, מקומם של כל הדחויים בספר בראשית.
לגבי ישמעאל היתה הווה אמינא שייחשב תולדה של אברהם: “לו ישמעאל יחיה לפניך”, אך כאן מתברר סופית שישמעאל לא יכול לערער על מעמדו של יצחק:

וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם          אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם: (בראשית כ”ה, יב)
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם              אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: (בראשית כ”ה, יט)

לכאורה שניהם קרויים על שמו של אברהם ושניהם נחשבים בניו, אך ההקבלה בין הפסוקים מציגה את ההבדל ביניהם: ישמעאל מיוחס להגר המצרית, שפחת שרה, ותולדותיו שוכנים סמוך למצרים, מקום הולדתה של אימו. אצל יצחק, לעומת זאת, התורה מכריזה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: “אברהם הוליד את יצחק”. משמעותה של חזרה זו היא שאך ורק יצחק נקרא תולדתו של אברהם, ואילו ישמעאל נדחה, כמעט כמו אחיו בני קטורה³. ישמעאל מקבל על עצמו את הדין, ובקבורת אברהם הוא מקדים את יצחק לפניו:

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו (כ”ה, ט)

ובכך יתכן שהוא קובע לדורות זיקה כלשהי לאברהם.

בפרשת נח, הדגש על מעשיו של נח, ורק בהמשך הפרשה התורה מספרת על תולדותיו, אך לא במשמעות של דחייה ובירור הבן הנבחר, אלא במשמעות של היררכיה בין הבנים והתפלגות העמים מהם. על כן נקראת הפרשה על שם נח. בפרשת תולדות, הנושא הוא התולדות: ראשית, בירור יצחק כתולדה של אברהם. בהמשך, ביתר שאת ובאופן מסובך הרבה יותר, בירור יעקב כתולדה של יצחק. מובן אפוא, שהשם הראוי לפרשה הוא: “תולדות”.

אברהם הוליד את יצחק
אכן, החזרה על: “אברהם הוליד את יצחק” קובעת את יצחק כתולדה של אברהם. אך דומה שלחזרה זו נלווית משמעות שבמבט ראשון אינה מחמיאה ליצחק. אנו מצפים לקרוא על תולדותיו של יצחק, ובמקום זה התורה מספרת לנו שאברהם הוליד את יצחק. ובאמת מהמשך הפרשה נראה לכאורה שיצחק נבלע לחלוטין בתוך דמותו הענקית של אברהם אביו.
רעב פוקד את הארץ, והתורה מזכירה לנו את הרעב שהיה בימי אברהם. יצחק מבקש לרדת מצרימה כאברהם, ה’ מצווה עליו להישאר בארץ ומבטיח לו שיהיה עמו, אך תוכן ההבטחה הוא העתק משבועת ה’ לאברהם בעקדה, ויצחק זוכה לה בזכות אברהם אביו:

בעקדה – אצל אברהם (כ”ב, טז-יח)	ברעב – אצל יצחק (כ”ו, ג-ה)
וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ	גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:
וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם	וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:	וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל
וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ	וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:	עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

יצחק מגיע לגרר, והוא עושה מה שאבא שלו היה עושה… מכריז על אשתו כעל אחותו! לאחר מכן הוא יושב בנחל גרר, חופר את הבארות שחפר אביו, וגם כאן לא מתגלה מקוריות יתרה:

וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (כ”ו, יח)

הקב”ה נגלה ליצחק שנית, ושוב, הכל תלוי באברהם:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כ”ו, כד)

ושוב ברית עם אבימלך ופיכול שר צבאו, כמו אצל אברהם, וגם כאשר עבדי יצחק כורים באר חדשה בעצמם, השם שיצחק מעניק לה ולעיר אינו מפתיע: “באר שבע”.
דמותו של יצחק המצטיירת מפסוקים אלה היא לכאורה דמות של אדם חסר ייחוד וגוון משל עצמו, והוא תלוי באביו. נוסיף לכך את יצחק הנעקד, את ה”שידוך” שלו שמסדר לו העבד של אביו, וגם כאשר הוא נוטל יוזמה ומבקש לברך את עשו בנו הבכור, הקערה נהפכת על פיה והוא נמצא מברך את יעקב – ונקבל אדם פסיבי שאת מסלול חייו קובעים אנשים אחרים, ורק לא הוא בעצמו!
הזהו יצחק אבינו? דמות פסיבית חסרת ייחוד?
דומה שדווקא מהפרק ממנו שאבנו את עיקר הראיות לחוסר ייחודו לכאורה של יצחק, נלמד להכיר את מפעל חייו האדיר ואת המקום המכובד שהוא תופש בין האבות.

וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה
ננסה לבאר את הרקע להליכת יצחק לגרר, ואת הקורות אותו שם.
בשונה מאברהם עליו נאמר שקבע את מושבו בארץ הנגב וגר בגרר, ומלכתחילה פרסם ששרה היא אחותו, על יצחק נאמר:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ… וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת… וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:

אלא שהדברים אינם מובנים: אם יצחק הולך לאבימלך, מדוע ה’ צריך להזהיר אותו שלא ירד מצרימה? עוד נשים לב שיצחק אינו מכריז תחילה שרבקה אחותו, אלא רק לאחר ששואלים אותו אנשי המקום לאשתו, הוא משיב שהיא אחותו.
נראה שעם פרוץ הרעב, יצחק מכוון פניו לכתובת ברורה: לאבימלך מלך פלשתים. יצחק מקווה שהברית שכרת אביו עם אבימלך (בין אם היה אבימלך הנוכחי ובין אם הקודם לו): “לי ולניני ולנכדי”, תעמוד לו בעת מצוקה⁴.
מסתבר שיצחק נחל מפח נפש. אבימלך מתכחש לברית, ויצחק שם פעמיו מצרימה. בשלב זה ה’ נראה אליו ומורה לו לגור בארץ.
יצחק נשאר בגרר, וכאן מגיעה האכזבה השניה: הוא לא ראה לנכון להודיע מראש, כאביו, שרבקה היא אחותו, כי ציפה שגם כשמתנכרים לברית עם אביו ולא עוזרים לו, בכל זאת משהו נשאר, ולפחות לא יפגעו בו. אך כאשר שואלים אנשי המקום לאשתו, מבין יצחק שהפלשתים מתעלמים לחלוטין מן הברית. לא כתוב אם יצחק מגיע לגרר עם התאומים⁵, אך אם כן, הרי שעזות הפנים של הפלשתים עוברת כל גבול! לא צריך גאונות גדולה כדי להגיע למסקנה שמדובר בהורים ושני ילדיהם!
יצחק, מכל מקום, עונה שרבקה היא אחותו. נראה שדבריו נאמרו באירוניה. כוונתו היתה להזכיר לפלשתים את אשר ארע עם אביו, ואולי הפעם “יזכרו” גם בברית. מגמתו של יצחק היתה לא רק להצלה בלבד, אלא להעמיד את הפלשתים מול האבסורד שבהתנהגותם⁶.
כאשר עוברים ימים רבים והפלשתים עדיין אינם נרמזים באשר לזהותה של “אחותו” של יצחק, הוא חושף את ליצנותם וצביעותם בכך שהוא מצחק את רבקה אשתו באופן שאבימלך יוכל להבין בבירור שמדובר באיש ואשתו ולא באח ואחותו. יצחק לא עושה זאת לעין כל, אלא מול חלונו הפתוח והגבוה בארמונו של אבימלך. כמו כן, המילה: “מצחק” סובלת משמעויות רבות, וניתן לומר שיצחק אינו נוהג בחוסר צניעות, אלא נוהג עם רבקה במנהג קירבה השמור לאיש עם אשתו.
רק כעת מפסיק אבימלך להתנכר לברית עם אברהם, ומצווה על העם שלא לגעת באיש הזה ובאשתו.

ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו
לעיל הקבלנו בין שבועת ה’ לאברהם בעקדה ובין דברי ה’ ליצחק. על רקע ההקבלה בולט הבדל מרכזי:
ה’ לא מזכיר אצל אברהם את הארץ. ואילו אצל יצחק, ה’ מצווה עליו להישאר בארץ, ולעומת: “וירש זרעך את שער שונאיו” שנאמר לאברהם, הרי אצל יצחק הדברים קונקרטיים הרבה יותר: “ונתתי לזרעך את כל הארצות האל“. כאן החידוש של יצחק! שלא כאברהם שמקיים חיי נוודות, יצחק בנו נאחז בארץ וזורע בה.
השתקעותו של יצחק בארץ, אינה מתקבלת בעין יפה על ידי הפלשתים. כל עוד מדובר באדם רוחני שעובר ממקום למקום ומפיץ את האמונה שלו בא-ל אחד, זה יכול להיות נחמד וגם משעשע. ואם הוא רוצה לטעת כאן אשל וללמד אנשים לברך ברכת המזון, גם זה בסדר. אבל כאשר בנו של אותו אדם נאחז בארץ גם בעתות מצוקה, משתקע וזורע בה, זה כבר מתחיל להיות מאיים! מתפתחות כאן שאיפות לאומיות, אולי אפילו ימנו להם מלך, ואת זה פלשתים לא מסוגלים לקבל.
נתבונן באופן בו מתארת לנו התורה את קנאת הפלשתים בהתעשרותו של יצחק⁷:

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים:
וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:

בתוך הפסוקים המספרים על גדילתו של יצחק, קנאת הפלשתים בו וגירושו על ידי אבימלך, נכנס פסוק המספר על סתימת בארות אברהם על ידי הפלשתים. דומה שפסוק זה חושף את תוכנה הפנימי של קנאת הפלשתים ביצחק. לא מדובר בקנאה על רקע כלכלי גרידא, אלא בניסיון לסתום את הגולל על מפעל חייו של אברהם, בסתימת בארות האמונה אשר כרה אברהם בעולם ברוב עמל⁸.
בפרשת הבארות חוזרות המילים: שָם ושֵם בהטיות שונות, פעמים רבות. בפסוק הבא זועקת החזרה על מילים אלו באופן מיוחד⁹:

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’ וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

מתברר שלא פשוט להישאר שם. הפלשתים מגרשים את יצחק, מתנכלים לו ולבארות שחפר, והוא נאלץ לשנות את השָם מפעם לפעם.
יצחק מתגלה כמי שמסוגל לנהל מאבק עם הפלשתים על הישיבה בארץ. קריאת השמות לבארות כשמות אשר קרא להן אביו אינה נובעת מחוסר יצירתיות, אלא זו נשמת המאבק! יצחק נאבק על מנת לשמר את מפעל חייו של אברהם, והדבר בא לידי ביטוי בחפירה המחודשת של בארות האמונה של אברהם, והשבת שמותיהן.

ואתם שנאתם אותי
בסופו של דבר, מאבקו של יצחק נושא פרי, ואבימלך ופיכול שר צבאו מכריזים שה’ עמו והם מבקשים לכרות עמו ברית. נשווה את הברית עם יצחק, לזו שכרתו עם אברהם.
אצל אברהם, מגיעים אליו אבימלך ופיכול, ובפיהם הכרזה ובקשה¹⁰:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ:

הם מבקשים מאברהם שלא יהיה כפוי טובה כלפיהם (“אם תשקור”), ומזכירים חסד. מדובר בברית לדורות: “לי לניני ולנכדי”. אברהם נעתר מיד לבקשה, אך מוכיח אותם על הבאר שגזלו ממנו עבדי אבימלך. אבימלך מצטדק, ההדורים יושרו, והם כורתים ברית באמצעות שבע כבשות שמעידות על שייכות הבאר לאברהם. קוראים למקום: “באר שבע”, כי שם נשבעו שניהם, ואבימלך ופיכול שבים למקומם.
אצל יצחק, לאחר כריית הבאר השלישית שלא רבו עליה, והיתה סימן: “כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ”, הוא עולה לבאר שבע, המקום בו נכרתה הברית הקדומה בין אברהם ובין אבימלך, ושם ישב אברהם ימים רבים. ה’ נראה שנית ליצחק, מחזק אותו ומברכו בריבוי הזרע בעבור אברהם. וכאן בא הפסוק עם הדגשת ה”שם“:

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’ וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

החזרה המשולשת על המילה: “שם”, מבטאת חזקה על הקרקע. האחיזה במקום כוללת בניית מזבח וקריאה בשם ה’, דהיינו, מפעל רוחני; נטיית האוהל, דבר המבטא מגורים חומריים; וכריית באר המספקת מים ומאפשרת את קיום החיים שם. כל זה מקדים את סיפור הברית עם אבימלך.
עתה, מגיעים אבימלך ופיכול ליצחק, אך הוא מגלה תקיפות ומביע תימהון על ביקור השונאים אצלו. הם מודים בפניו שראו כי ה’ עמו. להודאה זו, שבאה לאחר רדיפות רבות של הפלשתים כלפי יצחק, יש משמעות של הודאה בניצחונו במאבק. כאן הברית אינה נוגעת לחסד, כי אם להסכם אי לוחמה¹¹:

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה’ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:
אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה’:

כמובן שדברים אלו מלאי צביעות. באומרם: “כאשר לא נגענוך”, מתכוונים אבימלך ופיכול מן הסתם לדברי אבימלך: “הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת”. ובאומרם: “ונשלחך בשלום”, כוונתם לגירושו של יצחק מגרר: “לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד”. מדובר אפוא, בשלום צונן, ובכל זאת יצחק עושה להם משתה, מלין אותם אצלו ומשלחם בבוקר לשלום. בשונה מאברהם, יצחק אינו מתחייב לדורות, וחשוב לא פחות: אינו מתחייב מאומה ביחס לארץ, כמו שהתחייב אברהם, התחייבות שהביאה לדברי רשב”ם לניסיון (= צער) העקדה.
יצחק אף אינו זקוק לשבועה על הבאר. רק לאחר שהפלשתים הולכים מעמו, באים עבדיו ומבשרים לו על מציאת המים. יצחק נמצא בעמדת כוח ביחס לפלשתים, והסכם השלום עמם נערך על פי התנאים שלו.
קריאת המקום בשם: “באר שבע” אף היא אינה ביטוי לחוסר יצירתיות, אלא לקביעת מעמדה של העיר כעירם של אברהם ויצחק, דבר שלא היה מובן מאליו בימי אברהם.

גבורת ההתבטלות
נשוב להקבלה לעקדה. בעקדה התברר שאברהם, בנוסף להיותו איש החסד, הוא גם: “ירא א-לוקים”, אוחז במידת הגבורה.
בניסיון העקדה מגיע אברהם לשיא הפעילות האנושית. טיבו של שיא זה, הוא – התבטלות מוחלטת לרצון ה’. במדרגה זאת, כל כוחותיו של האדם מוקדשים למטרה אחת: עשיית רצון ה’, ללא כל נגיעה אישית.
יצחק פועל כל חייו מתוך מדרגה זו. חייו של יצחק, בניגוד למה שחשבנו תחילה, מלאי פעילות. פעילותו של יצחק משמעותה התבטלות למפעל חייו של אברהם, ומאבק על המשך קיומו של מפעל זה. זוהי פעילות מלאת גבורה, ורק בדרך זאת נקבע כי לאברהם יש תולדות שממשיכים בדרכו, וכי הופעתו על במת ההיסטוריה לא היתה אפיזודה חולפת.
מובן שכאשר יצחק קובע את עצמו במדרגה של התבטלות לרצון ה’, הרי שרצון ה’ מופיע דרכו גם כאשר יצחק אינו פועל, ואפילו כאשר הוא מנסה לפעול על פי הבנתו האנושית, ה’ מגלגל את הדברים דרכו על פי רצונו.
מובן עתה שם הפרשה: “תולדות”. הארכנו לבאר את משמעות השם ביחס ליצחק כתולדה של אברהם. תולדה שבתחילת הפרשה מקבלת חותם א-לוקי להיותה תולדה של אברהם, ובהמשך הפרשה מתואר המאבק על מימושה של תולדה זו.
נציין בקצרה, שפרשתנו עוסקת בתולדה נוספת – תולדתו של יצחק. סיפורן של שתי התולדות: יצחק כתולדה של אברהם, ויעקב כתולדה של יצחק, שזורים זה בזה, ומתקבל המבנה הבא:

* יצחק מוחלט כתולדה של אברהם.
* יעקב נקבע כבכורו של יצחק.
* יצחק נאבק על ההמשכיות.
* יעקב נאבק על הברכה והבכורה.

בפרשתנו נקבעים התולדות של אברהם אבינו, מהם עתיד להיבנות עם ישראל.

---

¹ דוגמה לדבר בשיעורים לפרשות: ויקהל, קדושים, חוקת, מטות, ועוד.
² בראשית כ”ה, א-ה.
³ ראה רשב”ם כאן.
⁴ ראה רמב”ן.
⁵ משמע שירידת יצחק לגרר היתה אחרי מות אברהם. הכתוב מדבר על רעב ראשון שהיה “בימי אברהם אביו”, ואחר כך מסופר במפורש על הבארות שסתמום פלשתים אחרי מות אברהם. יצחק נולד כשאברהם היה בן 100, והתאומים נולדו כעבור 60 שנה. לאחר 15 שנה, אברהם נפטר בו 175. אם כך, יעקב ועשו היו בזמן הרעב לפחות בני 15. אמנם לא מדובר בילדים קטנים, אך אם הם באו לגרר עם הוריהם, מה היו צריכים לחשוב הפלשתים על מהות הקשר בין יצחק ורבקה?
⁶ נצא מתוך נקודת הנחה שמעשה אבימלך ושרה התפרסם. בניגוד לפרעה, אבימלך קורא לכל עבדיו ומספר להם את דברי ה’ אליו בחלום, ועבדיו יראים מאד. אבימלך אומר לשרה: “הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עיניים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת”. משמעות הדבר לפי רש”י, הוא פרסום ש”יהיו יודעים שעל כורחי השיבותיך ועל ידי נס”. אל נשכח את ליצני הדור שטענו: “מאבימלך נתעברה שרה”, ומן הסתם דבר ליצנותם מצא במה בכל כלי התקשורת דאז. אברהם ישב בארץ פלשתים ימים רבים, נטע אשל בבאר שבע, ואבימלך כורת אתו ברית – מסתבר מאד שגם לאחר שנים, הפלשתים הכירו היטב את יצחק ואת ההיסטוריה של אברהם אביו.
⁷ כ”ו, יג-יז.
⁸ מומלץ לעיין בדברים שכתב אברהם קריב על פרשת הבארות, בספרו: “שבעת עמודי התנ”ך” עמ’ 25-24.
⁹ כ”ו, כה.
¹⁰ כ”א, כב-כג.
¹¹ כ”ו, כח-כט.