את כולם ישא הרוח

הרב יהושע ויצמן
ז׳ בטבת ה׳תשס״ה
 
19/12/2004

פרשת שבוע
"את כולם ישא הרוח"

במדרש הראשון על הפרשה אומרים חכמים1:

'וישב יעקב', כתיב (ישעיהו נ"ז): 'בזעקך יצילוך קבוציך', תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, 'ואת כולם ישא רוח יקח הבל', זה עשו ואלופיו, 'והחוסה בי ינחל ארץ', זה יעקב, 'וישב יעקב'.

דרשה זו, המשווה בין יעקב לעשו, נראה שבאה על רקע סמיכות הפרשיות בין סיום פרשת וישלח לתחילת פרשת וישב. בסיום פרשת וישלח מונה את תורה את תולדות עשו, והדבר מובא באריכות ובפירוט. התחושה העולה מקריאת הפרשה היא שלעשו יש עוצמה רבה, אנשים רבים, ועתיד מובטח ומבוסס.
מנגד, אנו פותחים את פרשת תולדות יעקב בכך שיעקב יושב "בארץ מגורי אביו", וכלל איננו עומד לעצמו, ולא זו בלבד שאין לו אלופים רבים, אלא שהוא נתון במריבות בין האחים, בגלות למצרים וכדומה, ונראה כשברירי וחסר בסיס.
המדרש מלמד ואתנו כיצד להסתכל על הדברים מנקודת המבט האלוקית. נראה, שהמדרש קשור לדברי הכוזרי2:

אמר הכוזרי: וכמה אתם מונים היום לבריאת העולם.
אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. ופרוטן לפרש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח, ואחרי כן עד שם ועבר, ומהם עד אברהם, ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע"ה. אישים אלה היו לפי סדר יחשם הנמשך ללא הפסק כגרעין הפרי לאדם וכסגולתו, ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים שלא היו כי אם כקלפה לגרעין, ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר הענין האלוהי בהם, ולכן נמנה המנין לפי האלוהיים לבד. כל אלה היו יחידים, לא קיבוצים, עד אשר הוליד יעקב י"ב שבטים שכלם היו ראויים לענין האלוהי ואז נגלתה האלוהות בקיבוץ

הדבר שהתחדש במשפחת יעקב הוא הכינוס, ההתאחדות סביב העניין האלוקי.
עשו, עם כל אלופיו הרבים, איננו מוגדר ככינוס. כל אחד עומד לעצמו, ועל כן אין יציבות וחוסן, שכן דבר בודד ופרטי, גדול ככל שיהיה, איננו מחזיק מעמד לנצח. הקישור ביניהם הוא חומרי, ועל כן ככל דבר חומרי סופם פירוד: "יתפרדו כל פועלי און". יעקב, עם כל דלותו החיצונית, הרי הוא "כינוס", כיון שמאחד אותו הענין האלהי, ועל כן הוא יציב ומבוסס. הדבר מדויק בפסוק המובא במדרש3:

בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי.

הפסוק מעמיד זה מול זה שני צדדים: א. "את כולם ישא רוח יקח הבל". ב. "והחוסה בי ינחל ארץ". החלק הראשון מדבר בלשון רבים. זהו תיאור של אוסף פרטים, יהיה גדול ככל שיהיה, ועל כן הוא עתיד להינשא על ידי הרוח. החלק השני – לשון יחיד, "החוסה בי", ההתאחדות מבטיחה את נחלת הארץ, את הקביעות והיציבות.
הפסוק מלמד גם את מקור ההבדל בין שני החלקים. מדוע האחד מוגדר כציבור וככינוס והאחר לא? רק מי ש"חוסה בי", רק מי שמקור כוחו וכינוסו הוא באמונה בה' אחד ובהליכה בדרכיו, הוא שינחל ארץ, ומי שמרכז חייו איננו כזה – אין לו קיום. הדבר מודגש בפרק תהילים, המעמיד זה מול זה את הצדיק והרשע4:

(ט) כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ.
(י) וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
(יא) וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם…
(יח) יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה.
(יט) לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
(כ) כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ…
(כב) כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ…
(כח) כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת.
(כט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ…
(לד) קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה…
(לח) וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה.
(לט) וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה.
(מ) וַיַּעְזְרֵם ה' וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ.

סיום הפרק, "כי חסו בו", רומז לפסוק המובא במדרש, ונראה שהפרק מדגיש את הרעיון העולה מן הפסוק. מי שחוסה בה', מי שמקור כוחו ואחדותו הוא בעניין האלוקי, הרי שהוא ירש ארץ, הוא המבוסס והקבוע והיציב, ומי שאיננו כזה, ששואב את כוחו מהארעי והחולף, הרי שאף כי הוא נראה בעל עוצמה רבה – הוא רעוע וחס יציבות. הביטויים ביחס לרשע – "ועוד מעט ואין רשע", "וזרע רשעים נכרת" וביטויים דומים, עומדים מול ההדגשה החוזרת בפרק, כי "צדיקים ירשו ארץ" – הם הקשורים לארץ, ליציבות.
הרב אונטרמן זצ"ל מחדד עניין זה5:

…בפרק הראשון שבתהלים… הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים" ולעומת זה מצייר את הרשע "כמוץ אשר תדפנו רוח", יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו… אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו…
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד על ידי הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו "כמוץ אשר תדפנו רוח", אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה' באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אחר כך סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה' חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים.
והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.

הצדיק הוא כאילן, אשר שורשיו חזקים ויציבים, והם המבטיחים את אחדותו ואת קיומו, והרשע הוא כמוץ – מתוך שמקור כוחו ומרכז חייו אינו בעולם הרוחני והנצחי, הרי שחייו כולם ארעיים וחסרי יציבות.
נראה שבדברי הרב אונטרמן יש ביאור גם לפסוק שמביא המדרש. עשו, עם כל אלופיו, נאמר עליו: "את כולם ישא הרוח", הוא כמוץ הנישא ברוח מתוך שאין לו שורשים עמוקים בעולם הרוחני. יעקב, הוא "ינחל ארץ", הוא בעל שורשים עמוקים המבטיחים לו יציבות וחוסן.
המדרש מלמד אותנו שלא לטעות אחר הצד החיצוני, העולה מפשט הכתובים, ועל פיו עשו הוא החזק ויעקב החלש והשברירי. אף כי אלו פני הדברים כלפי חוץ, יש לבחון את הרובד הפנימי, בו אנו למדים על מקור כוחו של יעקב, "כינוסו וכינוס בניו", ועל מקור חולשתו של עשו, המוביל לכך ש"את כולם ישא הרוח", ויעקב "ינחל ארץ".


1 בראשית רבה פרשה פ"ד, א'. בשנה זו נשתדל בכל שבוע לעסוק במדרש הראשון על הפרשה.
2 מאמר ראשון, מ"ו-מ"ז.
3 ישעיהו נ"ז, י"ג.
4 תהילים ל"ז, לקט פסוקים.
5 מתוך הסכמתו לספר "נעים זמירות ישראל" על ספר תהילים, מאת ר' יצחק גרשטקורן, מייסד וראש העיר בני ברק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן