אני וההורים

חז"ל במדרש דרשו את מיקומה של מצות כיבוד אב ואם בעשרת הדיברות¹:

דבר אחר: כבד את אביך ואת אמך ולא תרצח. מה עניין כבד אצל לא תרצח? אלא ללמדך: אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואת אמו אפילו בילדותן, ואין צריך לומר בעת זקנותן – נחשב לו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני הקדוש ברוך הוא; לכך נאמר: כבד לא תרצח.
דבר אחר: כבד ולא תנאף. מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו, נחשב לו, כאילו הוא נואף כל ימיו לפני הקדוש ברוך הוא; לכך נאמר: כבד ולא תנאף.
דבר אחר: כבד ולא תגנוב – מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו – נחשב לו, כאילו הוא גונב נפשות כל ימיו לפני המקום; לכך נאמר: כבד ולא תגנוב.
דבר אחר: כבד ולא תענה – מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו – כאילו הוא מעיד עדות שקר כל ימיו לפני המקום; לכך נאמר: כבד ולא תענה.
דבר אחר: כבד ולא תחמוד – מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו – כאילו הוא חומד את ממון של אחרים כל ימיו לפני המקום.

המדרש בנוי על כך שכבוד אב ואם הוא הגבול בין חמש הדברות הראשונות שהן מצוות "בין אדם למקום" ובין חמש השניות שהן "בין אדם לחבירו", ולכן יש בה מעבר לערכה החברתי, גם ערך רוחני הנוגע לתפיסת עולם. חז"ל במדרש מעמיקים בהסתכלות על ענין כיבוד אב ואם, ורואים בכך נקודת מבחן ליחסו של האדם למציאות בכללה, כיוון שההורים הם המקשרים את האדם אל התהליך הכלל עולמי, שהחל באדם הראשון וצועד לקראת תכליתו באחרית הימים. המנתק עצמו מהוריו מנתק עצמו מכלל העולם וחי כפרור בודד בעולם ללא מטרה וכיוון. ננסה להתבונן במדרש לחלקיו.
"לא תרצח": מי שאינו זן את הוריו, איננו רואה אחריות וזיקה להוריו. החיים, על פי מבטו, מתחילים במקרה ומסתיימים במקרה וממילא היחס לחיים זול ומתקרב לרצח. זהו רצח של המושג "חיים". מי שקשור להוריו מבין שהחיים הם תהליך עולמי מתמשך, שזהו גילוי רצונו יתברך עוד מראשית הבריאה בהופעת החיים וכל דור מוציא אל הפועל עוד שלב בגילוי רצונו של הקב"ה בעולם.
היחס להורים הוא ביטוי להשקפת עולם מלאה ולא רק מעשה מקומי של גמילות חסדים.
"לא תנאף": הרב בר שאול בספרו "מצוה ולב" מבאר את המדרש, וזו לשונו בביאור הענין²:

מי שאינו מכבד את הוריו, הרי שאינו רואה ומעריך את הוריו כזוג משמים אשר בנה משפחה מתוך אידיאל קדוש של מצוה וברכה כאחת: "פרו ורבו". אלא הוא רואה בהם סתם שני מינים שנפגשו יחד במקרה של כלום, והמשיכה העיוורת החתימה אותם על ברית יצרים, והיו מקלעים בין שכרון חושים לשעמום תאוה. והיה זה רגע מקרי מאד של "בדיעבד", אשר מחמתו נקרא הבן הזה לבוא לעולם הזה. ואפשר מאד כי מתחילה לא נתקבלה "בשורת" הופעתו של הבן בשמחה, ואולי גם ראו בו אורח בלתי רצוי הבא לקפח את חופש צאתם ובואם, אך כיון שנתעקש ובא – עשוהו שעשוע… כך בערך כנראה רואה פלוני זה את הוריו, וכזוהי הערכתו אותם. אם שזוהי האמת אצל הוריו, ואם שכל אלה הם מהרהורי ליבו מאשר יראה אצל אחרים. והעיקר: כאלה הן חוויותיו שלו בחייו המשפחתיים, וכזו היתה עוד לפני כן הערכתו לחיי המשפחה בכלל. משום כך הוא כמעט אינו מסוגל לכבד את הוריו. הם לו "סיבה" להויתו, אבל לא תופעה שרוחשים לה יראת כבוד. ואם יש לו – אפילו רק בתחתיות נפשו – הרגשה נמוכה כזאת כלפי הוריו, משמע שהוא עצמו לא התרומם אפילו כדי טפח למעלה מן היצריות הבלתי אמצעית, ואפילו אם אינו רואה כך תמיד את הוריו, אלא גם כך לעיתים, – אין לתמוה אם יופיע אצלו יחס של זלזול בהוריו, או יקל בכבוד הוריו.

הרב באורות הקודש מסביר בצורה עמוקה את הענין³:

מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להינתקותה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה.

הכבוד להורים בא מתוך הכרת הטוב על כך שהם הביאוהו לעולם, נתנו לו את חייו ואפשרו לו למלא את יעודו.
הסתכלות פסימית על העולם רואה את העולם כצועד לאבדון, וממילא אין כל ערך בריבוי של יצורים בעולם כה שלילי. ממילא כל ענין המין נשאר בצורתו התאוותנית בלבד ללא כל אידיאל של המשכיות הדורות, של הופעת החיים וכדו'.
מי שאינו מכבד את הוריו מגלה בכך את השקפתו התאוותנית על יצר המין, ולכן הוא כנואף כל ימיו.
"גונב נפשות": ללא יחס נכון להורים, למושג המשפחה, אין ערך למקום בו נמצא האדם. וכי יש הבדל אם הוא בביתו או בביתי? הרי לבית אין ערך מלבד מקום מגורים. לכן תפיסה כזו היא כגניבת נפשות לפני המקום.
"עדות שקר": הסתכלות חלקית היא בהכרח הסתכלות מעוותת, הרואה את העולם בצורה שקרית. זוהי הסתכלותו של מי שאיננו רואה עצמו כהמשך להוריו אלא כהתחלה חדשה. תפיסת העולה שלו והמסקנות שהוא מסיק מהתבוננותו בעולם הן שקריות ומעוותות, והרי כל חייו הם כעדות שקר לפני המקום.
"חומד": מי שזן ומכלכל את הוריו מבטא בכך כי לממון יש תכלית ויעוד. הוא שותף בכך להשקפה התורנית, המבינה שהאדם נברא כדי לתת לעולם, בניגוד לתפיסה המתירנית החושבת שהאדם בא לעולם כדי לקחת ממנו.
מי שאיננו זן את הוריו חושב שלכל אדם יש קטע מסוים בו הוא חי, אין קשר בין הדורות וגם מקומו של הממון הוא מקרי ללא תכלית ומטרה. אין הבדל אם הממון נמצא אצל אדם זה או אחר, ולכן ניתן לחמוד את ממון הזולת.
לאנשים העמלים לבנות חיים ערכיים ובעלי תוכן, חשוב ביותר הקשר הנכון והחיובי להורים. גם אם בחלקים מסויימים של החיים אנו פועלים בשונה מההורים, יש לעשות זאת מתוך שייכות ומתוך קשר ולא מתוך תחושה של ניתוק והפניית עורף.
יחס נכון להורים מלמד על יחס נכון לבריאה, לנבראים ולבורא.

---

¹ תנא דבי אליהו, אליהו רבה, פרק כ"ו.
² "מצוה ולב" עמ' 30.
³ אורות הקודש ג', עמ' ש"א.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *