מלוך על כל העולם (מוסר)
ישנה סתירה, לכאורה, בין שני ערכים חשובים. מצד אחד, יש חשיבות לכך שיחוש האדם אחריות על תיקון העולם כולו, על עם ישראל כולו וכדומה. מצד שני, לא ניתן לתקן ולהשפיע על העולם ללא שהאדם עצמו מתוקן.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, שסיפר שבצעירותו רצה לתקן את כל העולם, אלא שראה שאיננו מצליח, ועל כן החליט שיתקן את מדינתו. גם בזאת לא הצליח, והחליט לתקן את עירו, וכשלא עלה בידו – ניסה לתקן את משפחתו, ולבסוף הבין שעליו לתקן את עצמו. אז, כשעבד על תיקונו העצמי, תיקן גם את משפחתו, עירו ומדינתו, ולבסוף השפיע לטובה על העולם כולו.
אם כן, על האדם לתקן ולעבוד על עצמו בתחילה. ומה עם האחריות לכלל?
התשובה היא, שאין כל סתירה. גם תיקונו העצמי של האדם נעשה מתוך מגמה כללית, ומתוך אחריות ומחויבות לכלל. כאשר אותו גדול חדל מתיקון העולם כולו, אין זה מפני שלא היה זה חשוב, אלא מפני שתיקון העולם כולו – מתחיל בתיקון העצמי. המגמה היא לְעולם כללית, אלא שהדרך אל הכלל עוברת באישיותו של כל אחד ואחד.
בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על כל העולם: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". איך עושים דבר כזה? מה עלינו לכוון בתפילה זו, ומה עלינו לעשות להגשמתה?
התשובה היא: המלכת הקב"ה מתחילה מהאדם עצמו, ומתוך כך היא מקרינה אל כל העולם כולו.
הגמרא בברכות1 מספרת:
תניא, סומכוס אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו… רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא, חזייה דהוה מאריך טובא (ראה שהיה מאריך הרבה). אמר ליה: כיון דאמליכתיה (שהמלכת את ה') למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת.
הבה"ג, בצטטו גמרא זו, מוסיף מילה אחת, המעמידה אותנו על משמעות העניין:
אמר ליה לא צריכת, אלא כדי שתמליכהו עליך ועל השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם.
כיצד יכול אדם להמליך את הקב"ה על השמים, וכי השמים ברשותו?
כאשר ממליך האדם את ה' על עצמו, יכול הוא להמליכו אף על השמים. המאמין שהקב"ה שייך לחייו, מנהיג ומשגיח, הרי שמבין כי הקב"ה שייך לכל. יכול הוא לומר: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
בתפילת ראש השנה איננו עוסקים בהמלכה על עצמנו. זוהי עבודה שעלינו לעשות קודם לכן, ומתוך כך בראש השנה אנו עוסקים בעולם כולו.
המלכת הקב"ה "עליך", היא הבנה כי הקב"ה שייך אל חיינו, כי "לית אתר פני מיניה", ואין בעולם דבר שאינו שייך למציאות האלוקית.
הרמב"ם במצות יחוד ה' מבאר, כי היחוד הוא קבלת עול מלכות שמים. כאשר אדם מאמין ביחוד ה', בכך שאין כח וערך מלבד מציאות ה', הרי שבזה נכלל הכל, זוהי קבלת העול השלמה.
עלינו לדעת כי כל חיינו מונהגים על ידי הקב"ה, ואין חלק מחיינו בו אנו מחוץ למציאות האלוקית. יש מי אשר ידיעה זו מעיקה עליו. בכל דבר עלי לחשוב על הקב"ה? אין מנוחה ולו לרגע קט? אך התחושה הנכונה צריכה להיות שמחה על היותנו יצירי כפיו של הקב"ה, על הנשמה האלוקית השרויה בנו, ועל כך שחיינו מודרכים ובנויים על פי רצונו יתברך. זוהי ההמלכה של הקב"ה עלינו.
דברי הבה"ג מעוררים אותנו לעניין נוסף, שהוזכר פעמים רבות.
"עליך – ועל השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות השמים".
אין הדבר תלוי אלא בי! אם אתה תמליך את הקב"ה עליך, ביכולתך להמליכו גם על השמים. אין דבר שנמצא מחוץ ליכולותיך. הכל תלוי ברצונך ובהחלטתך. באדם יש כוחות אינסופיים, שהוצאתם אל הפועל תלויה רק ברצונו האמיתי.
דוגמא לכך היא מצות התוכחה. הכתוב אומר2:
טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת.
אין כוונת הפסוק רק שתוכחה טובה יותר מאשר אהבה, אלא שתוכחה טובה כאשר היא באה מתוך אהבה. מתי תוכחה היא טובה? כאשר היא באה מתוך אהבה, כאשר קדמה לה עבודה נפשית מעמיקה להגברת האהבה לזולת, לחשיבה על טובתו הבלעדית. אז התוכחה ראויה ומתקבלת.
את עיקר מצות התוכחה מקיים האדם עם עצמו, בהגברת האהבה. מתוך כך, לאחר שברור לו שהתוכחה נובעת אך ורק מתוך חשיבה על טובת החבר, ולא מתוך שהדבר מפריע למוכיח, אז ניתן להוכיח, ואז התוכחה מתקבלת.
מכאן מובן, שאין כל סתירה בין תיקון עצמי ובין תיקון הזולת. לא ניתן כלל להוכיח ולתקן כלפי חוץ, בלא שהאדם מתוקן כלפי פנים. יתירה מזו. תיקון פנימי מקרין כלפי חוץ, ומשפיע על העולם כולו, אף בלי שהאדם פועל במכוון לשם כך. חשיבה חיובית, רצון חיובי ואמיתי, פועלים את פעולתם לתיקון העולם.
ממש אהבתי את המאמר