יוצא מן הכלל

המשנה במסכת ראש השנה אומרת¹:

(ז) …וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.
(ח) 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו", (שמות י"ז) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר, (במדבר כ"א) 'עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי'. וכי נחש ממית, או נחש מחיה. אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים.

סיום משנה ז' תמוה. המשפט "אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו" – נראה מיותר, שכן הדין שללא כוונת הלב אין יוצאים ידי חובה – כבר נאמר במשנה.
עוד יש להבין את מקומה של משנה ח'. האם היא קשורה למשנה ז', ואם כן, מהו הקשר?
נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת. המשפט "אף על פי שזה שמע וזה שמע…", יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.
בהמשך לכך באה משנה ח' ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם.
ענין זה, המופיע בצורה נסתרת בתורת הנגלה, מופיע בצורה גלויה בתורת הנסתר, בזוהר הקדוש²:

רבי אלעזר ור' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא פגעו באינון טורי קרדו. עד דהוו אזלי זקף עינוי ר' אלעזר וחמי אינון טורי רמאי והוו השוכן ודהלן בדחילו אמר ר' אלעזר לאינון חברייא אלו אבא הכא לאהוה דחילנא אבל כיון דאנן תלתא ומלי דאורייתא ביננא דינא הכא לא אשתכח. פתח ר' אלעזר ואמר כתיב ותנח התיבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט וגו' כמה חביבין מלי דאורייתא דבכל מלה ומלה אית רזין עלאין ואורייתא כלא עלאה איקרי. ותנינן בתליסר מכילן דאורייתא כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא דהא אורייתא דאיהי כללא עלאה אף על גב דנפק מנה חד ספור בעלמא ודאי לא אתי לאחזאה על ההוא ספור אלא לאחזאה מלין עלאין ורזין עלאין ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא בגין דההוא ספור דאורייתא או ההוא עובדא אף על גב דהוא נפקא מכללא דאורייתא לאו לאחזאה על גרמיה נפק בלבד אלא לאחזאה על ההוא כללא עלאה דאורייתא כלא נפק כגון האי דכתיב ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. ודאי האי קרא מכללא דאורייתא נפק ואתי בספור דעלמא מאי אכפת לן אי שרי בהאי או בהאי דהא באתר חד לישרי. אלא ללמד על הכלל כלו יצא.
תא חזי ותנח התיבה וגו'. האי קרא כך כל שכן אחרנין בשעתא דדינא תלי על עלמא ודינין שריין וקב"ה יתיב על כורסייא דדינא למידן עלמא בההוא כורסייא כמה רשימין אתרשימו ביה כמה פיתקין גניזין בגויה בנו אחמתא דמלכא כלהו ספרים דפתיחו תמן אתגניזו ובגין כך לא אתנשי מלה מן מלכא והאי כורסייא לא אתקן ולא שריא אלא בחדש השביעי דאיהויומא דדינא יומא דכל בני עלמא אתפקדון ביה כלהו עברין קמי ההוא כרסייא. ועל דא ותנח התבה בחדש השביעי בחדש השביעי ודאי דאיהו דינא דעלמא. על הרי אררט אלין מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללא וכלהו שליחין בההוא יומא קמי קב"ה וכמה מארי תריסין אתערו בהאי יומא וכלהו קיימי תחות ההוא כרסייא בדינא דעלמא. וישראל מצלאן צלותא בההוא יומא ובעאן ומתחננן קמיה ותקעין בשופר וקב"ה חיים עלייהו ומהפך דינא לרחמי. וכל עלאי ותתאי פתחי ואמרי אשרי העם יודעי תרועה וע"ד בעינא בההוא יומא דההוא דתקע דידע עקרא דמלה ויכוון ביה בתרועה ויעביד מלה בחכמתא ועל דא כתיב אשרי העם יודעי תרועה ולא כתיב תוקעי תרועה.
תרגום הסולם: ר' אליעזר ור' יוסי ור' יצחק היו הולכים בדרך פגעו באלו הרי חושך, בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר' אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר' אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.
פתח ר' אלעזר ואמר, כתוב 'ותנח התיבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט וגו". כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא די"ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.
כמו זה שכתוב, 'ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט'. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט. מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא…
בוא וראה, 'ותנח התיבה'. מקרא זה הוא כך, כמו שיתבאר, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב"ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים, נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, 'ותנח התיבה' בחדש השביעי'. בחדש השביעי ודאי, שהוא דין העולם.
על הרי אררט: אררט, הוא לשון ארור, רומז על אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים הנמצאים ביום ההוא לפני הקב"ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.
וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב"ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'. ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר סוד הדברים, ויכוין בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה עליונה, ועל כן כתוב, 'אשרי העם יודעי תרועה', ולא כתוב תוקעי תרועה. וכבר למדנו.

חז"ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בעניין תקיעת השופר. נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה.
בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו "יציאה מן הכלל" – העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה' על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא "דבר שיצא מן הכלל".
בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין – מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד – הרי אררט (מלשון ארור).
כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?
בתורה נתן לנו הקב"ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים. "כל דבר שיצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד – על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.
כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.
אך "כל דין נמתק בשורשו". הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.
החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, התנתק ממקורו האלוקי כביכול, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל – מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.
החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. "אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים" – כשם שהנחש הממית עצמו הופך לנחש מחיה והידים השוברות מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.
אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב – לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.
בקול השופר אנו ממליכים את ה' על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, משתמשים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.
זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה – "זה כיון לבו וזה לא כיון לבו", ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.
שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו – המלכת ה' על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול, מהנהגתו יתברך.
אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוהר, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל – מלמדים על הכלל כולו.
הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו – שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון, שאליו מכוונים הפרטים.

---

¹ ג', ז'-ח'.
² פרשת בהעלותך קמ"ט, א'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *