לפני מי אתם מטהרים

המשנה בסוף מסכת יומא אומרת¹:

האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר. עברות שבין אדם למקום, יום הכפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, (ויקרא ט”ז) ‘מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”, עברות שבין אדם למקום, יום הכפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר, (יחזקאל ל”ו) ‘וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם’. ואומר, (ירמיה י”ז) ‘מקוה ישראל ה”, מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

ר’ אלעזר בן עזריה ור’ עקיבא מביאים שתי צורות לדרוש את המילים “לפני ה'”, אלא שהמשנה אומרת “אמר ר’ עקיבא” ולא “ר’ עקיבא אמר”, כדי לומר שאין מחלוקת ביניהם.
ר’ אלעזר בן עזריה דורש אותם בהקשר למילים הקודמות. “מקרא נדרש לפניו”.
“מכל חטאתיכם לפני ה’ – תטהרו”. רק מהחטאים שלפני ה’ אתם מיטהרים בעיצומו של יום, אך מחטאים שאינם רק לפני ה’ אלא בין אדם לחבירו – יש לפייס את החבר כדי להיטהר.
ר’ עקיבא דורש מילים אלה יחד עם המילים הבאות. “מקרא נדרש לאחריו”. “מכל חטאתיכם – לפני ה’ תטהרו“. עם ישראל מיטהר לפני ה’, וה’ הוא המטהר אתכם.
בספרים הקדושים מובא, שיום הכפורים שייך לבחינת הבינה. זוהי הבחינה שמעל המציאות המעשית. ישנו את העולם המעשי על כל ענייניו, אף הרוחניים, הכלולים בשבעת ימי הבנין, ויום הכפורים הוא מעל מציאות זו – יום הכפורים שייך לבחינה השמינית. בדומה למילה, הנעשית ביום השמיני, ושנת היובל, שנת החמישים, הבאה לאחר “שבע שנים שבע פעמים”². זוהי הבחינה של השער החמישים, שמעל למציאות המעשית.
ביום הכפורים איננו אוכלים ואיננו שותים, אנו מתנתקים מכל מה שקשור אל עולם המעשה ומתרוממים אל הבחינה העליונה של יום הכפורים, וממנה מקרינים לאחר מכן אל כל ימות השנה.
חז”ל במדרש מבארים את עניינו של יום הכפורים³:

רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים. ‘אורי’ בראש השנה, ‘וישעי’ ביום הכפורים, ‘ממי אירא’, ‘עזי וזמרת יה’, ‘בקרוב עלי מרעים’, אלו שרי אומות העולם. ‘לאכול את בשרי’ לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב”ה ואומרים לפניו רבונו של עולם אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים, מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם, ‘צרי ואויבי לי’ בימות החמה שס”ה יום, ‘השטן’ גימטריא שס”ד, שכל ימות השנה השטן מקטרג וביום הכפורים אינו מקטרג, אמרו ישראל לפני הקב”ה ‘אם תחנה עלי מחנה’ של סמא”ל ‘לא יירא לבי’, שהבטחתני ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש’.

בכל ימות השנה, עם ישראל נראה מבחינה חיצונית כמו אומות העולם. על כן באים שרי האומות, הבחינות הרוחניות המנהיגות את האומות, ומקטרגים. אין כל הבדל בין ישראל לעמים, מעשיהם מקולקלים, ואין כל סיבה למשוא פנים כלפיהם.
יום אחד בשנה מסתתם פיו של השטן – ביום הכפורים. יום זה הוא גילוי של הנקודה הפנימית והעליונה ביותר של ישראל, שבה נעוץ ההבדל בין ישראל ואומות העולם, וביום זה אין לשטן ולשרי האומות כל תפיסה ונגיעה. אמנם בכל ימות השנה יש נפילות וחטאים ועוונות, אך יום הכפורים מגלה כי זהו מצב חיצוני לנו. יום הכפורים חושף את נקודת האמת הפנימית של ישראל, שהיא מדרגתנו האמיתית, ושאר הימים הם חיצוניים ומקריים, ואינם מגלים את מהותנו.
אף בימינו אלה אנו רואים כי גם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות בכל ימות השנה, ואף רחוקים מעניינים אלה, ביום הכפורים מתקרבים ומרגישים את מעלתו המיוחדת של יום זה.
בחינה זו של יום הכפורים היא בחינתה של התשובה: “מצד הבינה התשובה באה וברום מעלתה הזדונות הווים לזכויות, ועליהם חיה יחיה”⁴.
מצד העולם המעשי – איו מקום לתשובה. כיצד ניתן לשוב ולהשיב לאחור את אשר נעשה? אדם שעשה מעשה רע איננו יכול לבטלו ולמוחקו. התשובה מתרוממת אל מעל למציאות, ומן המקום הזה ניתן להפוך ולשנות את המציאות. עניין זה מתבאר במדרש נוסף של חז”ל⁵:

‘סכותה בענן לך’ ר’ חלבו שאל את ר’ שמואל בר נחמן אמר לו מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהו דין דכתיב ‘סכותה בענן לך מעבור תפלה’ אמר לו נמשלה תפלה כמקוה ונמשלה תשובה כים, מה מקוה זו פעמים פתוחה פעמים נעולה כך שערי תפלה פעמים נעולים פעמים פתוחין, אבל הים הזה לעולם פתוח כך שערי תשובה לעולם פתוחין… אמר ר’ יוסי בר חלפתא עתים הן לתפלה שכך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשעה שאני מתפלל לפניך תהיה תפלתי על שעת רצון הדא הוא דכתיב (תהלים ס”ט) ‘ואני תפלתי לך ה’ עת רצון’.

התפילה היא “חיי שעה”, והיא קשורה אל המציאות המעשית ולכן אל הזמן – יש זמן המתאים לתפילה, ויש זמן שאיננו מתאים.
התשובה היא מעל המציאות המעשית ועל כן איננה תלויה בזמן – בכל זמן ניתן לשוב בתשובה, ושערי תשובה אינם ננעלים.
זוהי הבחינה של ה”ים” – הים הגדול הוא מעל המציאות הפרטית של הנחלים המרכיבים אותו, והוא מבטא את העולם שמעל המציאות שלנו.
השל”ה מבאר את עניין התשובה⁶:

ודע כי התשובה קורעת כל שטרי חובות שבעולם, כי היא למעלה מכל שרי הקטיגור, והשבים אליה לא ייראו מפחד הרעה. והסוד נמרץ והנפלא, כי ה’ צבאות יעץ ו’מי’ יפר, וידו הנטויה ו’מי’ ישיבנה (ישעיה י”), וכתיב לפני זעמו ‘מי’ יעמוד ו’מי’ יקום בחרון אפו (נחום א’). כי התשובה נקראת ‘מי’, שנאמר (ישעיה מ’), שאו מרום עיניכם וראו ‘מי’ ברא אלה, את ‘מי’ נועץ ויבינהו (ישעיה מ’), כי ‘מי’ אל בשמים ובארץ. ונקראית בלשון ‘מי’ כדבר שאינו מושג, זהו סוד ‘מי’ פעל ועשה (ישעיה מ”א). והענין כי הוא גזר דין של מעלה, נמלכין בבינה למעלה, ובנצח ובהוד למטה הנקראים צבאות, וכשצדיק עולה מחשבתו למעלה במקום הנקרא בטול נדרים, היה מבטלה. ואמרו רז”ל (עי’ איכ”ר ג, ס) בפסוק סכותה בענן וגו’, ר’ חנינא בר פפא בעא קמיה ר’ שמואל, אמר לו בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהו דכתיב סכותה בענן לך. אמר לו, שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, כההיא דאמר ר’ יוסי בן חלפתא עתים הם לתפילה, מן הדין קריא ואני תפילתי לך ה’ עת רצון. אבל התשובה נמשלה לים, מה ים לעולם פתוח אף שערי תשובה לעולם פתוחין. והבן מה שאמרו רז”ל שאפילו כנסת ישראל נקראת תשובה, בשעה שמתעלית לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה. אמנם חכמי הקבלה קראו לבינה לבד תשובה משני טעמים. האחד לפי שהכל שב אליו ביובל הגדול. ועוד שהנחת הרוח הזך הפנימי הבא מהחכמה ומאין סוף יתברך, הוא שם תדיר בלא הפסק, ולשון תשובה מלשון בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל’). וכשברא הקב”ה את העולם, קדם לבריאת העולם התשובה שהיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם, שנאמר, בטרם הרים יולדו וגו’. והטעם, לפי שגלוי וידוע לפניו מה שעתיד להיות, לכך הקדים לו התשובה, שאם ישוב מחטאו אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, שנאמר, הלא אם תטיב שאת. זהו מה שאמרו רז”ל (ב”ר יב, טו), כשברא הקב”ה את עולמו עלה במחשבה לברא אותו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים בו, הקדים מדת רחמים ושתפה עם מדת הדין. ומדת הרחמים היא הסליחה, והסליחה על ידי התשובה. לכך הקדים לו לאדם התשובה כדי שימחול לו על ידה.

נבאר כמה עניינים בדברי השל”ה.
התשובה, הקשורה לבחינת ה”ים”, קשורה גם אל ה”מי”, שמורכב מאותן אותיות. מי – מילת השאלה, מרמזת על מעלה שאיננה מושגת על ידינו, שמעל ליכולת ההשגה של העולם הזה, זוהי בחינת הבינה שממנה התשובה באה⁷.
“ה’ צבאות יעץ ומי יפר”. השל”ה מסביר שפסוק זה איננו שאלה, אלא קביעה. “מי” – הוא יפר את עצת ה’. בחינת “מי” יכולה אפילו להפר את עצת ה’, מתוך שהיא מעל המציאות של העולם הזה. זוהי מעלתה של התשובה⁸.
התשובה היא בחינת היובל הגדול. ביובל כל דבר שב למקורו – העבדים משתחררים, הקרקעות שבות לבעליהן. התשובה היא יובל גדול – בו כל המציאות שבה למקורה, למקור הטהור והנקי ממנו יצאה.
התשובה קדמה לעולם – כיון שהיא מעל לעולם. פירושו של המדרש ששיתף הקב”ה מידת הרחמים עם מידת הדין, הוא שהקב”ה נתן לעולם את יכולת התשובה. על פי מידת הדין – אין תשובה, שכן על כל חטא מגיע עונש מיידי. מהו עניינה של מידת הרחמים? ודאי אין מדובר בויתור ו”העלמת עין” מחטאיו של האדם. “כל האומר הקב”ה וותרן יוותרו מעוהי”.
מידת הרחמים היא יכולת התשובה, והיא הנותנת קיום לעולם⁹.
מתוך דברים אלו תובן באור חדש המשנה בה פתחנו:

לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם.

אין זו שאלה של ר’ עקיבא, אלא קביעה – עם ישראל מיטהר בבחינת ה”מי”, בחינת הבינה שמעל למציאות, שהיא המאפשרת את התשובה.

כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.

¹ פ”ח מ”ט.
² יש לציין שבשנת היובל מהוה יום הכפורים מרכיב מרכזי בשחרור העבדים והקרקעות, ואף אנו תוקעים היום במוצאי היום בשופר זכר לתקיעת השופר שביום הכפורים של שנת היובל.
³ ויקרא רבה פרשה כ”א, ד’.
⁴ אורות התשובה י”א, א’.
⁵ איכה רבה פרשה ג’, ט”ו.
⁶ של”ה פרשת נשא, “והתודו את חטאתם”.
⁷ “מי” בגימטריא חמישים, כנגד השער החמישים שמעל לארבעים ותשע השערים שביכולת הקליטה של העולם הזה.
⁸ יום הכיפורים נפתח בתפילת “כל נדרי”, שכן הנדרים – ההופכים מציאות מותרת לאדם למציאות אסורה לו – שייכים לאותה בחינה עליונה של יום הכיפורים.
⁹ עיין מסילת ישרים פרק ד’, המבאר בהרחבה את עניין מידת הרחמים, בכיוון דומה.